"אני מקווה שהמלחמה הבאה לא תתרחש, אבל אם היא תתרחש, היא חייבת להיראות באופן בולט שונה מאשר המלחמה בלבנון".
אבי בניהו, דובר צה"ל, 1.12.08
הציטוט שלעיל לקוח מדיון על אודות היחסים בין התקשורת לצבא, שנערך בחודש שעבר במסגרת כנס אילת לעיתונות. בתום השבוע הראשון לפעילות הקרקעית של צה"ל ברצועת עזה והשבוע השני למבצע "עופרת יצוקה", ניתן לקבוע כי בניהו והיחידה שתחת פיקודו עמדו יפה במשימה שהציבו לעצמם: הזירה התקשורתית מופקדת כיום באורח כמעט בלעדי בידי דובר צה"ל. רוב המידע שהתקשורת מגישה לציבור הישראלי על הנעשה ברצועה מגיע לא ממקורות עיתונאיים או מרושם אישי של הכתבים בשטח, אלא מגורמים צבאיים רשמיים, ורק לאחר שעבר צנזורה קפדנית מהרגיל.
זו מציאות שונה בהחלט מזו שבה פעלו אנשי התקשורת במלחמת לבנון השנייה; אז הורשו עיתונאים לשוחח עם קצינים על בסיס יומיומי, להשתתף בישיבות עם קצינים בכירים, ולמעשה לתעד את אחורי הקלעים של המלחמה, בוודאי את שדה הקרב עצמו. נוכחות עיתונאים בשטח איפשרה לחשוף ליקויים מהותיים בהכנות הצבא למערכה ובהתנהלותו במהלכה, אולם מדיניות הפתיחות התקשורתית, בהנהגתה של דוברת צה"ל מירי רגב, עוררה זעם רב בציבור, או לפחות בחלקו הקולני, שטען כי ההתנהלות הזו מסכנת את חיי החיילים.
כחלק מהמסקנות הפנימיות שנגזרו מהתנהלות הצבא מול התקשורת במלחמת לבנון השנייה, כהמשך למאבק בהדלפות שניהל הרמטכ"ל דן חלוץ לאחר המלחמה, וכנראה כנגזר מאופיו של הרמטכ"ל הנוכחי, הוחלט הפעם בצה"ל לנקוט גישה הפוכה כמעט לחלוטין ולשמור על מרחק ובידוד בין כוחות הצבא לעיתונאים המסקרים את פעילותו. בינתיים, זה עובד.
לצורך ההפרדה בין התקשורת לצבא הכריז אלוף פיקוד דרום, עוד לפני תחילת המתקפה, על כל שטחי הכינוס של החיילים מחוץ לרצועת עזה כעל שטח צבאי סגור; הטלפונים הניידים של החיילים נשארים דרך קבע בשטחי ישראל; מחלקת בטחון שדה מאזינה לטלפונים של קציני צה"ל בסריקה אחר הדלפות אסורות; הוראות חד-משמעיות האוסרות לשוחח עם כתבים רועננו לפני תחילת הקרבות; הרשות לשיחות רקע עם קצינים בכירים ניתנת מעט ובמשורה, והעיתונאים אינם מורשים לראיין חיילים; במקביל, קציני פיקוד העורף וקצינים בכירים לשעבר בצה"ל, המופיעים באולפני החדשות מדי יום, עוברים תדרוכים שוטפים על-ידי הצבא ומקבלים לידיהם את המסרים שצה"ל מבקש להעביר לציבור; גם הצנזורה הפכה מחמירה יותר, והיא פוסלת סוגי מידע שבעבר אישרה לשידור; ומעבר לכל – אין לעיתונאים כל גישה חופשית אל שטח הלחימה.
מאות עיתונאים זרים, שמבקשים זה ימים ארוכים להיכנס לרצועת עזה כדי לדווח לעולם באופן חופשי על הנעשה שם, הושבו ריקם. בינתיים, על-פי ה"ניו-יורק טיימס", לפחות בשלוש הזדמנויות שונות שבהן נפתח מעבר לעזה, נאסרה כניסתם. זאת, למרות עמדת בג"ץ, שתמך בהכנסת כמה מהם, וחרף הסדר מיוחד שאליו הגיעו הצדדים באשר למספר וזהות העיתונאים שאמורים להיכנס לרצועה.
