אחת לזמן מוזמן מנחה ה"דיילי שואו", ג'ון סטיוארט, לאולפני החדשות של רשת פוקס. המטרה של הרשת השמרנית: לנסות לקעקע את אמינותו של הסטיריקן הליברלי הפופולרי, לחשוף את פרצופו האמיתי ולהחזיר לו כגמולו על המטעמים שהוא עושה משידורי הרשת.

בשבוע שעבר היה זה כריס וואלס שהזמין את סטיוארט לראיון. הנה הראיון כפי ששודר והנה הגרסה הלא ערוכה שלו (חלק 1 וחלק 2). ההשוואה בין שתי הגרסאות יכולה ללמד לא מעט על רזי העריכה הטלוויזיונית. מיותר לציין שגם הפעם לא הצליח המראיין לקעקע את היושרה של סטיוארט, שפעם אחר פעם מתגלה כאדם אינטליגנטי מדי לאבחנות הפשטניות מדי של אנשי פוקס.

סימה קדמון בצינוק של "ידיעות אחרונות", 24.6.11

סימה קדמון בצינוק של "ידיעות אחרונות", 24.6.11

ארבע וחצי דקות לתוך הראיון (בגרסה הלא ערוכה), שואל וואלס את סטיוארט מדוע לדעתו כלי התקשורת בארה"ב מיהרו להתנפל על 20 אלף הודעות הדואר האלקטרוני של שרה פיילין תוך שהם מבקשים את עזרתם של הגולשים בניסיון למצוא קצת רפש על מושלת אלסקה לשעבר. האין זה מלמד שאמצעי התקשורת, ובהם "הניו-יורק טיימס" ו"הוושינגטון פוסט", מוטים לכיוון הליברלי, תהה. סטיוארט לא התבלבל וענה: "אני חושב שההטיה שלהם היא לכיוון סנסציוניות ועצלות ולא לכיוון סדר יום ליברלי".

האבחנה של סטיוארט היא רבת ערך גם כאשר מפנים אותה אל התקשורת הישראלית, בייחוד זו המודפסת. הדרך שבה "ידיעות אחרונות" ו"מעריב" בחרו לציין את אירועי חמש השנים לחטיפתו של גלעד שליט וישיבתו בשבי חמאס היא אולי ההדגמה הטובה ביותר לטענה של סטיוארט.

"ידיעות אחרונות" השליך את סימה קדמון לצינוק של גלעד שליט. זה אולי נשמע כמו בדיחה סרת טעם, אבל זו הכותרת בעמוד הראשון של "ידיעות אחרונות": "סימה קדמון בצינוק של גלעד". אין שום דבר נכון במשפט הזה חוץ משמה של הכתבת: היא לא הושלכה לצינוק וממילא זה לא הצינוק של גלעד. זו סנסציוניות צהובה שרק הולכת וגוברת כאשר קוראים את הטקסט הפרימיטיבי של קדמון.

אני כותב "פרימיטיבי" כיוון שאין בו כלום חוץ מניסיון בוטה, גס, אלים ממש, ללחוץ על כפתורי ההזדהות של הקורא. כאן בדיוק באה לידי ביטוי הסנסציוניות של "ידיעות אחרונות". אחרי הכל, אין צורך להיות אלים כדי לגרום לקורא להזדהות עם הכאב העצום שבו שרויה המשפחה או עם מצבו של בנה. רק המחשבה על כך מעוררת חלחלה. אבל קדמון והעיתון ששלח אותה לא מאמינים שהקורא חושב – אז הם חושבים בשבילו.

"איפה כולם, תמהתי", כתבה קדמון, "איזה חוסר אחריות. מכניסים אדם לחדר סגור ומשאירים אותו שעה שלמה בלי לבדוק מה איתו. מה זה כאן, הרי אני לא פה מטעם עצמי. הרי נשלחתי למשימה. לא יכול להיות שאנשים ישכחו מקיומי, שיפקירו אותי לנפשי. ומה אם גם בבית שכחו אותי? הרי המשפחה שלי עסוקה, כל אחד בענייניו, עוד מעט יירד הלילה, ואף אחד לא ישים לב שאני נעדרת".

אם היו נותנים ל"ווטסון", מחשב-העל של חברת IBM, לחבר את הטקסט הכי נמוך שהוא יכול לכתוב, הוא לא היה מצליח להגיע לדרגות השפל והאינפנטיליות שאליהן הגיעה קדמון. רמת האותנטיות של הטקסט ושל התמונה שמלווה אותו מתבררת כאשר קדמון מתארת שלא ברור לה כמה זמן חלף עד שהחלה לחוש במצוקה, כיוון שלקחו ממנה את השעון בכניסה לצינוק. העובדה שבתמונה המעטרת את כל העמוד השלישי של העיתון היא מופיעה כאשר היא יושבת עם מבט כמו-מיואש ועל ידה שעון מחזקת את תחושת המיאוס ממנה.

