התופעה מוכרת לכל מי שעוסק בשנים האחרונות בעיתונאות בישראל: "הדלת המסתובבת", שבה יוצאים ונכנסים במהירות עובדים למערכות העיתונים, כמו גם לתחנות הרדיו והטלוויזיה ולחברות ההפקה השונות, נעה על צירה ללא הרף. אנשים צעירים מתדפקים בהמוניהם על השערים, חלקם נכנסים ומתקבלים לעבודה, אך לאחר שנים מעטות של עבודה במקצוע עוזבים ועוברים לעיסוקים אחרים.
"אני מתקשה לספור כמה אנשים עברו אצלנו בשנים האחרונות", מתאר עורך חדשות ותיק באחד העיתונים. "מרביתם התחילו עם ידע מועט, למדו את העבודה, עסקו בעריכה או בכתיבה, וזמן קצר לאחר שסוף-סוף רכשו מיומנות וניסיון, אמרו תודה והלכו לעיסוק אחר – יחסי-ציבור, משפטים, עסקים, מחשבים ומה לא".
מצד אחד, מעולם לא היתה הסתערות כזו על אמצעי התקשורת, מצד צעירים השואפים להיכנס למקצוע העיתונאות. כשלושים(!) חוגים ובתי-ספר לתקשורת פורחים ומשגשגים, בין היתר בשל העניין הרב שיש לצעירים בתחומי הטלוויזיה, הרדיו והעיתונות הכתובה. בוגרי בתי-הספר הללו מחפשים אחר-כך עבודה בארגוני התקשורת, ומקווים לראות את עתידם בתחום זה. אך לא לאורך זמן, מסתבר: גם בהעדר נתונים מפורטים על שיעור הפרישה המוקדמת מאוד של עיתונאים, ברור כי מדובר בתופעה נרחבת ביותר. רבים מן העיתונאים הצעירים רואים בעבודתם רק תחנה אחת בדרך למקום אחר, לא ראשיתה של קריירה מלאה.
לנוכחות המתמדת של "דם חדש" בדמות עובדים צעירים וחדשים יש, כמובן, גם השפעות חיוביות: היא מרעננת את המערכות ומונעת קיבעון מחשבתי, הנובע מעיסוק רב שנים של אותם עובדים באותם תפקידים. גלי-צה"ל, למשל, מפיקה זה שנים תועלת רבה מן התחלופה המתמדת של כתבים, עורכים, מפיקים וקריינים, צעירים מלאי אנרגיה והתלהבות, המחפשים אתגרים חדשים. אבל לתחלופה הרבה יש גם צד שני, בעייתי ביותר: הרענון המתמיד בא על חשבון הניסיון, ההתמקצעות והמסורת העיתונאית.
איור: הדר קמחי
הקסם פג במהירות
לחשש מפני ההשלכות השליליות של התחלופה הרבה שותפים לא רק עיתונאים ותיקים, אלא גם חוקרי תקשורת. פרופ' דן כספי מן האוניברסיטה הפתוחה מתקשה לראות עיתונאים צעירים שרוצים לצאת לפנסיה בבוא היום ו"מקלדת המחשב בידם". התחלופה הגבוהה, מזהיר כספי, תשפיע בעתיד לא רק על הדרגים הנמוכים של כתבים ועורכים, אלא גם על הדרג הבכיר של מקבלי ההחלטות בעולם העיתונות: "אנחנו נקבל 'קצונה' פחות משופשפת, שלא תתנסה מספיק בעבודה העיתונאית האפורה של כתיבה עיתונאית יומיומית".
