רוב הוויכוחים על התקשורת, וודאי בכתב-עת זה, מתנהלים על מה שנאמר או לא נאמר. מעט מאוד מוקדש ללשון שבה נאמרים הדברים, כאילו אין לדבר חשיבות של ממש. והרי שגיאה שקנתה לה אחיזה בתקשורת - ויש רבות מאוד - מטעה את הרבים, כי כל העם רואים את הקולות, וחושבים שאם כך נאמר בטלוויזיה, או נכתב בעיתון, סימן ש"כך צריך להגיד".
הטענה הנפוצה היא שהלשון המדוברת בפי העם היא הקובעת את רמת הלשון של התקשורת, ההולכת בעצם בעקבות המקובל בדיבור. חשוב מה אומרים ולא איך מדברים. גם לו היתה הטענה נכונה, אין בה כדי להצדיק. הטובים שבאמצעי התקשורת, כמו ה"טיימס", "לה מונד", ה"ניו-יורק טיימס", שלא לדבר על הבי.בי.סי, מקפידים מאוד על הלשון ורואים עצמם מחויבים לה; ומה שאפשרי שם, לא ברור מדוע אינו אפשרי אצלנו.
על אחת כמה וכמה שהטענה אינה נכונה, מפני שאצלנו אפשר להצביע בבירור על שגיאות שאותן המציאה והנהיגה התקשורת עצמה, אם מתוך בורות, אם מתוך גנדור או חנחון שאינו במקומו.
ניקח לדוגמה את המלה "להותיר", שבתקשורת (ובה בלבד!) החליפה לגמרי את המלה "להשאיר", כאילו "להותיר" זה יותר מכובד, יותר לשון-של-שבת. ולא היא. בעברית, תמיד, להותיר - הכוונה להשאיר מעט מן ההרבה, כגון "ולא נותר מהם אחד, או "ואיוותר אני לבדי ויבקשו את נפשי לקחתה", או "הנותר מבשר הזבח" שבמקרא; או בלשון היום: "כל הפלוגה קיבלה זריקות חיסון, נותרו רק שני חיילים שיקבלו מחר". אבל בתקשורת שלנו איש לא נשאר בבית אלא נותר בבית, גם אם הוא גר לבדו, קלינטון נותר או לא נותר במקום חופשתו, הסופה הותירה את רוב בתי העיירה הרוסים, ואדם שהלך לעולמו הותיר אחריו אשה ועשרה ילדים. למה להותיר ולא להשאיר? אולי צריך, על-פי האופנה הזאת, לשנות את שם קצבת השארים לקצבת יתרים. מדוע לא להחזיר ללשון את המלה הישנה והמדויקת - להשאיר, כמו גם להישאר, כמו שאומרים רוב האנשים - להוציא עיתונאים?
דוגמה אחרת לגנדור המיותר הוא הצירוף "בת זוגתו", וזו כבר שגיאה שיש בה כדי להטעות ממש. זוגתו היא אשתו; בת זוגתו היא בת אשתו; ואם הוא יצא למסע עינוגים עם בת זוגתו, הרי שהוא אשמאי ומגלה עריות. מה הרע בבת זוגו, או סתם "זוגתו"?... לאותה קטיגוריה שייכת גם השגיאה הנפוצה "חברת-בת" ו"חברות-בת", במקום חברה-בת וחברות-בנות. הרי אנו מדברים על חברה שהיא בת לחברה גדולה יותר ולא על חברה השייכת לבת. כאן אי אפשר להאשים את התקשורת לבדה; ייתכן בהחלט שמדובר בהשפעת גומלין, והשגיאה התחילה דווקא בלשון תעשיינים וכלכלנים וממנה עברה לתקשורת.
גנדור מסוג אחר הוא השימוש במלה "מחלה" במקום שאין בה צורך, כגון "מחלת השחפת", או "מחלת השפעת". זו בפירוש המצאה של התקשורת, שהרי בפי העם אנו שומעים על שחפת או על שפעת, בלי "מחלת" (וכי מי אינו יודע שמדובר במחלה, ולא במחלתה של השחפת או מחלתה של השפעת?). האם אי אפשר לכתוב, פשוט, שח"כ פלוני התקזז עם ח"כ אחר, החולה בשפעת?
במה שנוגע ללשון זכר ונקבה, כאן, כמדומה, נוטה התקשורת לשגות הרבה פחות מן העם. כנראה שהדברים הופנמו. נדיר למצוא בתקשורת את הצירוף "שלוש שקל", בעוד שהוא מקובל מאוד בשפת הרחוב. בצבא ההיפוך הזה הוא כמעט חוק. באחת העדויות בוועדת שמגר, שחקרה את פרשת מערת המכפלה, העיד איש מג"ב ואמר: "אז עמדו שם שתי חיילים...". השופט זועבי העיר לו ואמר: שני חיילים. המשיך העד: "כן, כבודו, תודה, כבודו, אז עמדו שם שני חיילים, ואחר-כך באו עוד שלוש". בתקשורת שלנו, כאמור, קשה למצוא את ההיפוכים האלה, ושומעים אותם רק בדברי מרואיינים בטלוויזיה וברדיו, שם אי אפשר לתקן את דברי המרואיין בשידור. ומדובר גם בשרים ובפוליטיקאים בכירים.
