הפעוט עומאר מישראווי אמנם אינו מוחמד א-דורה, הילד שתמונת מותו ב-30 בספטמבר 2000 בצומת נצרים הנחיתה על ישראל את אחת המפלות ההסברתיות הקשות ביותר שנחלה אי-פעם, אבל תצלומו סימן מיד בראשית מבצע "עמוד ענן" את האתגר ההסברתי הקשה שעימו מתמודדת ישראל גם הפעם. את פניו לא ראינו, אך בגופתו הקטנה, העטופה בסדין, מוחזקת בידי אביו הבוכה, צפו רבים בעולם. התמונה התנוססה בשער ה"וושינגטון פוסט" ובעיתונים רבים אחרים בעמודים הראשונים בבוקר שאחרי פתיחת המתקפה הישראלית על מתקני חמאס.
אביו של עומאר, ג'יהאד מישראווי, הוא פלסטיני המועסק על-ידי השירות בשפה הערבית של ה-BBC, תאגיד השידור הבריטי. הוא הוקף בעמיתיו הצלמים כשיצא מבית-החולים עם גופתו של עומאר, שנהרג בתקיפה מהאוויר של צה"ל. מראה האב השבור נקלט בעדשות מכמה זוויות. מישהו נראה בתמונה מניח יד על כתפו של האב, מנסה לנחמו. כששוגרה התמונה אל מעבר לים, זיהו העורכים מיד את ערכה הצילומי והחדשותי: תקריב של המימד האישי, האנושי, של שכול בעיצומו של עימות אלים, אך בלי לחרוג מן הכללים. זו אינה עוד גופה מרוטשת, כזו שהפלסטינים מתעקשים להציף בה את אתרי האינטרנט ואת הרשתות החברתיות. זוהי תמונה שכל קורא בניו-יורק או בלונדון יוכל להניח אותה על שולחן ארוחת הבוקר. תצלום מזעזע, אך נקי.
שער ה"וושינגטון פוסט", 15.11.12
מנקודת המבט של ממשלת ישראל, לא היה זה נוק-אאוט כמו בפרשת מוחמד א-דורה, אבל הפסד של נקודות במאבק על דעת הקהל כבר בשלב הפתיחה של המבצע. ראשית, משום שבתצלום לא היה דבר שייצג את הנסיבות שהביאו את ישראל לתקוף בעזה. אין בו אפילו שמץ מהפחדים של תושבי הדרום אחרי ימים ולילות של "צבע אדום". שנית, משום שתצלום כזה מאיים לשמוט את הקרקע מתחת לטענה הישראלית שבניגוד לחמאס, המשתמש באזרחים כשכפ"ץ אנושי לפעולות הטרור שלו, צה"ל מקפיד לצמצם ככל האפשר את הפגיעה ב"בלתי מעורבים", באזרחים בכלל ובילדים בפרט.
מוגזם, כמובן, לדרוש מתמונה אחת שתשקף מציאות מורכבת. אבל תצלום כזה, על רקע תמונות דומות מהעבר ועל בסיס סטריאוטיפים שכבר נטמעו בתודעת העולם, מעביר מסר אחד: אם עומאר ההרוג ואביו המוכה הם הקורבנות, ישראל היא התוקפת. מישראווי נכנס לנעליו של "הפלסטיני" הגנרי ברבים מאמצעי התקשורת בעולם, זה שמעצמה חמושה במטוסי F15, מזל"טים ומערכת מודיעין משוכללת הולמת בו ללא רחם.
ראוי להבהיר מדוע התצלום של הילד המת בזרועות אביו עשוי להמחיש היכן נמצאה ישראל השבוע בדעת הקהל העולמית. חוקרי תקשורת חלוקים לעתים בדעותיהם באשר לשאלה איך בודקים את עמדותיו של עיתון. יש בהם כאלה הסבורים שהדרך הראויה היא ניתוח מאמרי המערכת, המאמרים והטורים, כל אותם טקסטים שבהם מובעות עמדות מפורשת על נושאי השעה. ואילו ד"ר דניאל דור, שבחן את עמדות העיתונות הישראלית בחודש הראשון של האינתיפאדה השנייה בספרו "עיתונות תחת השפעה", בחר בנתיב אחר.
