"הרי איך אפשר להגיע לשלושים אחוז רייטינג? רק אם יש לך ילדים בקהל. זה הסוד של דודו טופז ושל 'שמש', והילדים היו מתים על 'פוקוס'"
(רפי גינת ליובל נתן, "רייטינג", 22.12.99).

הנה משנתו הערכית של מר גינת. מר יושר ואמינות של "כלבוטק" החדש (שטורפד בערוץ 1 ועבר לערוץ 2), האיש שבימים אלה היה אמור לשלשל לכיסו עשרות אלפי דולרים בכל שבוע, היישר מהכסף הציבורי שהנהלת הערוץ הציבורי הממלכתי החליטה להעניק לו.

ילדים! ניצול ילדים למטרות רווח. באמצעות תמונות של אסונות טבע, תאונות מחרידות, טעויות אנוש טרגיות ושאר זוועות העולם. זו הנוסחה על-פי גינת. אכן אתיקה ומוסר ציבורי ואישי מהגבוהים שידעה הטלוויזיה הישראלית מעודה. וגם איכות של יצירה טלוויזיונית. מה יש פה לדבר בכלל. חוץ מהילדים הוא תיכנן לשדר גם בערוץ המסחרי וגם בערוץ הממלכתי במקביל. ממש יושר ואתיקה עיתונאיים לעילא.

ומה שואל אותו יובל נתן, מבקר הטלוויזיה חד השיניים? "הטכנאים ברוממה עוד נרדמים, או שעושים קבלת פנים מפוארת לכוכב שחזר הביתה?". ועוד קצת מאותה מנה: "אין לזה צורה אם אעשה תחקיר על איזשהו גוף ספורטאי", אומר גינת באותו ראיון (בהקשר להיותו הכרוז של מכבי תל-אביב ובד בבד עורך "כלבוטק"). זאת הוא אומר בשבוע שבו נעלמו מאות אלפי שקלים מהתאחדות הסיף, שבועות אחרי פרשת נערות הליווי בנבחרת וחודשים אחרי פרשת האפידרין במכבי תל-אביב. גינת – העורך המיועד של "כלבוטק" – חושב שבספורט אין מה לחקור.

▪ ▪ ▪

מבקרי הטלוויזיה אוהבים להיצמד לתקלות, להחשכת המסך, לפשלות ולעיצומי העובדים כאשר הם מבקרים את הערוץ הממלכתי. הם "שוכחים" להזכיר את מה שבכל זאת יצא ברוממה תחת ידם של הבמאים, המפיקים, העורכים והצלמים (למרות כל התקלות) של ערוץ 1.

כותב שורות אלו אינו חבר ועד. אני עורך ומפיק כבר עשר שנים תוכניות דוקומנטריות בטלוויזיה. ואני שואל, א-פרופו הניסיון לחסל את הערוץ הראשון באמצעות הוצאת כל ההפקות החוצה: האם המבקר או הצופה רוצה שהילדים שלו יגדלו על "שמש" ו"פוקוס" או על "מבט שני", "תקומה" ו"לא תרצח"? על "מי רוצה להיות מיליונר" או על "מקבילית המוחות" האנכרוניסטית (אך שאינה מעודדת בצע כסף, אלא רק ידע)?

הערוץ הראשון עשה את "סוף עונת התפוזים" (עם יוצרים מבחוץ), את "קסטנר" (עם צוות הפקה של הערוץ ובמאי מבחוץ), את "מכתבים מלבנון" (עם במאי וצוות של הערוץ) ועוד ועוד, עם יוצרי הבית וגם עם אחרים (אולי לא מספיק).

נכון. יש אצלנו בעיות, יש בעיות שיוצרים הוועדים, אך יש בעיקר בעיות אמיתיות של ניהול גרוע ולא מקצועי. אין לנו כשרונות ניהול. פשוט. מי שישב מול גינת וחתם בלי להתווכח על הפקת חצי שעה בשבוע, תמורת 7 מיליון שקל לשנה (שבעה מיליון) הוא לא מנהל; הוא אדם חסר כישרון. מנהל בתוארו, שאינו מסוגל לנהל מו"מ ואינו מסוגל להרים צוות הפקה מתוך הבניין.