התופעה של תחלופה ועזיבה מקיפה את כל העוסקים במלאכה – כתבים, עורכים, תחקירנים ומפיקים. מתברר שלרבים מהם, העבודה היומיומית בארגוני תקשורת מפיגה עד מהרה את הקסם הראשוני של עולם התקשורת. הצעירים שבהם מצביעים על סיבה אחת ברורה, והדברים נשמעים בערך כך: "בהתחלה, זה נחמד ומחמיא שאתה עיתונאי, אבל אחר-כך אתה מתחיל לחשוב על התנאים שבהם אתה עובד, ומגלה שזה לא משתלם. משלמים לנו מעט מאוד ואפשר לפטר אותנו בכל רגע". כמעט כולם, אגב, מוכנים לדבר על הנושא רק בעילום שם; יש בכך משהו המעיד על המערכת המקצועית שבה הם מתפקדים.
דוגמה: "ידיעות אחרונות", עיתון הנחשב סמל ומופת למקום עבודה נוח והגון, ועל כך מצהירים גם עובדי העיתון וגם אלו שמשתוקקים לעבוד בו. דווקא משום כך ניתן לראות בו את ה"סמן העליון" לעניין תנאי ההעסקה של כתבים ועורכים צעירים. במקומות אחרים התנאים גרועים בהרבה.
50% מעיתונאי "ידיעות אחרונות" עובדים במסגרת חוזה קיבוצי, שתוקפו יפוג בינואר 2001. חלק אחר עובד במסגרת חוזה אישי, והחלק השלישי עובד על בסיס תשלום שכר סופרים, מה שמכונה בלשון המקצועית פרילנס.
עבודת עיתונאים כפרילנסרים היא עניין שכיח ולגיטימי באמצעות התקשורת בישראל ובעולם: כך יכולים עיתונאים לספק את יצירותיהם העיתונאיות לעיתון או לכלי תקשורת אחר בלי להיות מחויבים למערכת לטווח ארוך.
ב"ידיעות אחרונות", כמו בכמה גופי תקשורת אחרים, שיכללו במרוצת השנים את השיטה. חלק גדול מהעורכים והכתבים הצעירים עובדים כ"פרילנסרים קבועים" – מינוח המוכר, ככל הידוע, רק בתחום העיתונות.
רשמית, הם לא עובדים של העיתון, אלא ספקי שירותים שלו. בפועל, הם חלק בלתי נפרד של המערכת ומחויבים לה מקצועית. מוטלות עליהם משימות קבועות, והם משובצים בסידור עבודה בדיוק כמו עובדים במשרה מלאה. בצורה כזו, העיתון חוסך כסף רב, ומהעובד נשללים התנאים הסוציאליים הבסיסיים – צבירת ותק, ימי מחלה וימי חופשה.
"שכר סופרים אמור לשמש כותבים חד-פעמים או מזדמנים", אומר כתב בעיתון, "אבל הפכו את זה ל'כאילו' משכורת – בכל רגע יכולים להעיף אותך בלי שום התראה. זה גורם ממש לתסכול, אבל זה מתאים לתפיסה של ורדי (עורך העיתון; ר"א), שאנשים חייבים להרגיש פגיעים. ככה הם יעבדו עם אש בעיניים". אותו כתב מצדיק בלי משים את נקודת המבט של ורדי: "אחרי שפיטרו את עדי גולני (ששימשה כתבת בידור. לאחרונה חזרה לעבוד בעיתון; ר"א), כולם עבדו אחרת".
בין מקבלי ההחלטות בחלק ניכר מאמצעי התקשורת שוררת, ככל הנראה, תמימות דעים, שעדיף לקחת מישהו צעיר (עדיף, כמובן, עם ניסיון קודם מגלי-צה"ל או מ"במחנה"), ולשלם לו בסביבות 4,500 שקל בחודש, מאשר להחזיק מישהו שנים ארוכות, אפילו מנוסה יותר ומקצועי יותר, ולשלם לו מדי חודש שכר ותנאים סוציאליים נלווים בסכום 17 אלף שקל. בעיניים כלכליות העסקת הצעירים בשכר נמוך, ללא התחייבות לטווח ארוך, היא עסקה משתלמת לעיתון; אבל היא גובה מחיר כבד בתחום האיכות המקצועית.