רק אתמול, לאחר שצה"ל השתלט לחלוטין על אזור מסוים בעזה, הוכנסו לרצועה שלושה עיתונאים ישראלים וצלם אחד של ה-BBC, כשהם מתלווים לגדוד צה"לי ומתעדים את פעילותו (ללא כל נוכחות של נציגי דובר צה"ל). כתב "חדשות 10" אור הלר שימש נציג ערוצי הטלוויזיה, פרשן Ynet רון בן-ישי שימש נציג העיתונות הכתובה, וכתב גלי-צה"ל טל לב-רם שימש נציג תחנות הרדיו. השלושה עלו בהגרלה שנערכה בתא הכתבים הצבאיים ובילו כ-12 שעות עם חיילי גדוד צבר של גבעתי. גם כתבים אלה, אגב, נדרשו להשאיר את מכשירי הטלפון הניידים שלהם בשטח ישראל.
בין לבנון לעזה
"קשה להיות כתב צבאי במלחמה הזו", אומר הלר, לאחר ששב לשטח ישראל. "בימים הראשונים היה דום שתיקה, ממש מדיניות שאף אחד לא מדבר ולא מוציא מידע חוץ מההודעות הרשמיות הלקוניות. ככל שעוברים הימים, הצבא נפתח קצת יותר, אבל המדיניות נותרת מאוד סגורה; גם של דובר צה"ל, גם של הצנזורה, וגם של מחלקת בטחון מידע באגף המודיעין. הגופים האלה הפעילו המון מאמץ כדי לשלוט במידע בצורה המיטבית ביותר מבחינתם. לצערי, הצבא עשה פה עבודה טובה, במובן התקשורתי, והוכיח שכשהוא רוצה והוא עובד נכון והוא עובד חכם, הוא מצליח להגביל מאוד את הדרכים שלנו לסקר את הצבא".
"הרבה יותר קשה הפעם לעבוד", מסכים יוסי יהושוע, הכתב הצבאי של "ידיעות אחרונות". "אם בעבר ישבתי בחפ"קים, אז היום אתה כבר לא יכול; אין דבר כזה. אם במלחמה הקודמת דיברתי בטלפון האדום עם אחד המפקדים שהיה בבינת-ג'ביל, אז היום אני יכול רק לחלום על זה".
לדברי רון בן-ישי, עוד בטרם נכנס לרצועת עזה עם כוחות צה"ל ניסה לדובב חיילים פצועים, אך לשווא. "בפגישה עם קצין בכיר", הוא מספר, "קיבלתי פרטים שבעצם ידעתי, אז ניסיתי ללכת לבית-החולים סורוקה כדי לדעת מה קורה בשדה הקרב. אתה מדבר עם אחד שנשרט מרסיס ביד, כדי לשאול אותו, והוא לא מדבר. החפ"שים לא מדברים. הם קיבלו הוראות, הסבירו להם שמה שהם מספרים לתקשורת יוצא החוצה ומסכן את חייהם וחיי החברים שלהם, מה שאגב לא בלתי נכון".
"אין שום יכולת לסקר את המלחמה הזאת משום כיוון", מוסיפה כרמלה מנשה, כתבת קול-ישראל. "זה שונה לחלוטין ממלחמת לבנון השנייה, זה הקצה השני. עשו לנו את החיים קשים מאוד".
מלבד מהריחוק הפיזי מהחיילים הלוחמים, הכתבים הצבאיים ששוחחו עם "העין השביעית" מדווחים גם על קשיים לקבל מידע ממקורות שאיתם שמרו על קשר בעבר. כאמור, קציני צה"ל מודעים לכך שהטלפונים שלהם עלולים להיות תחת האזנה, וכי בתום הלחימה ייתכן שיסרקו את היסטוריית השיחות שלהם כדי לגלות מי מהם שוחח עם עיתונאים. ביקורת פנימית כזו, שביצע צה"ל לאחר מלחמת לבנון השנייה, הביאה במקרים מסוימים לעיכובי מינויים וקידומים, ומרתיעה את המקורות.
"אחרי שהועמדו לדין משמעתי במלחמת לבנון השנייה, ואחרי החקירה של המשטרה הצבאית בתום המלחמה מי דיבר עם עיתונאים, המקורות לא מכירים, לא יודעים, לא רואים ולא שומעים אותנו", אומרת מנשה. לדברי הלר, אין מדובר רק באוסף של הוראות ישירות, אלא ב"רוח המפקד שיורדת מהרמטכ"ל אשכנזי ומטה". במקרים מסוימים הכתבים עצמם נמנעים מראש מלנסות ליזום קשר עם כמה מקציני צה"ל, כדי שלא ייאלצו להתמודד מאוחר יותר עם העובדה שבשל המגעים הללו הודח קצין מעמדתו.