מי ששילם לטירונית מירי שילון 42 אלף דולר לתוכנית – תוכנית שניתן להרים באמצעות שעה אחת של עבודה, חמישה טלפונים וספה אדומה – הוא לא מנהל. מי שהביא את התוכנית של קושניר למען רייטינג של 4.5%, בלי שעשה פיילוט ובלי שבדק את איכותה לפני השידור, הוא גם זה שניסה להביא עכשיו את "כלבוטק" השערורייתית

מי שבעבור הפשלות הניהוליות שלו, שגורמות לגירעון תקציבי של עשרות מיליוני שקלים, מבקש לפטר מאות עובדים כדי לכסות את האוברדרפט שהוא עצמו יצר בחוסר כשרונו – הוא לא מנהל, הוא, לדעתי, סתם מהמר על כספי הציבור.

אלו אמיתות פשוטות. ברשות-השידור יש כיום ניהול חובבני, שלא מזרים עבודה ולא יודע להרים צוותי הפקה ופרויקטים. מנהלים שמעולם לא עשו תוכנית רב-שנתית ומעולם לא הצהירו על מטרות הערוץ הציבורי במדינת ישראל. ניסו להתחרות בערוץ המסחרי עם שעשועונים נחותים, ניסו להתחרות בכבלים עם דרמות קצרות וזולות וניסו לעסוק באקטואליה בלי תוכניות תחקיר; רק עם חדשות. הכל נסיונות פתטיים להיכנס למירוץ הרייטינג בלי הכלים, בלי הכסף, ובניגוד למנדט החוקי והציבורי הנדרש מערוץ ציבורי.

אבל למרות הניהול, עדיין אפשר להשוות את מה שיוצרים הבמאים, המפיקים והעיתונאים של הטלוויזיה הציבורית.

▪ ▪ ▪

בישראל הוקמו כמה ערוצים מאז שהביקורת שחטה יום-יום את הערוץ הראשון. אפשר לראות מה הם משדרים, הגאונים. מה משדר, מבחינת איכות, הערוץ המסחרי: אילנה דיין? כמה תוכניות טובות באמת יש לה בשנה ובכמה היא עושה הרבה רוח וצלצולים מלא-כלום? אולי "פלורנטין"? עוד פעם "פלורנטין"? כמה פעמים בחמש שנים יזכירו לנו הזכיינים את "פלורנטין" כאשר ישאלו אותם על הפקה מקורית? מיליונים זורמים שם על שעשועוני זבל ומשימות מטומטמות שתמורתן מקבלים מייבשי כביסה ויריקות בפרצוף מבדרנים. מיליוני שקלים נשפכים על תוכניות אירוח שבהן מקרינים משחקי חברה ברמה של ילדים בכיתה גימ"ל (אמת ושקר) ומתעללים בניצולי רעש אדמה, חולים ונכים, כדי לזכות בראשות טבלת הרייטינג.
כמה סרטים איכותיים שהם תוצרת כחול-לבן יש בערוץ 8? כמה סרטים דוקומונטריים יש בערוץ 2? אולי שניים בשנה.

נשאלת אפוא השאלה, אם בעיות הוועד הן עילה לחיסול השידור הציבורי, או שהן רק מחדדות את הצורך בניהול שישמור מכל משמר על המשאב הציבורי הזה. בעיקר מפני אלה שבקרוב יכניסו פרסומות גם לשידורי יום הזיכרון, אחרי שלא היה להם זמן לשדר את ההמנון בגלל כמה ספוטים של אבקות כביסה.

האם הצופה לא זוכר שביום הזיכרון לרבין, ישב שם גדי סוקניק ותמורת 500 שקל הזמין את החברים שלו לספר איפה הוא והם היו כשרבין נרצח? ערוץ 2 המסכן לא עמד בעלות הפקתה של תוכנית תחקירים מיוחדת לרגל יום הזיכרון לרצח ראש ממשלת ישראל. כנראה לא היו מספיק מפרסמים.

אדוני הצופה או המבקר של מאבק העיתונאים של הערוץ הראשון, אני מוכרח לומר לך מה שאנחנו מנסים להסביר שנים למנהלינו. רשות-השידור לא משלמת לנו רק על שעות נוספות, אמצעי הפקה, רכב ואש"ל. היא בעיקר משלמת לנו עבור הרעיון לתוכנית, עבור הידע וההשכלה שהבאנו מהבית, על הכישרון, על היכולת המקצועית שרכשנו (בלי אורי פורת) ועל האמינות שתמורתה הצופה נשאר למרות הכל על הערוץ הזה. בעולם הרחב משלמים הרבה כסף על התכונות הללו.

