העיתונאי נתן גורדוס (הצילום באדיבות בנו, מיקי)
בטלוויזיה הישראלית הוקרנה בשנות ה-70 סדרה בלשית מצליחה במיוחד בשם "איירונסייד", על בלש המרותק לכיסא גלגלים שלמרות נכותו מגיע להישגים מרשימים. גם לנו היה "איירונסייד" משלנו, אלא שהוא לא היה דמות טלוויזיונית, כי אם אדם אמיתי ועיתונאי בחסד. שמו נתן גורדוס.
גורדוס נולד בשנת 1909, למשפחה אמידה בוורשה. בגיל חמש אובחנה אצלו מחלת עצמות קשה, שריתקה אותו לכיסא גלגלים מאז ועד יומו האחרון. "נאט", כפי שכונה, היה ילד פעלתן ובעיקר סקרן. במלחמת העולם הראשונה עברה משפחתו למוסקבה, ושם צפה, בגיל 8, במצעד הראשון של הצבא האדום בכיכר האדומה ובטרוצקי המקבל את המצעד על אוכף סוסו הלבן. האירוע הותיר בו רושם עז וחיזק את רצונו לעקוב מקרוב אחרי אירועים חדשותיים.
במוסקבה התוודע גורדוס לגדולי הספרות העברית, שכן גיסו (שהיה נשוי לאחותו) היה המו"ל הנודע אברהם יוסף שטיבל. הוא האזין בהתפעלות לש. אנסקי הקורא לראשונה את "הדיבוק", לביאליק המספר לו אגדות, והמתין דרוך לביקוריו של "הדוד שאול" במדי רופא צבאי רוסי, הלוא הוא ד"ר שאול טשרניחובסקי.
המשפחה חזרה לוורשה, אך נאט הקטן נשלח לקופנהגן, שם התגוררה משפחת שטיבל בשנות ה-20. הוא למד את השפה הדנית והחל בכתיבה עיתונאית. גורדוס הצעיר היה מראשוני העיתונאים שנעזרו במכשירי הרדיו לשם השגת ידיעות. תחנתו הבאה היתה בגרמניה. כיסא הגלגלים לא הפריע לו להיות סקופיסט בעיתון הערב "טמפו". אז גם נוצר הקשר הראשון שלו עם העיתון הלונדוני הנודע "דיילי אקספרס", והוא התיידד עם ספטון דלמר, ראש הסניף הברלינאי של העיתון, ידידות שתציל את חייו לאחר כמה שנים.
לאחר עלות הנאצים לשלטון, נעצר גורדוס "בגלל פגיעה בפיהרר" ונחקר אישית על-ידי אחד מראשי המשטר, ריינהרד היידריך. הפולנים הגיבו בחומרה: הם עצרו כמה עיתונאים גרמנים ושיחררו אותם רק לאחר שגורדוס הגיע בשלום לוורשה.
בשנים הבאות היה גורדוס עיתונאי-חוץ פעיל במיוחד בבירת פולין. הוא כתב ל"דיילי אקספרס", ל"פוליטיקן" הדני ולעיתונים אחרים. כמעט כל איש ציבור שעבר בפולין, בדרכו לרוסיה הסובייטית או ממנה, "נתפס" על-ידיו בעת חניית הביניים של הרכבת בוורשה.
בפרוץ מלחמת העולם השנייה קרה לו נס: בעת הפלישה הגרמנית לפולין נמצא בוורשה ספטון דלמר מה"דיילי טלגרף", שהכניס למכוניתו את גורדוס, את אשתו אירנה ואת כיסא הגלגלים, ודהר בין הפצצות לגבול הרומני. גורדוס ורעייתו עזבו את ביתם בחופזה ולא נטלו עימם דבר, גם לא כסף ודרכונים. שוטרי הגבול הרומנים עיכבו אותם, אך לא איש כגורדוס ייבהל מקושי זמני שכזה. הוא יצר קשר עם שר החוץ הרומני, שאותו ריאיין זמן קצר לפני כן, וכניסת הזוג גורדוס לרומניה אושרה מיד.
נתן גורדוס (מימין) ונשיא המדינה זלמן שזר (הצילום באדיבות בנו, מיקי)
בבוקרשט עמדו בפני גורדוס שלוש אפשרויות: אנגליה, ארצות-הברית או ארץ-ישראל. כיהודי וכציוני נראתה לו יותר האפשרות השלישית, ובתחילת נובמבר 1939 כבר היה בתל-אביב. כאן הוא התקבל בזרועות פתוחות – תחילה ב"הארץ" ולאחר מכן ב"ידיעות אחרונות", שלו תרם מכשרונו ומקשריו במשך יותר מ-30 שנה. במערכת "ידיעות" נהגו לספר בתקופת מלחמת העולם השנייה שלא אחת נהג המו"ל והעורך האחראי, נח מוזס, לטלפן לגורדוס ולבקשו "ראשית", כלומר כותרת ראשית. תוך 20 דקות סיפק גורדוס, ממקורותיו העלומים, כותרת ראשית מהדהדת.
