זה סיפור על מכתב יתום. מי ששלח אותו התנגד לתוכנו. מי שהאמין במסר הזדעזע מהנוסח. מי שהיה אמור להורות על שליחתו לא ידע ולא שמע דבר. על מכתב האזהרה לעיתונאים הזרים שיצא השבוע, לקראת המשט לעזה, היתה חתומה לשכת העיתונות הממשלתית. אבל גם בחלוף הגלים הראשונים של השערורייה-זוטא שחולל כאן אצלנו, לא ניתן היה להבין איך התקבלה בצינורות מערך ההסברה הישראלי ההחלטה להוציא מכתב מאיים שהצליח לעורר מהומה בינלאומית עוד בטרם יצאה ספינה אחת לכיוון חופי עזה.

"אני מפציר בכם", כתב במכתב לעיתונאים הזרים ראש לשכת העיתונות הממשלתית אורן הלמן, "להימנע מלקחת חלק באירוע פרובוקציה מסוכנת זו, שכל תכליתה לערער על זכות ההגנה העצמית של ישראל, ולהפר ביודעין את החוק הישראלי. אל תיתנו במה לקיצונים אלה, ואל תגרמו לעצמכם נזק מקצועי כתוצאה מהרחקה ממדינתנו".

כתב ה"אסאי שימבון" היפני אחרי שריאיין את ראש ממשלת תאילנד (צילום: לשכת העיתונות הממשלתית של תאילנד, רשיון cc)

כתב ה"אסאי שימבון" היפני אחרי שריאיין את ראש ממשלת תאילנד (צילום: לשכת העיתונות הממשלתית של תאילנד, רשיון cc)

התגובה למסר המאיים היתה מיידית: ידיעות חדשותיות בתקשורת הבינלאומית המדווחות על איום מצד ממשלת ישראל לגרש את העיתונאים שיסקרו את המשט; מכתבים משפטיים נזעמים מאיחוד הכתבים הזרים בישראל, והודעת גינוי ומחאה מצד הוועד להגנה על העיתונאים בניו-יורק: "לישראל אסור להלך אימים על העיתונאים המסקרים את המשט".

איך לזהות כתב יפני

באמצע 2007 קיבלה הממשלה החלטה להקים "מערך הסברה לאומי" במשרד ראש הממשלה, שהעומד בראשו, "ראש מטה ההסברה הלאומי", יהיה אחראי על התיאום בין שלל הגופים והיחידות העוסקים בייצוג ישראל בזירה הבינלאומית. המטרה: "להציג מדיניות הסברה אמינה, אחידה ועקבית".

ההחלטה היתה אמורה לשים קץ להתנהלות מבולבלת, מרובת ראשים ומסרים שאיפיינה את ישראל בעבר. אבל גם לאחר הקמת המטה, הנושאים במלאכת ההסברה של עמדותיה של מדינת ישראל רבים מאוד; פקידי ממשלה ממשרד החוץ, משרד ראש הממשלה, משרד ההסברה, לשכת העיתונות הממשלתית ומינהל האוכלוסין, ולצדם קצינים מדובר צה"ל, השב"כ והמשטרה – כולם לקחו חלק בדיונים נמרצים ומעמיקים לקראת המשט הקרוב לכיוון חופי עזה.

אחד הנושאים שעלו לדיון בפגישות שקיימו היה מעמדם של העיתונאים הזרים על הספינות. הדבר לא זכה להד רב בזמנו, אבל במשט המרמרה היה דינם של עיתונאים שנמצאו על הספינות כדין הפעילים – הם הואשמו בכניסה בלתי חוקית לישראל וגורשו ממנה לתקופה של עשר שנים. בדיונים שהתקיימו בשבועות האחרונים צפה ועלתה השאלה מחדש. אף שידוע לאנשי ההסברה כי בפועל ניתן לפתור את העניין באלגנטיות ולבטל בדיעבד את גזירת הגירוש באמצעות פנייה מנומסת למשרד הפנים, חשו המתדיינים דחיפות לגבש מדיניות פורמלית וברורה בעניין מעמדם של העיתונאים המסקרים את המשט.

ראש לשכת העיתונות הממשלתית החדש, אורן הלמן, הביע בדיונים אלה עמדה שלפיה יש להכיר במעמד המיוחד של העיתונאים על הספינות ולא לראות בהם עבריינים. זוהי עמדה מרעננת לעומת זו של קודמו בתפקיד, דני סימן, שעסק במשך שנים ברדיפה ביורוקרטית של עיתונאים זרים שהיו, להשקפתו, עוינים כלפי ישראל.

אנשי משרד החוץ, לעומת זאת, הביעו עמדה שלפיה החוק צריך לחול באופן שווה על כל המשתתפים במשט, ולפיכך עיתונאים שיסקרו את המשט – יגורשו מישראל לעשר שנים. ראש מטה ההסברה הלאומי, ירדן ותיקאי, ביקש להעביר את הסוגיה לייעוץ משפטי ואפילו הכין עליה מצגת.