בעיניו, כותרות העמודים הראשונים חשובות שבעתיים מהמאמרים. תפיסת העולם העובדתית, כתב דור, מתבססת בראש וראשונה על העמודים הראשונים, ותפיסה זו מכתיבה גם את הדרך שבה מעכל הקורא את הפרשנויות והמאמרים שמובאים בעמודים הבאים. רבים מהקוראים כלל אינם נחשפים לטקסטים הללו, אלא רק למה שמופיע בעמודים הראשונים.
יש היגיון רב בקביעותיו אלה של דור, והצעד הבא הנובע מהן מחייב בחינה של מרכיב מרכזי נוסף בעמוד הראשון: התמונה. התצלום היה מאז ומתמיד "לוכד העין" המשמעותי ביותר על פני השער, ועוצמתו רק גברה בעשורים האחרונים, בעידן שבו הדימוי החזותי, הוויז'ואל, מתעצם בהדרגה על חשבון הטקסט. ממדי התמונות בעמודי השער של העיתונים גדלו מאוד בעשור האחרון, וגם איכות ההדפסה השתפרה. יותר מאי-פעם יש משהו במליצה החבוטה, בדבר תמונה אחת השווה אלף מלים.
במקרה של התצלום מעזה, התפוצה הרבה שזכה לה הובילה להתייחסויות מצד כותבים במקומות שונים. מקס פישר הביא באתר ה"וושינגטון פוסט" את הסיפור מאחורי התצלום, שהופיע בעמוד הראשון של העיתון. בבלוג "Lede" באתר ה"ניו-יורק טיימס" הציג רוברט מאקיי את הדו-קרב שניהלו דוברים פלסטינים וישראלים בהפצת תצלומי ילדים הרוגים ופצועים. לדבריו, לאחר שפורסם התצלום מעזה מיהרה סא"ל אביטל ליבוביץ מדובר צה"ל לשגר לתקשורת תצלום של הילדה הפצועה שאמה נהרגה בפגיעת הטיל בקריית-מלאכי.
התצלום של הילד הפלסטיני המת מחזק את העובדה שלישראל יש בעיית יחסי-ציבור כאשר היא מגיבה באש בעזה, כתב באתר השבועון הבריטי "ספקטייטור" דייוויד בלקברן, "זוהי עובדה שידידיה של ישראל חייבים להבין", הדגיש. הוא הודה במאמרו שאפשר שהעולם נוהג ביתר חומרה כלפי ישראל מאשר כלפי חמאס, ארגון שהאמנה שלו מעידה שאין לו כל כוונה להגיע לשלום. בהחלט ייתכן שהתצלום של מישראווי מציג באופן מוגזם את המצב בעזה, כתב בלקברן, אבל בכל מקרה התמונה מחבלת במאמציה של ישראל לשכנע את העולם שצה"ל מתאמץ לנהוג באופן מוסרי ומנסה לצמצם בכל דרך את הפגיעה באזרחים.
העיתון ההודי "הינדו" הגדיר את התצלום הנוגע ללב של העיתונאי האבל הנושא את גופת בנו כ"דיוקן המעודכן של האלימות במערב אסיה", וציין שפרסומו הנרחב "עורר תגובות של הלם ואבל ברשתות החברתיות". בטקסט על התצלום בעיתון ההודי נכתב גם כי "הסיבוב האחרון של האלימות החל כאשר ישראל הציבה על הכוונת את המפקד הצבאי של חמאס והרגה אותו". ללמדך ששם, ואולי גם במקומות אחרים, לא נקלט המסר הישראלי, שגל האלימות החל בירי רקטות לעבר יישובים בישראל וירי והפעלת מטענים לעבר כוחות צה"ל בעברו המזרחי של קו הגבול.