עיתונאים זרים מסתתרים בעת אזעקת קסאם בגבול הדרום, 6.1.08 (צילום: פלאש 90)
כתב באחד מכלי התקשורת המסקר את העימות בעזה, שביקש להישאר בעילום שם, טוען, לעומת זאת, כי אין הבדל מהותי בין סיקור המלחמה הנוכחית לסיקור מלחמת לבנון השנייה. "גם בימי מלחמת לבנון השנייה", הוא אומר, "היה ערפול מאוד גדול על מה שקורה בשטח, ולא היו דיווחים אמינים במיוחד על איפה בדיוק מתנהלים הקרבות ומה בדיוק קרה. זה אמנם התרחש מול עיניהם של מיליונים בטלוויזיה, אבל תכלס לא באמת יודעים מה קורה, והתלות בדיווחי דובר צה"ל גם אז וגם היום היא מאוד גדולה. אני אישית לא מתרשם שיש פה שינוי, מעבר לעניינים טקטיים, שאז ידענו והיום לא".
מובן שיש דרכים לעקוף במעט את האיפול התקשורתי הכבד. רון בן-ישי, למשל, מספר כי גם מחוץ לעזה הוא יכול להעריך מה מתרחש בתוכה, וזאת מתוך ידע מוקדם, השוואה בין שיחות שקיים בעבר עם קצינים לשיחות שהוא מקיים איתם כעת, וצפייה בתחנות הערביות המשדרות מתוך שדה הקרב. עיתונאים אחרים מספרים על שיחות שהם מקיימים עם עיתונאים פלסטינים בעזה. יש גם עיתונאים המספרים על דרכים פחות מהוגנות להשיג מידע שאין למתחריהם, אך אותן הם מבקשים, מטבע הדברים, שלא לפרסם ברבים.
לסקר או לא לסקר
האיפול התקשורתי הכבד מסייע לצנזורה למנוע פרסום מידע שעלול להזיק למאמץ המלחמתי, אך בד בבד הוא מגביל את היכולת לדווח על מידע שאינו מסוכן מבחינה בטחונית, ואף חיוני מבחינה אזרחית. התוצאה היא עיתונות המתקשה מאוד להציג את תמונת המצב האמיתית בפני קוראיה וצופיה. כך קורה שהעיתונים השונים מפרסמים ידיעות חדשותיות כמעט זהות, הערוצים המתחרים משרדים כתבות כמעט זהות, וידיעות דרמטיות מתפרסמות בלי שאיש חתום עליהן.
כיום אין כמעט דרך לדעת אם גם במלחמה בעזה, כמו במלחמת לבנון השנייה, מתרחשים ליקויים שמן הראוי היה לפרסמם בתקשורת, כדי שיתוקנו במהירות האפשרית. יתרה מכך, בלא מידע מהימן על המתרחש בעזה, הישראלים העוקבים בדריכות אחר פעולות צה"ל אינם יכולים לגבש לעצמם דעה מושכלת בעניין. במדינה דמוקרטית בעלת תקשורת חופשית, הידע אמור לזרום מכלי התקשורת אל הציבור כדי שזה יוכל להחליט אם הוא תומך בפעילויות ממשלתו או מתנגד לה. כשהידע כולו, או מרביתו, מגיע היישר מן הממשלה, מערכת האיזונים והבלמים מתערערת.
"זה ניכר בעיתונים ובערוצי הטלוויזיה", מסכם יהושוע. "התמונה שהקורא מקבל פחות ברורה. בסוף גם הציבור מפסיד, כי הוא לא יודע מהי התמונה האמיתית". ואמנם, סביר להניח כי רוב הצופים והקוראים המרותקים לאמצעי התקשורת מאז תחילת הלחימה בעזה אינם מודעים לכך שכמעט כל המידע שהם מקבלים מקורו בדובר צה"ל.
כמה מהעיתונאים דווקא מגלים הבנה למדיניות הזאת ואף תומכים בה. ינון מגל, לשעבר הכתב הצבאי של "חדשות 10" וכיום מגיש מהדורת "מבט" בערוץ 1, אומר כי "אבי בניהו שיחק אותה, הוא מאפשר לקליינט שלו לבצע את הפעולה שהוא אמור לעשות בשקט. בתור עיתונאי חשוב לי להביא כמה שיותר אינפורמציה ולתת אותה לצופים שלי, אבל אני לא רק עיתונאי, אני גם אזרח, ובתור אזרח המדינה, חשוב לי קודם כל שצה"ל ינצח במלחמה הזאת. אם אתה שואל אותי מה יותר חשוב לי, יותר חשוב לי לחיות".