אצלנו משלמים על זה לאמנון אברמוביץ', לאהוד יערי, ליהודה קווה ולשאר העיתונאים והמפיקים. רם לוי הלך בימים אלה הבית בגלל ההנהלה. האיש שעשה את "לחם" ואת "חרבת חיזעה", את "מר מאני" ואת "הסרט שלא היה", נאלץ ללכת, ושום מנהל לא בא להיפרד ממנו.

האם לא ברור שבשוק הפרטי שעובד לפי צורכי הרווח בלבד – האנשים האלה לא יפיקו ולא ישדרו את מה שהם יודעים ומוכשרים לעשות? המפיקים הפרטיים יפיקו את "שמש 2", "שמש 3" ו"שמש 4". ראו מה קרה לרפי רשף ואמנון לוי. שני עיתונאים מקצועיים ורציניים שהידרדרו לתוכנית בידור בערוץ המסחרי.

▪ ▪ ▪

"הילדים היו מתים על 'פוקוס'", התפאר גינת. הוא הספיק להקליט 16 תוכניות ביום, התרברב. רפי גינת לא עמד לקחת מאיתנו רק את הכסף, פשוטו כמשמעו (תמורת החוזה עימו קיצצו לנו את המשכורות). רפי גינת בא לקחת את הקרדיט שיש לעיתונאי הערוץ הציבורי תוך שהוא אומר: אתם לא יכולים, רק אני יכול, ולכן ההנהלה שלכם מוכנה לשלם לי כל-כך הרבה.

רפי גינת חתם על חוזה שבו נקבע כי תביעות הדיבה יושתו על רשות-השידור, לא עליו. הוא רק בא לקחת את הבמה, את העבודה של מי שיכולים בלי שום ספק לעשות טוב כמוהו ויותר טוב ממנו, והוא בא לקחת את הכבוד המקצועי של אנשים שהשקיעו בטלוויזיה את כל חייהם תמורת משכורת ששווה לתקציב הדלק החודשי שלו.

לאחרונה התפרסמו דו"ח מבקר המדינה וממצאי רפאל ורדי על רשות-השידור. במגירה מונח דו"ח צוקרמן. כל הדו"חות וכל הבודקים ידברו על מערכת הניהול והפיקוח של הרשות ושל הערוץ הציבורי. הם ידברו פחות על עבודת היוצרים.

▪ ▪ ▪

אם תבדקו מה יצרו בטלוויזיה הישראלית, מה קנו מבחוץ שהוא מוצלח ומה הפיקו בבית, מה הושקע בו הון והוא היום נכס תרבות ("תקומה") ומה היה נופל מיד בערוץ מסחרי רק בגלל שיקול רייטינג ועלות הפקה, תמצאו שאין למדינה שוחרת תרבות ואחריות שום ברירה אלא לשמור על שידור ציבורי יוצר, אמין, אחראי ובעיקר מנוהל עם מטרות מוגדרות, פיקוח ציבורי ודאגה ליצירה ישראלית מקורית ואיכותית לאורך זמן.

אני יודע שיקומו יוצרים שאינם עובדים שלנו ולא זכו להפקות חיצוניות ויזעקו – הם צודקים. אבל זו בעיית ניהול נוספת; לא בעיה של ועד עובדים. אילו ההנהלה היתה קובעת, למשל, כי מטרת הערוץ הממלכתי היא לשדר בעיקר יצירה ישראלית מקורית בתחום התעודה, האקטואליה והדרמה, ובכך מחליטה על שידורים שבהם רוב ההפקות הן מקוריות ורק מעט קנויות – ניתן היה לשנות את פניו של הערוץ הראשון ואת פניה של היצירה הישראלית הטלוויזיונית.

אפשר, למשל, לשדר פרסומות בחלק מהמשדרים שאין בהם אקטואליה או חשש לניגוד עניינים (כמו משדרי ספורט, תוכניות בידור וקולנוע), כך להקצות מספיק כסף למימוש המגמה והאופי של הערוץ הציבורי. באופן זה ניתן היה לספק תעסוקה למרבית היוצרים הישראלים, לא רק לאלה שמועסקים בטלוויזיה. כך היינו מקבלים שידורים איכותיים יותר ומציבים אלטרנטיבה לרוח השטות של ערוץ 2 ולרוח הקמצנות של זכייני הכבלים.