במהלך השנים כתב גם ב"הארץ", "הבוקר", "דבר" ועיתונים רבים בחו"ל. היו לו שכל, קשרים ולא מעט מזל. כך השיג סקופים לרוב. על סקופ אחר ויתר ביודעין. לאחר שב-13 במאי 1948 שיגר לסוכנות הידיעות הצרפתית, שגם בה הועסק, מידע על טקס הקמת המדינה ביום המחרת, התגלגל בכיסא הגלגלים שלו למוזיאון תל-אביב וסיקר את הטקס ההיסטורי. הוא ידע שעליו לעזוב לפני הסיום, כדי להבריק את החדשה הסנסציונית לסוכנות שלו בפריז, ולא עשה זאת. לימים סיפר: "היה עלי להתפרץ החוצה ולהכתיב בטלפון ידיעה כי מדינת ישראל קמה. אבל זו היתה הפעם הראשונה ששכחתי שאני עיתונאי, וזכרתי קודם כל שאני יהודי. פרצתי בבכי. בכיתי עשר דקות. כשגמרתי לבכות, מישהו כבר הקדים אותי".
בשנים הבאות לא הצטער על כך. "שתי לידות ריגשו אותי בצורה בלתי רגילה", הודה. "לידת המדינה ולידת בני הצבר, מיכאל". הבן הוא מיקי גורדוס, קשב קול-ישראל וסקופיסט בזכות עצמו.
בשנות המדינה הוא הפך לאחד המומחים הגדולים לקורפוס הדיפלומטי שהוצב בארץ. רוב השגרירים היו ידידיו האישיים. הוא הוזמן לכל אירוע דיפלומטי, ובסיוע רעייתו אירנה אירח את הדיפלומטים בביתו. בנו מיקי מספר שלא פעם אמר לו אביו על דיפלומט זה או אחר: "ממנו צריך להיזהר, הוא מרגל...".
נתן גורדוס במפגש עם שגריר יפן בישראל ורעייתו (הצילום באדיבות בנו, מיקי)
ברבות השנים עלה בדרגה והיה למנהל סניף סוכנות הידיעות הצרפתית בישראל. קשריו סייעו לסוכנות לא אחת. כך היה ערב מבצע סיני, כשהגיע לארץ כתב צרפתי בכיר וביקש מגורדוס שיברר אם צפויות התפתחויות מיוחדות. גורדוס טילפן לאחד ממקורותיו והציג לו שאלה: האם כדאי שאלך הערב לקולנוע? המקור השיב לו שיישאר בביתו. באותו ערב החל מבצע סיני.
לאחר המבצע השיג גורדוס סקופ ענק דווקא בזכות נכותו. הוא ביקש ראיון עם נשיא ארצות-הברית, דווייט אייזנהאואר, ונאמר לו שאם יגיע לוושינגטון, הנשיא יעניק לו את הראיון. גורדוס הסביר לעוזרי הנשיא שהוא אינו יכול לעמוד בטיסה ארוכה לארצות-הברית, ואייזנהאואר – באופן חריג ביותר – התראיין בטלפון.
סקופ נוסף השיג גורדוס בבוקר ה-5 ביוני 1967. חוש פנימי אמר לו להזמין לפריז קו טלקס, דרך העברת הידיעות לפני עידן המחשוב והאינטרנט. הוא הזמין את הקו ב-07:45 והחזיק אותו ללא שימוש עד לאחר מהדורת החדשות של השעה 08:00 בקול-ישראל. ב-08:10 הודיע הקריין יורם ארבל שפרצה מלחמה. כך זכה גורדוס להיות הראשון שדיווח לעולם על פרוץ מלחמת ששת-הימים.
מאות מבין עיתונאי החוץ הנודעים בעולם היו ידידיו האישיים ואיש מהם לא העלה על דעתו, בעת ביקור בישראל, להחמיץ עימו פגישה. אורח רצוי ומקובל במיוחד היה ספטון דלמר, שגורדוס זכה להחזיר לו חלק מחוב הצלתו ב-1939 בדרך מיוחדת: בתחילת שנות ה-60 ערכה הטלוויזיה הבריטית, ה-BBC, תוכנית "אלה הם חייך" לכבודו של דלמר, שבין השאר היה ידיד אישי של היטלר בשנות שלטונו הראשונות ובה בעת סוכן בכיר של הביון הבריטי. בין ההפתעות שהוכנו לו: הזמנת נתן ואירנה גורדוס. כניסתו של גורדוס בכיסא הגלגלים הזילה הרבה דמעות באותו שידור.
נתן גורדוס (הצילום באדיבות בנו, מיקי)
גורדוס נפטר ב-1972, בגיל 63. בהלווייתו השתתפו מאות עיתונאים, דיפלומטים וידידיו התל-אביבים הרבים, שאיתם אהב להיפגש בבתי-הקפה שבהם ישב.
למרות הקשיים שנכותו גרמה לו, הוא מצא גם קו זכות בעבודתו מהבית. בראיון עיתונאי ב-1967 אמר: "לולא הייתי מרותק לכיסא גלגלים, לא היתה לי בוודאי סבלנות לשבת בבית, ליד הטלפונים. הייתי רוצה להתרוצץ, אולם כמה שלא תתרוצץ, אתה יכול להיות כל פעם, בסופו של דבר, רק במקום אחד. בעזרת הטלפון אתה יכול להגיע בדקות ספורות להרבה מקומות".