"זה גורם להורדת הרמה המקצועית של העיתונות", קובעת ד"ר יהודית אורבך, ראש היחידה ללימודי עיתונאות באוניברסיטת בר-אילן. "כדי לשמור על מעמדם בעיתון, עיתונאים צריכים לעבוד בקצב מאוד גדול. אין זמן לעשות עבודות תחקיר רציניות, ואני אפילו לא מדברת על הצלבות נתונים ועל בדיקות עומק. עיתונאי אחד צריך לפעמים לכסות כמה שטחים – הן גיאוגרפית והן בתחומי נושא שונים. חלק גדול מהדברים שאנו באים אליהם בטענות בתחום העיתונות תחת כותרת של 'סובייקטיביות' או 'הטיה' נובעים מהאילוץ הכלכלי של אותם צעירים".
"עבודת סטודנטים"
במערכת "ידיעות אחרונות" ובמערכות אחרות מתבדחים כי העיתונאות הפכה לעבודת סטודנטים – לומדים חצי יום ועובדים בחצי השני. לכן, כמו בשאר עבודות הסטודנטים, השכר נמוך יחסית, התחלופה גבוהה, והעובדים אינם רואים בעיסוק מקצוע לטווח ארוך.
בעיתון "הארץ" מרוויח עיתונאי מתחיל כ-5,000 שקל, בדרך-כלל לאחר שהוחתם על חוזה אישי. כמה כתבים שעימם שוחחתי לא התלוננו על השכר. ברור להם ש"הארץ" עני יותר מ'ידיעות אחרונות'". התלונות שלהם נוגעות לתחום אחר: יחסי אנוש. "אתה מביא מאות ידיעות ועשרות כתבות ואף אחד לא מדבר איתך", אומר אחד הכתבים הצעירים. "ההערות היחידות שאתה מקבל הן בהקשר שלילי. אני מאוד נהנה מהעבודה שלי גם היום, אבל כבר נמאס לי לדאוג שמא יפטרו אותי. אי-אפשר להודות כל היום לאלוהים שנתן לי את העבודה הזו".
עיתונאים ותיקים יותר מסכימים אמנם כי אחת הסיבות לתחלופה במקצוע היא השכר הנמוך של עמיתיהם הצעירים, אך חלקם מפנים אצבע מאשימה דווקא לעבר הצעירים. "הבעיה היא לא בשכר ההתחלתי, אלא בנכונות של בן-אדם צעיר לעשות הכשרה שמחייב המקצוע", אומר תום שגב, היסטוריון ובעל טור ב"הארץ". "תהיה קודם כל כתב ספורט, כתב משטרה בחדרה, מפיק או עורך ברדיו. רק לאחר שתשלוט במלאכה, יש הצדקה לשלם לך יותר", אומר שגב. הוא רואה בדאגה את המצב שבו אנשים, חלקם נטולי השכלה כללית ראויה וכישורים אחרים הנדרשים לעבודה עיתונאית רצינית, הולכים לעבוד בעיתונים "בשביל 'הקטע'".
אחד העורכים הבכירים ב"ידיעות אחרונות" אומר: "מהולה כאן ציניות רבה. פחות ופחות אנשים מגיעים למקצוע מפני שהם רוצים לשנות את העולם. רובם רואים בעיסוק לא יותר ממקפצה לתפקיד מכניס יותר".
כמו בסיפור הביצה והתרנגולת, לא ברור מה קודם למה: השכר הנמוך שגורם לתחלופה הגבוהה או הפרישה הבלתי פוסקת שמביאה את המנהלים לשלם פחות. ובינתיים הכתבים מתחככים במוקדי כוח ומשיקים למעגלים של מקבלי החלטות ציבוריות, פוליטיות וכלכליות. לא עובר זמן רב עד שהטובים שבהם מקבלים הצעות מפתות. משתלם יותר לעבוד בתחומים החופפים לעיתונות – יחסי-ציבור, דוברות ופרסום – מאשר בעיתונות המסורתית.