שער ה"ניו-יורק טיימס", 22.11.12
התצלום של מישראווי היה רק אות הפתיחה. גם תמונה אחרת שנראתה בעיתונים רבים למחרת מכת הפתיחה שידרה מסר בעייתי להסברה הישראלית: לא נראו שם המשגרים, גם לא מחסני הטילים. רק פטריות עשן שחורות עולות מבין בתים בשטח עירוני מאוכלס. מבט בתצלומים שהופיעו בעמודים הראשונים של ה"ניו-יורק טיימס" במשך השבוע מגלה תמונה דומה. מן העבר העזתי של הגבול מציגים תמונות קשות, כולל תיעוד הנסיונות לחלץ ניצולים מהבית שנפגע בטעות, ונהרגו בו 11 בני-אדם, "בהם תשעה משלושה דורות של משפחה אחת", כלשון הדיווח שנלווה לתצלום.
מנגד, בצד הישראלי מובאים אמנם רגעי אימה, כמו נשים הרוכנות בבהלה אל הקרקע בעת אזעקה, בעיצומה של הלוויית אחד מהרוגי הרקטה בקריית-מלאכי. הפחד ניכר, אבל לא ניתן להשוותו לדיוקנות של ילדים פצועים וגופות הרוגים.
בשדה הקרב ההסברתי, בניגוד לזירת ההתמודדות הפיזית, העוצמה הישראלית הגדולה פי כמה מזו של חמאס אינה יתרון – אלא דווקא נטל. כך קרה כאשר צה"ל איפשר לצלם את היערכות הכוחות ליד הגבול, כדי להוכיח שישראל שוקלת ברצינות גם פעולה קרקעית. אבל צילומי "הקפיץ הדרוך" בדמות טורים של טנקי מרכבה, נגמ"שים וחיילים בחגורי קרב, לצד תצלומים של מיטות שרופות ושל ילד מדמם ליד אמו הפצועה בבית-חולים בעזה, מייצרים חוסר איזון, ומעצימים את הרושם שהפלסטינים הם הקורבנות.
עומאר משראווי לא היה במהלך המבצע הילד המת הפלסטיני היחיד שהעסיק את התקשורת. גופתו של מחמוד סדאללה, בן ארבע, הוצגה בפני ראש ממשלת מצרים היאשם קנדיל בעת שביקר בבית-החולים שיפא בעזה, ואחר-כך הונפה לעיני צלמים. אלא שהפעם היו כתבים זרים שהטילו ספק בגרסת החמאס שמחמוד נקטל באש צה"ל. הם מצאו, בין היתר, כי סימני הפגיעה בבית אינם תואמים לפגיעה ממטוס קרב, וכי אנשי ביטחון פלסטינים אספו מהבית את כל חלקי הפגז או הרקטה שפגעו בבית. אפשר על כן שמדובר היה ברקטה פלסטינית ששוגרה מאתר סמוך לבית והתרסקה עליו.
פרופ' ריצ'רד לאנדס הציג ב"טלגרף" הבריטי את הממצאים הללו, וציין כי בשורה של מקרים קודמים, ובהם פרשת מותו של מוחמד א-דורה, אימצה התקשורת הבינלאומית בחום את הגרסה הפלסטינית ולא טרחה לבדוק את אמיתותה. מבחינתו מדובר בלא יותר מפורנוגרפיה של הצגת גופות ילדים – לצד נכונותם של עיתונאים לבלוע כמעט כל לוקש שהתועמלנים הפלסטינים מגישים.
אבל גם אם יתברר שבתיאטרון הטרור של חמאס מעלים עתה יותר ויותר מופעים בדיוניים, ישראל עדיין בבעיה קשה: כל תצלום כזה לא רק הופך את קרביו של המתבונן, אלא גם עלול לחזק בו את הרושם מיהו הטוב בסכסוך הזה ומיהו הרע, מי הקורבן ומי התוקפן.
ובאשר לסיום המבצע: אם מישהו חיפש "תמונת ניצחון", גם כאן קטפו אנשי חמאס הישג הסברתי. על שער ה"ניו-יורק טיימס" התנוסס ביום חמישי האחרון תצלום צבעוני של המונים חוגגים ברחובות עזה. לפחות בשער העיתון הנחשב בעולם, ישראל לא הוכתרה כמנצחת בקרב בחזית התצלומים.