בניין רשות השידור בשכונת רוממה בירושלים (צילום: יוסי זמיר)
התרגשתי, באמת בלי שמץ ציניות, מקריאתם של עופר שלח ורביב דרוקר להזעיק אותם להפגנה למען רשות השידור. השלטים כבר מוכנים, אמרו, רק תגידו. והם לא היחידים: מאמר מערכת ב"הארץ", כפולות ביומונים, ועוד רבים מהעיתונאים, מתחרי הערוץ הראשון וקול-ישראל, יצאו להגנת השידור הציבורי.
לא כולם מצאו את הפתרון הנכון: יש מי שחושב שצריך לסגור כדי לבנות מחדש. פתרון טוב לבית-ספר למינהל עסקים, אך במציאות הפוליטית והתקשורתית הישראלית משמעותו חיסול ללא תקומה של ערוץ ציבורי.
ההתגייסות הזו אינה אקט חברי בלבד, ולא רק תגובה לסיוע שהושיטו לפני זמן מה עיתונאי רשות השידור למאבק שנועד למנוע את סגירת ערוץ 10. זו התגייסות להגנה על העיתונות החופשית בישראל, להגנה על הדמוקרטיה. רוב העיתונאים העמיתים שלנו מבינים זאת, והם נענו לקריאתו הנרגשת של אריה גולן לפני שבוע ברשת ב'. גם רבים מנבחרינו בכנסת הפנימו זאת, ועדיין יש מי, דווקא בקומות הכי גבוהות, שלא מתאמץ ממש לפתור את המשבר החמור בתולדות רשות השידור.
המשבר הזה הוא תולדה ישירה של נסיונות בלתי פוסקים בעשור האחרון לפגוע ברשות השידור, שחרף מגרעותיה, רבות ככל שיהיו, עונה על הקריטריונים העיקריים של שידור ציבורי. הרדיו, קול-ישראל (ביתי ומבצרי), מוביל את התחנות העוסקות בחדשות כבר שנים רבות. עוצמתו טמונה בהעלאת הנושאים שעל הפרק ללא חשש ממאומה, ובעיקר בדרך הרצינית והמעמיקה שבה הוא מטפל בהם, כיאה למי שהתחנך על מורשת תחנת האם, ה-BBC. כמעט שאין תחליף גם לרשתות האחרות בקול-ישראל - מהתחנות המשדרות במגוון שפות ועד לרשת א' ולקול-המוזיקה הייחודיים.
הערוץ הראשון, שממנו צמחו הערוצים המסחריים, הצליח בשארית כוחותיו לשמש, לפחות בכמה משעות השידור, אלטרנטיבה ראויה לבידור הטלוויזיוני המוצע בערוצים המסחריים, הריאליטי ודומיו.
יש מי שחשב שאין צורך ברשות השידור. בממשלה החליטו לפתור את תחלואי הרשות באמצעות החלשתה ודרדורה עד כדי חיסולה המוחלט. והחוליים אכן קשים: העדר מנהיגות ניהולית ושידורית, אובדן דרך מסוים במהלך הניסיון להתחרות בערוצים המסחריים, הסכמי שכר מבלבלים בתחום האפור של החוק שהביאו לשכר גבוה למקצת המגזרים ברשות על חשבון פנסיה מינימלית לכולם. הסכמים שהאוצר חתם עליהם.
כל עובד ברשות יספר לכם שבסוף החודש, עם מילוי טופס השעות, הוא מרגיש כאילו עסק ברישום כוזב במסמכי תאגיד. הנוהל הזה מתבצע על סמך אותם הסכמים חתומים. יש להודות עם זאת שוועדי העובדים ברשות, ויש לא מעט כאלה, תרמו למצבה הקשה בכך שהעמידו תנאים שבוודאי נראים כיום אבסורדיים: מדוע כדי ליישם טכנולוגיה חדשה יקבלו העובדים איקס שעות נוספות על הנייר? מדוע מספר האנשים בצוותי השידור הניידים אינו משתנה לרמות שמאפשר המכשור המשתכלל?
שינוי, אם כן, הכרחי. אלא שבמקום לבוא בידיים נקיות ולפתוח במשא-ומתן על הסכמים חדשים, הוגנים וצודקים יותר, על צמצום מושכל ובהסכמה של מספר העובדים - החליט מי שהחליט להחניק ולהרעיב את הרשות בתקווה, לעתים לא מוסתרת, שהסוס ימות. הגישה הזו התבטאה, למשל, בנסיגה מהבטחות לשלם על הקמת אולפני חירום בתקופת מלחמת המפרץ, בשיבושים בשיפוץ מבנה שערי-צדק, בהפחתה ללא הגבלה של דמי האגרה לסכומים הנמוכים ביותר המקובלים במדינות אירופה, ובחקיקה פוגעת (חיוב להעביר תקציבים להפקות חוץ, מתן אפשרות לשדר פרסומות בגלי-צה"ל, ועוד). מי שמחויב באמת לשידור הציבורי לא נוהג כך.
אדוני ראש הממשלה, הגיע הזמן לתקן את טעויות העבר, ובהן טעויות שלך, ובראשן הפחתת האגרה. אנחנו לא מבקשים שתעלה אותה בחזרה, אלא שתמצא ממונה טוב ויעיל על הרשות, תסייע למנות יושב-ראש מקצועי ואיכותי, לא פוליטרוק, אף שזה מפתה. ובעיקר, תן לאנשי האוצר היושבים מולנו את הגיבוי לסגור איתנו את עסקת הרפורמה. תנהיג, מר נתניהו, כי כאן האחריות עליך. אתה מחויב באמת לשידור הציבורי. כך הבטחת והוספת שתימנע מלפגוע בו.
גם עליך, מר עופר עיני, מוטלת אחריות לדאוג לכך שהרדיו והטלוויזיה של רשות השידור, שהם הערוצים הפועלים יותר מכל כלי תקשורת אחר למען המגזר העובד בישראל, יפעלו ללא חשש סגירה ועם יכולת אמיתית לתפקד ולשדר. הבטחת להיכנס לעובי הקורה ולהפעיל את השפעתך, אם על האוצר לשם הסדרה מלאה של הסכמי העבודה עם הטכנאים, ואם על הוועדים, שנדמה כי במקצת המקרים נאחזים בעבר, בטיעונים מיושנים ובהסכמים שמוטב היה שלא נחתמו.
זוהי שעתכם, מנהיגים, זהו גם מבחנכם.
דני זקן הוא יושב-ראש אגודת העיתונאים בירושלים