תופעות כאלה היו מוכרות בעבר, אך הן הולכות ומתרבות ככל שענף יחסי-הציבור מקבל תנופה והופך למכניס יותר. הנה כמה דוגמאות מן השנים האחרונות: אביב בושינסקי עבר ממשרת הכתב המדיני של גלי-צה"ל לתפקיד יועץ התקשורת של ראש הממשלה לשעבר בנימין נתניהו; דני קיפר, לשעבר רכז כתבים ב"ידיעות אחרונות", הוא היום דובר עיריית תל-אביב; יובל היימן, מי שהיה כתב המקומות "כל הזמן" בירושלים, התמנה לדובר בית"ר ירושלים. שכרו, כצפוי, הוכפל.
המעבר של כתבים, שצברו ניסיון בעיתונות, לתחום יחסי-הציבור משפיע לא רק על דלדול כוח-האדם בעיתונות, אלא גם על מערכת היחסים העדינה בין יחצנים לעיתונאים. פרופ' דן כספי: "ברגע שעיתונאי צעיר מתמודד מול יחצן או דובר מנוסה, ציני ומשופשף ממנו, שגם הגיע מתחום העיתונות, אזי ה'משחק' הופך לא-סימטרי. דובר מנוסה עובד על עיתונאי צעיר בקלי קלות. מקרים שכאלו משפיעים על איכות המידע המתפרסם וגם על הנושאים שעולים על סדר-היום, שהם לאו דווקא הנושאים החשובים ביותר".
בשנה האחרונה נוסף תחום חדש שאליו לוטשים כתבים ועורכים את עיניהם. עולם ההיי-טק והאינטרנט זקוק נואשות לאנשי תוכן, השולטים במקצועות הכתיבה והעריכה. הביקוש הגדול וסכומי הכסף האדירים המושקעים בבניית אתרי חדשות ופורטלים יצרו תעשייה שלמה בעלת שם ייחודי: "כלכלת התוכן". הסיפורים על עיתונאים שעזבו את המקצוע והצטרפו לחברות התוכן והטכנולוגיה – עם שכר גבוה, אפשרות לקבלת אופציות למניות ותחושה של עבודה בקדמת הטכנולוגיה – מעוררים אצל עיתונאים צעירים, שצריכים ביומיום להסביר לאחראים עליהם מדוע נסעו במונית ולא באוטובוס, תקווה לעתיד אחר.
המקומונים: סוד החיסכון
העיתונאים הצעירים של המקומונים והרדיו האזורי מגדירים את צרותיהם של עמיתיהם בעיתונות הארצית כ"צרות של עשירים". הדגם העסקי של המקומונים והתחנות האזוריות בנוי על מספר מצומצם של "עוגנים", עיתונאים בכירים שמשתכרים משכורת נאה – ולצדם גדודים של כתבים, עורכים, מפיקים, צלמים ותחקירנים שעובדים כמעט בחינם.
כך, לדוגמה, במקומון "כל הזמן" היוצא בירושלים והשייך לרשת מקומוני "מעריב" מסתכם שכרם של כל כתב מדור הספורט יחד (שישה כתבים) באלפיים שקל בשבוע. על כתבה המשתרעת על שני עמודים ("כפולה") מקבל כתב פרילנס 200 שקל. חלק לא קטן מעובדי המקומון הם עיתונאים צעירים עם ניסיון מועט – ובעיקר זולים. כמו מקומונים רבים אחרים, הוא מתקיים במידה רבה בזכות רצונם העז של עיתונאים צעירים לזכות בדריסת רגל ראשונה בעולם התקשורת.
