ירידתה מן הכותרות של פרשת חקירתו של הבלוגר אישתון בשל מה שכונה בתקשורת "תחקיר המתאבדים" מאפשרת לבחון במבט רחב את התפתחותו של גל כיסוי עיתונאי; את האופן שבו הדגים זה כמה מחולשותיה של התקשורת הישראלית, חוסר האונים שלה ורדידותה; ואת האפקטיביות של דיון ציבורי שנישא על גלי הרשתות החברתיות ובבלוגוספירה, שלא הניחו לנושא לרדת מסדר היום במשך ימים ארוכים.
תקציר העניינים: ביום הזיכרון האחרון, ב-26 באפריל 2012, פירסם הבלוגר האנונימי אישתון את החלק הראשון מבין שלושה בסדרת תחקירים על חללי צה"ל. הטריגר לתחקיר היה הפרסום המסורתי של מספר חללי צה"ל שנוספו בין יום הזיכרון של 2011 לבין זה של 2012. המספר, 126, בשנת שקט בטחוני, עורר את חשדו של אישתון, שהחל להתחקות אחר זהותם של החללים. הממצא הראשון היה שמספר השמות שניתן להגיע אליהם דרך אתרי ההנצחה הרשמיים נמוך בהרבה מהמספר המדווח, גם בצירוף מידע שנאסף מפרסומים בתקשורת על אודות מקרי מוות בצבא.
מתוך הבלוג של אישתון (צילום מסך)
על-פי אישתון, בעקבות פרסום התחקיר הוצף במידע נוסף ממקורות המעורים בנושא, ואף הודלפו אליו מסמכים פנימיים המגלים, לכאורה, את דבר קיומם של כ-30 חללים נוספים על אלו שבספירה הרשמית. את הממצאים הנוספים פירסם אישתון בחלקים השני והשלישי של התחקיר. בעקבות ההדלפה נפתחה חקירה משטרתית סמויה, שבמסגרתה נקרא הבלוגר להיחקר במטרה להביאו לכך שיחשוף את זהותו של המדליף. אישתון פירסם את דבר החקירה בבלוג, דבר שעורר הד נרחב ברשתות החברתיות ובעקבות זאת ב"הארץ".
אישתון נחקר פעם נוספת, ולאחריה פירסם בדף הפייסבוק שלו קריאת תיגר על המערכת: אם תפורסם רשימת החללים המלאה, כתב, הוא מתחייב להודות בכל סעיפי החוק שהוא נחשד, לכאורה, בעבירה עליהם. הרשויות, כצפוי, התעלמו, אולם יומיים אחר-כך פירסם צה"ל את נתוני המתאבדים בצה"ל בעשר השנים האחרונות.
מחמאות וצמרמורות
הראשון לפרסם את פרטי הפרשה היה "הארץ", שנותר הבמה המרכזית בעיתונות המרכזית שהמשיכה לעקוב אחרי הסיפור. נראה שאין לתלות את הדבר בנטייה "שמאלית" של העיתון: לפני שנה בדיוק זכה דבר חקירתו של הבלוגר השמאלני יוסי גורביץ' לסיקור מינורי בלבד. ייתכן שהאנונימיות של אישתון הציתה את דמיונם של אנשי "הארץ", וייתכן שהעובדה שחקירתו נועדה ללחוץ עליו לחשוף את מקורותיו לחצה על עצב רגיש במיוחד במערכת ברחוב שוקן. מאמצי הרשויות לאתר מקורות לתחקירים שהתפרסמו בעיתון הניבו שתי פרשות מתוקשרות וטראומטיות: זו של הפרקליטה המדליפה ליאורה גלאט-ברקוביץ' וכתב העיתון ברוך קרא, וזו של החיילת המדליפה ענת קם וכתב העיתון אורי בלאו.
אולם אם לשפוט על-פי מה שכתבו אנשי "הארץ" במפורש, היתה זו איכות העבודה העיתונאית של אישתון שזיכתה אותו בתשומת לבם: עורך "הארץ" אלוף בן עצמו הגדיר את התחקיר של אישתון כ"ראוי לפרס פוליצר הישראלי, אם היה כזה", ואורי משגב כתב בבלוגו באתר "הארץ" כי "מזמן לא ראיתי עבודה עיתונאית כל-כך מקורית, חשובה ויסודית".
