"בדובר צה"ל זועמים", הודיעה כותרת הידיעה שהתפרסמה בשבוע שעבר באתר "וואלה". עילת הזעם: החלטתו של "ידיעות אחרונות" שלא לכבד את התניות דובר צה"ל לקיום ראיון חג עם הרמטכ"ל. עוד קודם לכן "זעמו" בדובר צה"ל על ש"ישראל היום" ו"מעריב" הפרו תנאים הנוגעים לאופן הפרסום של חומר אחר ("טקסט מיוחד ליום הזיכרון", חתום על-ידי הרמטכ"ל), שגם אותו סיפקה להם הדוברות.
הזעם סיפק הזדמנות להציץ אל הדרך שבה פועל מנגנון תיאום בין עיתונים מתחרים באשר לאופן ולזמן הפרסום של תכנים, כל זאת באמצעות צה"ל ויחידת הדובר שלו, המשמשת ספק מידע של אותם עיתונים. הכעס של דובר צה"ל מכעיס במיוחד, היות שהוא חושף את הבעייתיות הגדולה הטמונה בהסדרי אמברגו ותיאום בין מערכות כלי התקשורת בכל הנוגע למידע הנמסר להם על-ידי גורמים רשמיים וזרועות מדינה. דובר צה"ל אולי אינו חוסה תחת דיני ההגבלים העסקיים, אך הסיטואציה יכולה להזכיר בהחלט מקרים מתחום זה, ומאליה עולה השאלה, עד כמה יכול להתקיים בין מתחרים תיאום המגביל למעשה את התחרות ביניהם.
(צילום: ג'ייסון קריין, רשיון cc-by-nc-sa)
פסק דין חשוב שניתן בסוף שנות ה-90 בעניין שונה אך דומה יכול לשפוך אור על הסוגיה. מדובר בדיון הנוסף בעניין טבעול ושף-הים (ד"נ 4465/98), שניתן בהרכב רחב של שבעה שופטים ובהם ברק, לוין וחשין. בית-המשפט עסק בהסכם שנכרת בין שתי חברות המזון לאחר כשלון השותפות ביניהן. בהסכם נקבע כי אלו ישמרו בסוד מידע הנוגע לייצור מוצרי המזון וכן יתחייבו שלא להתחרות זו בזו במשך חמש שנים. הסוגיות העיקריות שבית-המשפט עסק בהן היו אם התניית אי-התחרות היא הסדר כובל ואם מי שהוא צד להסדר כובל יכול להשתחרר ממנו בטענה כי אינו חוקי.
בית-המשפט ראה לנגד עיניו את החובה החשובה למלא אחר הסכמים, ולצד ההגנה על חופש החוזים ציין גם ערכים כחופש העיסוק וההגנה על הקניין. עם זאת, לצד עקרונות מוגנים אלו יש אינטרס נוסף, הנובע מטובת הציבור הכללית. תחרות חופשית היא חיונית להגברת היעילות בשוק המוצר הספציפי וגם במשק בכללותו והיא הערובה, כהגדרת בית-המשפט, להשגת המוצר והשירות הטובים ביותר בתנאים הטובים ביותר. זאת, משום שהיא מעודדת יוזמות חדשות, מביאה להחלפתם של גורמי ייצור ישנים בגורמי ייצור יעילים וטובים מהם ומעודדת ייצור של מוצר טוב ואיכותי יותר.
ממילא אינטרס התחרות החופשית נועד להגן על הציבור מפני נסיונות מגבילים ולהיטיב עם הצרכן מבחינת איכות המוצר והמגוון שלו. מגבלות כפי שהושגו בין הצדדים פוגעות ללא ספק באינטרס הציבורי. ואכן, בפרשת טבעול–שף-הים נקבע כי ההסדר שהושג בין הצדדים הוא הסדר כובל הפוגע בתחרות.
גם במקרה של ההסכמים בין כלי התקשורת ובין דובר צה"ל (וגופים רשמיים אחרים), הרצון החופשי של הצדדים הוא דבר שאין לזלזל בו (אם כי במקרה שלפנינו בהחלט ניתן לפקפק בעצם קיומו), אולם נראה כי הם משרתים בעיקר את האינטרסים של הרמטכ"ל ושל הדובר, ולא את אלו של הציבור הרחב.
כך נמנע מציבור הקוראים, שאינו צד להסדרים, לקבל בזמן אמת פריטים חדשותיים בעלי משמעות שאלמלא ההסדר היו מובאים לידיעתו באופן חופשי יותר. גם המוצר העיתונאי עצמו סובל מן ההסדרים, הבולמים את התמריץ של כלי התקשורת לעשות כל מאמץ בזמן הכנת המוצר – כלומר הראיון – כדי להביא את התוצאות הטובות ביותר מול המרואיין. אחידות עיתוי הפרסום גורמת להחלשת המוטיבציה של העיתונאים להיות נחושים ומקצועיים יותר בכל הנוגע לשאלות המוצגות לרמטכ"ל ולתשובות המחולצות ממנו. הפרסום המקביל והצורך למחזר אותם מסרים אצל כל כלי התקשורת תורמים ליצירת ראיונות משמימים ובלתי חדשניים.
ההסדר, המייתר את המאמץ התחרותי, נוח לרמטכ"ל, הזוכה לחשיפה מקסימלית ומופחתת מוקשים, והעיתונים זוכים הודות לו במוצר שאינו נופל משמעותית מזה שמציגים מתחריהם. רק הציבור מקבל מוצר שהיה יכול להיות טוב יותר.
בפרשת טבעול–שף-הים קבע בית-המשפט העליון כי "תחרות חופשית" אינה ממצה עצמה במסחר ובשיווק ואינה מתייחסת רק להיבטים של כלכלה ומינהל. תחרות חופשית משקפת גם "ערכים מוסריים". לטעמו של בית-המשפט העליון, ערכים אלה אינם נחותים מהחיוב המוסרי לקיים התחייבויות. באיזון ביניהם, קבע העליון, ראוי שיגבר הערך של מניעת ניצולו לרעה של הציבור.
גם אם נניח לרגע את דיני התחרות בצד, קשה להשתחרר מהרושם שגם בשדה המשפט הציבורי לקתה התנהגותו של דובר צה"ל בחסר. אחרי הכל, הרמטכ"ל וצה"ל אינם גופים מסחריים פרטיים שתפקידם לשקול את טובתם הפרטית בהתנהלות מול התקשורת. מדובר בזרועות מדינה ומשרתי ציבור החייבים בדין-וחשבון ללא תנאים לציבור, המקבל את רוב המידע שבידיו באמצעות התקשורת ובתיווכה.
במצב דברים כזה, התניה של אופן הפרסום, היקפו ומועדו, כמו גם עצם תוכן הפרסום, ולא מסיבות ענייניות של בטחון המדינה או טובה ציבורית אחרת, היא פגיעה בציבור ובחובת משרתי הציבור כלפיו. חשיפה ממלכתית ומקסימלית של הרמטכ"ל ביום העצמאות, ככל שהיא חשובה, אינה יכולה לעמוד לפני זכות הציבור לדעת – כאן ועכשיו.