"כרגע אין לי אופציה אחרת", אומרת אחת הכתבות המאוכזבות, "זו הדרך היחידה להיכנס לתחום הזה, וזה חשוב לי. מה שהכי חורה לי זה שאין בעניין הזה חוקיות. את מי שאפשר לסבן ולשלם לו פחות, אז מסבנים. אין קריטריון שווה לעבודה". ובאמת, לאחרונה התאגדו הצלמים בעיתון ודרשו מהעורך, אבי זילברברג, החזרי הוצאות. העורך נענה. שאר העובדים בעיתון ממשיכים לשלם הוצאות עבודה מכיסם.
עורכי המקומונים נושאים בתפקיד כפול – הם אחראים על הצד המקצועי, אבל גם על הצד התקציבי של התוכן בעיתון. במצב דברים זה, פרילנס תלוי מאוד בעורך. בתקופת זמן מסוימת, שבה מסגרת התקציב של המקומון מוגבלת יותר, מתערבבים השיקולים המערכתיים עם הכלכליים: העורך יעדיף להכניס יותר ידיעות של מי שכבר "נמצא על חוזה" על פני ידיעות של כתב פרילנס, המקבל, בדרך-כלל, כחצי שקל על כל מלה. אחד הכתבים הודה בפני כי לעתים הוא משנה מעט את הידיעה בצורה שתצוד את עינו של העורך "כדי להרוויח עוד כמה גרושים".
עורך "כל הזמן" אבי זילברברג העדיף שלא להשיב לשאלותינו הנקודתיות ורק הגיב: "כל אחד מעובדי 'כל הזמן' מקבל את שכרו בהתאם לעבודה שהוא מבצע עבור העיתון. עם כל הכבוד ל'עין השביעית', אינני מוצא לנכון לדון באמצעותו בתנאי השכר של עובדי 'כל הזמן'".
יש מי שטוען כי גם החוגים לעיתונאות ובתי-הספר לתקשורת, המשגשגים לאחרונה בכל רחבי הארץ, משפיעים על תנאי ההעסקה הירודים של עיתונאים צעירים. כמה מגופים אלה דורשים מן התלמידים, כתנאי להשלמת התואר, לבצע התמחות מעשית ("סטאז'") בארגון תקשורת. במוסדות אחרים מדובר בקורס רשות, שהתלמיד יכול לבחור כדי להתחיל את צעדיו המעשיים בעולם התקשורת. בין הגופים שבהם מדובר – בית-הספר כותרת והחוגים לתקשורת באוניברסיטה העברית בירושלים, באוניברסיטת בר-אילן ובאוניברסיטת חיפה. בחוג לתקשורת ועיתונאות באוניברסיטה העברית, על הסטודנט הבוחר בקורס זה לבצע 120 שעות עבודה מעשית להשלמת התואר בתקשורת. היחידה ללימודי תקשורת באוניברסיטת בר-אילן מחייבת את הסטודנט להתמחות ב-200 שעות סטאז' כדי שיוכל לקבל את התעודה. באוניברסיטת חיפה נדרשת עבודת סטאז' "באחד ממגוון ארגונים שעוסקים בתחומי התקשורת השונים על-פי המלצת החוג ועם ליוו אקדמי של חבר סגל בחוג". הדרישה היא לשלוש שעות בשבוע במשך סמסטר אחד או שניים.
עבודת הסטאז' נעשית ברוב המקרים ללא תשלום, לעתים בשל דרישת ארגוני התקשורת, ולעתים על-פי הכללים שנקבעו במוסדות האקדמיים. יש כלי תקשורת המנצלים מצב זה כדי ליהנות מזרימה מתמדת של כוח-אדם נלהב ומסור – ללא תשלום. הדבר בולט בתחנות הרדיו המסחרי האזורי. מגדילה לעשות התחנה רדיו-ללא-הפסקה (103FM) בתל-אביב, שם משמשים סטודנטים וסטודנטיות, המגיעים כמה פעמים בשבוע לכמה שעות, כעוזרי הפקה ותחקירנים לתוכניות השונות, בלא שישולם להם אפילו שכר מינימום.