▪ ▪ ▪

פרשת גינת היא רק קצה החבל שהנהלת הרשות והנהלת הטלוויזיה שוזרות כדי לתלות עליו את השידורים הציבוריים ולהופכם לעוד תחנה פרטית של פוליטרוק קטן, חסר טעם ותאב רייטינג. את נוסחת הרייטינג של "פוקוס" ניסה הפעם גינת למכור בערוץ הראשון, שהנהלתו אינה מבינה כי רק בידיה היכולת למנוע מילדים את הצפייה בזוועות של "פוקוס" ולהמירן בתוכניות איכות מקוריות.

הכותב הוא עורך ומפיק בערוץ הראשון

גליון 25, מרץ 2000

תגובה (1): מה שאיתי לנדסברג שכח

רבות נאמר ונכתב בתקשורת על "כלבוטק" ועלי בהקשר הדרמטי של חזרת התוכנית לשידור בערוץ 1. נכתבו דברים נכונים ונכתבו המון שקרים וחצאי אמיתות, בעיקר מפי ועד הפקה-עיתונות של ערוץ 1. על כולם עלה מר איתי לנדסברג, שהשתלח בי ב"העין השביעית", גליון מרץ 2000.

אני מוכן לקבל כל ביקורת בשני תנאים: שהביקורת תתבסס על עובדות ולא על שקרים; שכותב הביקורת יעשה זאת ביושר ובתום לב, חף מכל אינטרס אישי.

אינני מכיר אישית את האדון לנדסברג, ומעולם לא החלפתי איתו מלה. הוא מעיד על עצמו שהוא עורך ומפיק כבר עשר(!) שנים בערוץ 1, אך משום-מה אינני זוכר שום תוכנית רצינית שהוא ערך או הפיק. מקומם אותי שהאיש האלמוני הזה, מבחינתי, תוקף במאמר הזה מקצועני טלוויזיה ("גאונים", הוא מעז לכנות אותם בציניות), שאין לו שום סיכוי להגיע אי-פעם לרמת עשייתם והצלחתם. הוא מלגלג על אילנה דיין, גדי סוקניק, רפי רשף ואמנון לוי, מזלזל בכל מנהליו ומשמיץ אותם בדברי בלע ובלשון הרע.

רפי גינת הוא המטרה העיקרית לחצי לשונו הגסה, וכאן הוא לא נרתע משימוש בשקרים גסים, תוך שהוא זורה חול בעיני קוראיו. כשהוא כותב עלי, "האיש שבימים אלה אמור היה לשלשל לכיסו עשרות אלפי דולרים בכל שבוע", הוא יודע אך שוכח לציין כי 80% מהכסף משולם להוצאות הפקה (צוות כתבים, תחקירנים, ימי צילום, עריכה ועוד). הוא כותב כי נחתם איתי חוזה תמורת שבעה מיליון שקלים בשנה, והוא יודע שהסכום הזה אינו נכון ורחוק מהאמת.

אין לי שום כוונה ואין זה מכבודי להתווכח עם מר לנדסברג על קביעתו בעניין היושר והאתיקה העיתונאית שלי, אבל אני בהחלט מתכוון להוכיח כי ה"עורך-מפיק" הזה משתלח בי מתוך קנאה, צרות עין ואינטרס אישי מובהק.

משום-מה לא ציין הכותב הנכבד כי הוא היה כתב ב"כלבוטק" בהגשת אלישע שפיגלמן, ולכן יש לו אחריות על התקופה הפחות טובה, בלשון המעטה, של התוכנית החשובה הזו. עוד הוא שוכח לציין כי חודשים מספר לפני שנחתם החוזה איתי, הוא הגיש בקשה מפורטת במכתב למנהל חטיבת החדשות בטלוויזיה הישראלית, יוסי משולם, שבה הוא מציע עצמו כמפיק ועורך של "כלבוטק". הצעתו נדחתה מיד, כפי שמסר יוסי משולם בעדותו בבית-המשפט המחוזי בירושלים, משום שכישורי מר לנדסברג, לדעת מנהליו, אינם מספיקים כדי להפקיד בידיו תוכנית כזו.