לצערו של "מעריב", "ידיעות אחרונות" אימץ ללבו את "פרויקט הצינוק" הסנסציוני. כל שנותר לו, בלית ברירה, הוא לאמץ את העצלות. ב"סופשבוע" פורסם פרויקט על פני לא פחות מתשעה עמודים. במסגרת הפרויקט רואיינו 25 "אמנים וסלבריטאים" שהביעו את דעתם על "המצב של גלעד" לאחר שעשו דבר מה שקשור אליו (הקליטו שיר, השתתפו בעצרת, אירגנו הפגנה וכן הלאה).

גם במקרה זה מדובר בדוגמה מוצלחת במיוחד לעצלות העיתונאית שפושה בכל. ה"סלבריטאים" נשאלו ארבע שאלות: "איך אתה מרגיש עם העובדה שגלעד נמצא כבר חמש שנים בשבי?" (תשובה אפשרית: "אחלה!"); "אילו תגובות קיבלת?"; "יש טענה שעשיתם את זה גם בשביל יחסי-ציבור"; ולבסוף: "האם את/ה מוכן/ה לשלם את המחיר שכרוך בשחרור מחבלים?".

ומי הם ה"סלבריטאים" שנשאלים את השאלות הנוקבות? הנה כמה מהם: בוני גינצבורג, אבי לוזון, יוסי גיספן, יובל כספין, צביקה פיק ועינת שרוף. מסתבר שהדבר הכי חשוב לדעת ביום שבו מציינים חמש שנים לחטיפתו של שליט הוא אם יובל כספין ובוני גינצבורג מוכנים לשלם את המחיר שכרוך בשחרור מחבלים.

העצלות בבחירת האנשים שיענו על השאלון מתגמדת אל מול עצם הבחירה ב"שאלון": אין צורך בכתב או בראיון, אין צורך לשאול שאלות, להאזין לתשובות ואז לשאול שאלות המשך. אין גם צורך בתחקיר. למעשה הדבר היחיד שצריך הוא חשבון דואר אלקטרוני: שולחים במייל את השאלות לאנשים (במקרה הטוב) או ליחצניהם (במקרה הרע), מקבלים תשובות, מוסיפים תמונה, והנה "פרויקט עיתונאי".

בימים שבהם מתקיים דיון נרחב סביב "ישראל היום" והאג'נדה הפוליטית שלו, כאשר טקסטים רבים עוסקים בהשתלטות הטייקונים על העיתונים ועל הדרך שבה הם עלולים להטות את הדיון הציבורי לטובת האינטרסים העסקיים שלהם, צריך לזכור שהבעיה העיקרית של העיתונות הישראלית היא לא סדר היום שלה, פשוט כיוון שרוב הזמן אין לה סדר יום כלל.

אני מוכן לבחור בכל עיתון מוטה כלכלית, פוליטית, אידיאולוגית או זואולוגית אם הוא רק יבטיח להיות עיתון. אם הוא יציג נושאים בלי להעליב אותי, אם לרגע אחד הוא יתרומם מתחתית האשפה שאליה צנחה העיתונות המודפסת, אבחר בו גם אם יסביר לי שאין בכלל בעיה של ריכוזיות במדינה ושמחיר הקוטג' זול ב-30 שקלים ממחירו האמיתי. אני מבטיח לקנות אותו כל יום. עד אז אקווה שאולי מישהו בכל זאת ישכח, אפילו לזמן קצר, את סימה קדמון בצינוק.

הערת המערכת: לפני פרסום הטור שוחחנו עם סימה קדמון ושאלנו אותה לגבי הסתירה שבין הטקסט שפירסמה, שבו נכתב "לא ברור כמה זמן חלף (השעון נלקח ממני כשהושלכתי פנימה)", ובין היותה מצולמת עם שעון יד על פרק ידה בתוך ה"צינוק של גלעד", באותו עמוד (3) ב"ידיעות אחרונות" שבו מתפרסם הטקסט.

לדבריה, התצלומים המופיעים בעיתון לא צולמו בזמן שישבה ב"צינוק של גלעד" ועליו כתבה בעיתון, אלא רק מאוחר יותר, עת נכנסה שוב ל"צינוק של גלעד" לצורך צילומים עבור העיתון, צילומים שלהם סירבה קודם לכן. לדבריה, תוך כדי הצילומים הבחינה בכך שהיא עונדת שעון והסירה אותו, ולכן בתצלום אחר שלה ב"צינוק של גלעד", המופיע בעמוד השער של "ידיעות אחרונות", היא מצולמת ללא שעון.