אחת השאלות שעלו לדיון היתה היכולת לזהות ולהגדיר מיהו עיתונאי. "קל לזהות עיתונאי של CNN, אבל מה עם כתב מ'אסאי שימבון' היפני?", אומר גורם במשרד החוץ. "לא כל חייל יכול להבין מיהו עיתונאי ולאיזה גוף הוא שייך. ומה עם עיתונאים עצמאיים? ולמה לא להחיל את הכלל הזה על סופרים? על חברי פרלמנט? זו בעיה פרקטית שלא מצאנו לה פתרון משפטי, ולכן העמדה של משרד החוץ היתה – חוק אחד לכולם".

עד עתה לא ברור אם אנשי פורום ההסברה הצליחו להגיע להסכמה ביניהם או שביקשו להיוועץ בדרג המדיני (כפי שטוען אחד מהם), אבל ברגע שהחלו להגיע שאלות מכלי התקשורת הזרים, הוציאה לשכת העיתונות הממשלתית את המכתב מעורר המבוכה.

מי נתן את ההוראה להוציא את המכתב? מי היה אחראי על נוסחו? בלשכת העיתונות הממשלתית נטען כי הוצאת המכתב וגם נוסחו הגיעו כהוראה מלמעלה, ממטה ההסברה הלאומי. במטה ההסברה הלאומי, לעומת זאת, טוענים כי מדובר ב"תקלה וטעות שנבעה מתום לב" וכי כלל לא ראו את המכתב ולא היו ערים לנוסחו. לשכת נתניהו נאלצה למהר לכבות את השריפה וכבר למחרת הוציאה הודעה שלפיה יגובש נוהל מיוחד שיסדיר את מעמד העיתונאים שישהו על הספינות.

רפלקס לאומי בלתי נשלט

קל לחשוב שהמכתב הוא תוצאה של חוסר תיאום, ביורוקרטיה מסורבלת ומערך הסברה מרובה איברים שבו רגל ימין דורכת על יד שמאל. אבל מערך היחסים של ישראל עם התקשורת הזרה בשנים האחרונות זרוע בהחלטות מביכות ומזיקות שהתקבלו דווקא לאחר דיונים ממושכים, בירורים משפטיים ותיאום ביורוקרטי מדוקדק.

כך נעשה בנוגע לבדיקות הבטחוניות הדרקוניות שעוברים עיתונאים כשהם מגיעים לישראל, כך קרה כאשר החליטה לע"מ להעביר שמות עיתונאים לשב"כ כדי לקבל החלטה אם יקבלו תעודות עיתונאי ממשלתיות או לאו, וכך קורה כאשר לע"מ היא זו המחליטה אילו עיתונאים יקבלו אשרת עבודה בישראל.

המכתב המדובר, כמו ההחלטות שהתקבלו בעבר ויצרו אווירה עכורה ומתוחה מול העיתונות הזרה, אינו מייצג תקלה נקודתית במערך ההסברה הלאומי. הוא מייצג תודעה לאומית שהפקידים האמונים על המלאכה הם משקפיה.

מסמך רשמי לכתבים הזרים, שבו נכתב כי "המשט הוא פרובוקציה מסוכנת [...] המשט רק יסייע לחמאס, המוגדר בעולם כארגון טרור אסלאמי קיצוני", תוך איום בסנקציה של גירוש העיתונאים, מעיד על הכשל העמוק בהבחנה בין הפרספקטיבה הישראלית ובין זו של העיתונות הזרה.

יתר על כך, הוא מבקש לכפות באופן כוחני על העיתונות הבינלאומית לאמץ את ההשקפה הישראלית. סגנון המכתב, שכולם מיהרו להתנער ממנו מיד לאחר שנשלח, מייצג רפלקס לאומי בלתי נשלט, המבקש לאחוז בגרונה של התקשורת הזרה ולהדק את האחיזה בה עד שחבריה יודו כי גם הם נאמנים לממשלת ישראל ולרעיון הציוני.

באיחוד הכתבים הזרים עורר המכתב הלם, תגובה משפטית ומיד אחר-כך את שטף הבדיחות שכבר רגילים בהם בארגון זה אחרי כל מאבק מול גופי הממשלה. "שליטה מוסקבאית", כינה שם מישהו את המהלך, ומישהו אחר ליגלג על ההודעה לעיתונות שהוציא שר ההסברה יולי אדלשטיין, שתיארה בפירוט מגוחך את תרגיל ההכנה שביצע השר ללחימה הסברתית דרך הרשתות החברתיות וקהילות יהודיות בעולם בעודו יושב ב"חדר מצב מיוחד".

אחד העיתונאים אמר כי הסיפור כולו העלה את חשיבותו של המשט בעיני גופי התקשורת הבינלאומיים בכמה דרגות. "יש עכשיו כל-כך הרבה דברים אחרים בעולם, המשט היה ממש בסוף הרשימה. לגופי התקשורת הגדולים לא היתה בכלל כוונה לשים מישהו על האוניות, ואז באה ההודעה המחורבנת הזאת, ורק בגלל כל הסקנדל שנהיה, נאלצים עכשיו לשלוח עיתונאים ללוות את הספינות".