לעומת זאת, קיימות שגיאות אופנתיות שבכתב, וכאן בוודאי ובוודאי שהאחריות היא על התקשורת הכתובה. נפוצה מאוד באחרונה, למשל, השגיאה "מן" כאשר הכוונה ל"מין", כלומר סוג של; יש מי שהחליט, כנראה, שהמלה "מין" שמורה לסקס בלבד, בדיוק כמו אותה מלצרית שלעולם לא תשאל "גמרתם?" בשל ההקשר המיני כביכול, ותמיד תשאל אם סיימנו. אבל מה לעשות, המלה היא "מין", כמו "מין עורך כזה", ולא "מן עורך כזה", כי שום דבר לא נלקח ממנו. שגיאה דומה אחרת הפורחת היום היא "ביננו" ו"בינהם", במקום "בינינו" וביניהם"; ואלה נפוצות בעיקר במוספי הנשים - לא ברור מדוע. או השגיאה המצחיקה "פאן". הכותב אינו מתכוון מן הסתם לאל היווני, או לפאן פולני, אלא פשוט לפן, יחיד של פנים, פן אחד לכאן ופן אחד לכאן. כאן השגיאות צמחו כל כולן בתקשורת הכתובה, שכן בהגיית המלים בעל-פה אין הבדל.
אבל מי אם לא כתבי הספורט הביאו עלינו את אופנת "המנצחים את המשחק" (תרגום מובהק מאנגלית), ומכאן נגררו הדברים עד "לנצח את הבחירות"? מנצחים את היריב, ולא את המשחק; מנצחים את המתחרה בבחירות, ולא להפך. פורטוגל ניצחה, לצערנו, את בית"ר ירושלים במשחק, היא לא "ניצחה את המשחק", כמו שאמרו ואומרים אצלנו. ומי אם לא התקשורת לימד אותנו שנשיא פלוני שיקר "תחת שבועה" (שוב תרגום מאנגלית), במקום "שיקר בשבועה"? מי אם לא התקשורת אומר "מצהיר תחת שבועה" במקום "מצהיר בשבועה"?
וכאשר מגיעים למלים הלועזיות – כאן באמת מתחילה החגיגה. אצלנו, למשל, אבד כל הבדל בין סטריאוטיפ לבין סטיגמה. סטיגמה היא אות קין; סימן הטבוע בגופו של עבד או פושע. סטריאוטיפ הוא מוצר של חשיבה כוללנית המתעצלת לראות את הבדלים בין פרט לפרט. הסטיגמה תמיד שלילית; הסטריאוטיפ יכול להיות חיובי, או נייטרלי. "אמא פולנייה" הוא סטריאוטיפ, לא סטיגמה, כמו "כל הבולגרים נחמדים". אולי זה סטריאוטיפ גזעני אבל בוודאי לא סטיגמה. כמו שהתבדח רפיק חלבי: "מיינע דרוזישע מאמע".
דבר דומה קרה ל"סימפטיה". sympathy באנגלית היא השתתפות ברגש, בצער, ללא כל קשר לחביבותו של אדם. וכבר קראנו בעיתון ש"המשטרה יכלה להציע לו רק סימפטיה". אולי היתה שם שוטרת סימפטית, אבל כוונת הכותב היתה שהמשטרה, באזלת ידה, יכלה להציע לו רק השתתפות בצער.
כנראה שעם ישראל אוהב במיוחד את האות צ', אחרת אין הסבר לשגיאה שכמעט אי אפשר לעוקרה, "קונצנזוס". כמדומה שרק העיתון "הארץ" הצליח לתקן, אחת ולתמיד, ל"קונסנזוס". לשאר העיתונים, לרדיו ולטלוויזיה, הדברים טרם הגיעו. המלה באה מן הלטינית, con sentire - לחוש יחד, להיות תמימי דעים. בלועזית כותבים אותה consensus. אז מנין הצ'? ומנין הצ' ב"דיסלקציה"? המלה היא dyslexia, כלומר דיסלקסיה בעברית, כמו מארקס או סקס. מנין החיבה שלנו לצ' - יודע רק אלוהי הדברים הקטנים.
אפשר, אם כי לא קל, ללמד כתבים ועורכים שהמלה "נונשלנטי" נכתבת כמלה אחת, ו"סוב יודיצה" היא דווקא שתי מלים. מילא, לועזית שפה קשה. אבל מדוע מעטים כל-כך מבדילים בין רְשות (ר' שוואית) לבין רָשות (ר' קמוצה)? רָשות, בקמץ, היא בדיוק כמו ראשות: לכן רָשות השידור, רָשות הדואר, הרָשות הפלסטינית. אין לכך כל קשר להרשאה. ומדוע כאשר אירע אסון המסוקים, רוב הכתבים אמרו "שאר יישוב", ולא "שאר יָשוב", שמקורו בספר ישעיהו (כלומר, שארית העם תשוב)? התשובה אחת: לא בדקו.
האם רק את העובדות אנו חייבים לבדוק, או גם את הלשון שבה אנו כותבים ומדברים?
גיליון 17, נובמבר 1998