מתי גולן, שפירסם ב"גלובס" טור ובו קרא להמשיך למנוע מעיתונאים זרים להיכנס לרצועת עזה, מבחין בין העיתונאים הזרים לעמיתיהם המקומיים. לדעתו, יש לאפשר למספר מצומצם של עיתונאים ישראלים לדווח מתוך הרצועה, אף שהוא חושש מפני הדיווחים שלהם, בעקבות הניסיון של מלחמת לבנון השנייה: "העורכים והעיתונאים עצמם הם האויבים הגדולים ביותר של חופש המידע והעיתונות. אם הם היו אחראים יותר, אם היו פחות תאבי כותרות וסנסציות, היה יותר קל לקבוע מסמרות, אבל כיוון שבחלקם הם אנשים לא אחראיים, נגרם נזק. אני לא סומך לא על הכתבים ולא על העורכים שינהגו באחריות לאומית, ומשום כך אין ברירה אלא לשפוך את התינוק עם מי האמבטיה".
כרמלה מנשה, לעומת זאת, מתקשה הרבה יותר להסכין למצב: "צה"ל מיישם את הלקחים של מלחמת לבנון; הוא רוצה להציל חיי אדם, אבל התפקיד שלי זה לא להציל חיי אדם, אני לא מד"א, ומבחינתי שום דבר לא השתנה. אני רוצה למסור מידע, ופרט לשמות חללים לפני שהודיעו להוריהם, אני בעיקרון רוצה לפרסם הכל, כמה שיותר וכמה שיותר מהר. אני רוצה לקוות שכשנצא מכאן לא נרגיש שהיו דברים שאנחנו כעיתונאים לא ידענו אותם, כמו למשל פעילות לא חוקית, מחדלים בפעילות הצבאית או מחסור בציוד".
לדברי הלר, אחת הדרכים להתמודד עם המצב היא להבהיר לצופים כי המידע שמועבר להם מקורו בדובר צה"ל. "דובר צה"ל", מסביר הלר, "הוא גוף יותר אמין מהטלוויזיה של חמאס, אבל גם דובר צה"ל הוא גוף שכמובן תמיד צריך לפקפק בו ולבדוק אותו. כמובן שהוא לא קדוש". הלר גם מספק דוגמה לאופן שבו הצבא עושה שימוש בכתבים הצבאיים, גם מול חמאס. "כשלקחו את הכתבים הצבאיים לצאלים, לראות אימוני מילואים", הוא מספר, "עשו את זה לא רק כדי שנעשה כתבה נחמדה על מילואימניקים; בפירוש עשו בנו שימוש מסוים לפרופגנדה הציונית, כדי להראות לחמאס עד כמה אנחנו רציניים ברצון שלנו להכניס עשרות אלפי מילואימניקים פנימה. לדעתי, בתור כתב צבאי אתה צריך לפרסם את זה, לראיין את האנשים, אבל להגיד לצופים שלך, 'הצבא משתמש בנו כאן כדי להעביר מסר לצד השני'. זה דבר שאמור להיות מובן מאליו לכל עיתונאי, ולא רק בתקופת מלחמה, אבל הדברים האלה מתחדדים בזמן מלחמה".
הטוקבקיסטים
בעוד שבין העיתונאים נשמעים קולות מנוגדים, הציבור, כך נראה, דווקא מרוצה מאוד מהאיפול, ואף היה מעדיף מיסוך תקשורתי כבד עוד יותר. העיתונאים ששוחחנו עימם מדווחים כי הם ומערכות החדשות שלהם מקבלים הודעות ומסרים מצופים הזועמים גם על מעט המידע שמופיע בשידור, ולא מבינים שכל המידע שמשודר בימים אלה עובר בדיקה מחמירה של הצנזורה הצבאית. נראה כי בעקבות הטראומה של מלחמת לבנון השנייה, הציבור דורש מהעיתונאים בישראל להיות קודם כל נאמנים למדינה ולצבאה, ורק אחר-כך לבצע את חובותיהם העיתונאיות, גם אם אינם עוברים על חוקי הצנזורה.
"אני מקבל תגובות שאני פשוט נדהם", אומר הלר, "איפה אנשים חושבים שהם, בשנות החמישים? מצד שני, אתה רואה מספרי שיא בצפייה בברברת האינסופית בשידורי הטלוויזיה. אז אני לא מבין מה קורה בחברה שאני חי בה: איך מצד אחד צמאים לדיווחי החדשות האלה, ומצד שני אומרים, 'דווחו לנו כמה שפחות'".