כאשר אדם משמיץ אותי ואת "כלבוטק", בלי ליידע את קוראיו כי הוא עצמו הציע ורוצה מאוד לעשות את התוכנית – איך אפשר להתייחס ברצינות לדבריו? איך איש כזה מעז בכלל לדבר על יושר ועל אתיקה? לא רק שאין כאן גילוי נאות, יש כאן הסתרה במתכוון של אינטרס אישי מובהק. אחד כזה אסור לו להתקרב בכלל לתוכנית כמו "כלבוטק", שמבחנה הראשון הוא מבחן היושר והאמת.

במאמרו משתלח מר לנדסברג בכל מנהליו ובמלים פרועות מביע זלזול וחוסר אמון בהם. בעקבות דבריו הם החליטו להדיחו מעבודתו בתוכנית "פוליטיקה". מר לנדסברג פנה לבית-הדין לעבודה, וראו זה פלא: שם, לפני השופט, הוא מתנער וחוזר בו מכל דברי הרשע שכתב ומתנצל מיד בזו הלשון: "אני מקבל את הסמכות המקצועית, העיתונאית, את הוראותיהם ואת מקצועיותם של מר יאיר שטרן, מנהל הטלוויזיה, ומר משולם יוסי, מנהל חטיבת התוכניות. אם הובן אחרת מהאמור לעיל במאמר שהתפרסם בכתב-העת 'העין השביעית' – ולא היתה כוונה שכך יובן – אני מצטער על כך".

יופי. "העורך-מפיק" הישר ואמיץ הלב חוזר בו מכל השמצותיו, רק שיחזירו לו את תפקידו. בושה! ולחשוב שהאיש הזה רצה להיות עורך "כלבוטק".

אין לי שיג ושיח עם פחדנים שנבהלים מדבריהם ומתנצלים מיד תמורת טובת הנאה, תפקיד או משרה. אין לי כבוד לאנשים שמדברים גבוהה-גבוהה על יושר ועל אתיקה ומסתירים מהעורך ומהקוראים את העובדה המכרעת שהם בעלי אינטרס אישי נגד מכותבם.

כותב האדון לנדסברג: "רשות-השידור משלמת עבור הרעיון לתוכנית, עבור הידע וההשכלה שהבאנו מהבית, על הכישרון, על היכולת המקצועית ועל האמינות". מר לנדסברג הנכבד, אם הייתי צריך לשלם לך עבור היכולת המקצועית שלך, ובעיקר עבור האמינות שלך – היית מת מרעב. למזלך, יש ברשות-השידור אנשים שמוכנים לשלם גם תמורת אפס יושר ואפס אמינות. 

רפי גינת

הערת העורך: איתי לנדסברג מסר כי ההצעה שיערוך את "כלבוטק" באה מצד יוסי משולם. בתחילה סירב לנדסברג להיענות לה, אך לאחר מכן השתכנע והגיש הצעה כתובה. בדיעבד התברר לו, לטענתו, שבאותו זמן כבר נוהל מו"מ מתקדם עם רפי גינת על הפקת התוכנית.

גיליון 26, מאי 2000

תגובה (2): שינינו את הרגלי הצפייה

העורך והמפיק איתי לנדסברג אולי בקיא במה שקורה בערוץ 1, וזה גם לא בטוח. כעובד רשות-השידור, זכותו המקצועית המלאה לבקר את הנעשה במסדרונות רוממה, אבל בכל מה שקשור בערוץ השני בכלל ובטלעד בפרט, כדאי שייזהר בדבריו ובהגיגיו, כיוון שאין להם אחיזה במציאות. להלן רק כמה דוגמאות:

"אילנה דיין? כמה תוכניות טובות באמת יש לה בשנה ובכמה היא עושה רוח וצלצולים".