ד"ר יהודית אורבך, שתלמידי היחידה שבראשה היא עומדת באוניברסיטת בר-אילן נשלחים גם הם לעבודות סטאז', אומרת: "אפשר תמיד להגיד שיש בזה אלמנט של ניצול, ומבחינה מוסרית לגנות את זה. אבל מאוד קשה לשאול שאלה כזאת במדינה עם אוריינטציה קפיטליסטית כל-כך ברורה. כוחות השוק קובעים את התמורה שבן-אדם מקבל".
מתברר ש"כוחות השוק" מנצלים את נוכחות הסטאז'רים לעתים כדי לדרוש גם מצעירים אחרים, הרוצים להשתלב ברדיו-ללא-הפסקה, להתחיל לעבוד ללא תשלום. אחד העובדים: "גם אלה שאינם מגיעים מהאוניברסיטאות מוגדרים באופן רשמי כסטאז'רים. נאמר לי בתחילת עבודתי כשסטאז'ר לא אקבל כסף, למרות שכלל לא הגעתי לתחנה דרך האוניברסיטה". דוד מזרחי, ששימש בעבר עוזר הפקה בתוכניתו של נסים משעל, "משעל על הבוקר", לא מקבל את הגישה של עבודה ללא תשלום: "אמנם רוב הסטאז'רים מצפים להתקדמות ברדיו או רוצים לרשום את זה בקורות חיים, ולכן אין להם תלונות. אני בהתחלה הייתי בשוק מהחוצפה, אבל לאחרים זה לא נראה מוזר".
מיכאל קרפין, מבעלי רדיו-ללא-הפסקה ואחד ממנהלי התחנה, אינני סבור שהעסקת סטאז'רים ללא תשלום איננה תקינה. "בהרבה מקומות עבודה נמצאים מתמחים", הוא אומר. "כשהתחלתי את הקריירה שלי בשנות השישים בקול-ישראל, עבדתי תקופה מסוימת כמתמחה ללא שכר. אחר-כך התקבלתי לעבודה והתחלתי לעלות במעלה הדרגות. זה לא דבר מרחיק לכת". בכללי עבודת הסטאז' באוניברסיטה העברית נקבע במפורש כי נאסר על הסטודנט לקבל שכר עבור עבודת ההתמחות, כיוון שמדובר בקורס אקדמי לכל דבר, הכולל גם הגשת עבודות סיכום.
קשה להניח שעלייתם לאוויר של שידורי הלוויין ושל הערוץ המסחרי השלישי בשנה הקרובה תשפר את מצבם העגום של אלה השואפים להשתלב בתקשורת. אין סולם שכר קבוע לתחקירנים בערוץ 2: את השכר משלמים הזכיינים או חברות ההפקה. ככלל, ניתן לומר שתחקירן העובד בתוכנית קבועה המשודרת בזמן צפיית שיא מקבל בין 250 ל-400 דולר לתוכנית. תחקירנים בתוכניות שאינן משודרות בפריים-טיים מסתפקים, לעתים, גם בשכר של 80 דולר לתוכנית.
בגלל השכר הנמוך והשחיקה הרבה, התחלופה גם בתחום זה היא עצומה, ומשפיעה גם שם על איכות העבודה, שחלקה נעשית בחיפזון, תוך הסתפקות בשיחות טלפון ולא בהכנה יסודית. מתברר שגם בערוץ הטלוויזיה המסחרי, שבו מגלגלים מדי שנה מאות מיליוני דולרים, ההשקעה בעובדי העיתונות וההפקה היא שולית, כמעט אפסית. גם כאן, כמו בעיתונים ובתחנות הרדיו, נוח לבעלים ולמנהלים לנצל את הפרולטריון של העיתונות: כוח-אדם צעיר, זמין וזול, שבא והולך במהירות – תוך התעלמות מן הצורך לבסס שלד של עובדים קבועים, שיראו בעיתונאות ייעוד מקצועי, שליחות וקריירה גם יחד.
רן איציק הוא סטודנט למשפטים
גליון 26, מאי 2000