ובכן מר לנדסברג, אם לא ידעת, "עובדה" עם אילנה דיין משודרת זו העונה השביעית ברציפות, תקופה ארוכה שבמהלכה שודרו למעלה ממאתיים תוכניות, ובהן בין השאר כתבות תחקיר מקיפות הנוגעות לפרשיות שהסעירו את המדינה, ראיונות בלעדיים עם גדולי עולם במשדרי אקטואליה, ונושאים חברתיים בוערים. רשימה של מבחר מהנושאים שבהם עסקה "עובדה": פרשת ילדי תימן, היעלמותה של חנית קיקוס, רצח נהג המונית דרק רוט, הכור הגרעיני בדימונה, ניתוחי מוח, גיור תמורת כסף, ההתנקשות בחאלד משעל, רשלנות רפואית, פונדקאות, מילת נשים, נחום מנבר, דניאל פינטו, ארווין מוסקוביץ', כרמלה בוחבוט, קורט בכר, נשים מוכות, עובדים זרים, הרב אמנון יצחק, ישראלים בעמק הסיליקון, שחיתויות במכוני הרישוי, הרב איפרגן, סרטן השד, אלימות שוטרים, והרשימה עוד ארוכה.

"כמה פעמים בשנה יזכירו לנו הזכיינים את 'פלורנטין' כאשר ישאלו אותם על הפקה מקורית".

הערוץ המסחרי הוא ממש לא הערוץ המצטייר ממאמרו של מר לנדסברג, שהספיק כנראה לשכוח ש"הגאונים" (כמו שהוא מכנה אותנו) הצליחו לשנות את הרגלי הצפייה במדינת ישראל. רייטינג זה דבר חשוב בערוץ מסחרי, הממומן רק ממכירת זמן אוויר, אבל הוא לא חזות הכל. מיליוני שקלים אכן זורמים, אבל רובם מופנים להפקות מקור איכותיות ולעידוד היצירה המקורית. חבל מאוד שבביקורתו מתעלם מר לנדסברג מהמציאות וטורח להזכיר רק את "עובדה" ו"פלורנטין". נכון, "פלורנטין" היא אכן הפקה מקורית ואיכותית, שאנו גאים בה ושמחים להזכיר אותה בכל פעם. לא בכדי שידרנו 39 מפרקיה במהלך שלוש העונות האחרונות. אבל חוץ מ"פלורנטין" שכח משום-מה מר לנדסברג את "לילה גוב", את "החמישייה הקאמרית", את "החרצופים", המשודרת זו העונה החמישית, ומה עם "זינזאנה", שעלתה לאוויר לפני חודשיים והתקבלה על-ידי הקהל בהתלהבות ועל-ידי מבקרי הטלוויזיה בשבחים מקיר לקיר ("'זינזאנה' היא הישג של ממש: הפקה גדולה, סוחפת, מרתקת, מרגשת וישראלית לחלוטין", רוגל אלפר, "הארץ", 2.2.2000). כל אלה הן רק תוכניות של טלעד.

ומה עם סדרות הדרמה "טירונות", "הפוך", "בת-ים–ניו-יורק" ועוד סדרות דרמה שעלו לשידור רק בערוץ 2? שלושה זכייני ערוץ 2 – טלעד, קשת ורשת – מפיקים בשנה אחת של שידורים יותר דרמות ישראליות מאשר הטלוויזיה הישראלית הפיקה בהיותה מונופול טלוויזיוני במשך 26 שנה.

"כמה סרטים דוקומנטריים יש בערוץ 2? אולי שניים בשנה".

גם כאן המציאות ממש שונה. רק בפסטיבל הקולנוע הבינלאומי האחרון הוקרנו שבעה סרטים דוקומנטריים שהופקו על-ידי ועבור טלעד: "כוחותינו לא שבו" – עירית גל; "כחלום של אמא" – אשר טללים; "וגבול נתן" – ערן ריקליס; "פרץ והזאב" – עמית גורן; "אבא הולך לקצה העולם" – תלי גודר; "צלילים מחפשים בית" – אשר טללים; "טיול בחדר של פרלוב" – לירן עצמור.

בשנתיים האחרונות בלבד (1998/9) שידרה טלעד כשבעים שעות של סרטי תעודה. רשת וקשת שידרו אף הן עשרות שעות של סרטי תעודה בכל שנה, ואיך שלא מסתכלים על זה, אז באמת שזה קצת יותר משניים בשנה.

נחמד מצדו של מר לנדסברג לכתוב ש"מיליוני שקלים זורמים שם (בערוץ 2) על שעשועוני זבל ומשימות מטומטמות", אבל הרשימה שפורטה לעיל מעידה שהמציאות היא אחרת. ביקורת היא לגיטימית ולפעמים גם מוצדקת, אבל מן הראוי שתהיה הוגנת.

מוני ברוש

הכותב הוא דובר טלעד

גיליון 26, מאי 2000