קשה להגזים בחשיבות פרסומו של מאמר תמיכה גורף בבלוגר היישר ממקלדתו של עורכו הראשי של הוותיק והאיכותי בעיתוני ישראל, אלא שהמחמאות הללו לא הביאו את נושא התחקיר של אישתון למקום גבוה בסדר היום של העיתון בגרסתו המודפסת. גם באתר האינטרנט של "הארץ", שקידם את הנושא בדף הבית שלו, התרכז חלק מרכזי מן הסיקור באגף הבלוגים של האתר, ולא בכתבות ומאמרים מן המניין.
גם כשהגיעה הכתבה הראשונה על הפרשה לגרסת הדפוס (כגרסה של הפוסט שהעלה רביד), היא פורסמה ב"בבית-הקברות" של המהדורה: ביום חול, באחד העמודים האחרונים, לצד מודעות האבל. אין ראיה טובה מכך לסד שבו פועלים מקבלי ההחלטות בעיתון, שאינם מסוגלים ליצור מתאם בין מה שנראה להם עצמם כחשוב ביותר לבין האופן שבו הם עורכים בפועל את כלי התקשורת שבאחריותם.
במאמרו מודה בן כי גם בעיתונו קיבלו ופירסמו ללא עוררין את נתוני הנופלים שמפרסם משרד הביטחון לקראת יום הזיכרון, אך לא מוזכר בו כי ל"הארץ", כמו גם למערכות כלי תקשורת אחרים, הגיעה הצעתו של אישתון לפרסם את התחקיר הראוי לפוליצר מיד לאחר פרסומו בבלוג. ב"הארץ", כמו גם בכל כלי התקשורת האחרים, לא מצאו לנכון לפרסם את התחקיר או ידיעה על אודותיו. מיניה וביה עולה השאלה מה היה קורה לו אישתון היה כתב בעיתונו של בן. האם היה מקבל את אישור עורכיו לחקור את הסיפור, או שהיה נדחה בתגובה שהנושא אינו מעניין?
לצד המחמאות ליסודיותו של אישתון, כתב משגב כי הבלוג "העביר בי צמרמורת". היכולת של כותב שלא נדרס תחת מכבש המו"ל, הרייטינג, הפוליטיקות הפנימיות והתבטלות ה"מעניין" בפני ה"חשוב", כמו גם יכולתו להיות מונחה בראש וראשונה על-ידי סקרנות בריאה, וכך לעשות בית-ספר למנוסים והמוכשרים שבעיתונאים, אכן עלולות לעורר צמרמורת.
התקשורת מתקשרת
מה שלא עשה התחקיר של אישתון עצמו מבחינת ההנעה התקשורתית עשתה המשטרה, שזימנה אותו לחקירה. החלטתו של אישתון לפרסם את דבר החקירה נגדו ביעבעה ברשתות החברתיות ובבלוגוספירה והביאה את "הארץ" להתעניין בנושא. מרגע שהפרשה כבשה דריסת רגל בתקשורת המרכזית, נאלצו – או הרשו לעצמם – כלי תקשורת נוספים להתייחס לנושא גם הם. ברם, אלה עשו זאת באופן מגושם והתרכזו בטפל.
כך, הטיפול התקשורתי בפרשה עמד מראשיתו בסימן הניסיון לחשוף את זהותו של אישתון. זאת, בניגוד לסירובו העקרוני והעקבי של הבלוגר להיחשף, ותוך התעלמות מהצהרתו החוזרת ונשנית כי מטרתו היא להעלות את נושא החללים על סדר היום, ולא את דמותו שלו עצמו. נראה היה כי הצהרה כזו מנוגדת כל-כך להגיון העיתונאים עצמם, שדינה היה התעלמות. גם כשהסכים להתראיין בתנאי שיהיה מדובר בראיון לא מצולם, העדיפו כלי התקשורת שפנו אליו לוותר על קיום הראיון, כמו גם על טיפול בעצם התחקיר (עוד על כך בראיון עם אישתון שהתפרסם ב-30.12.12 באתר זה).
לבסוף, משנאלצה התקשורת לזנוח את אישתון האיש, היא החלה, הגם שבאופן חלקי, לטפל בנושאים שהעלה בבלוגו. בהישארו אנונימי ובסירובו לשחק לידי האינטרסים הצרים של העיתונאים, לא הותיר להם הבלוגר ברירה אלא לעסוק בנושא עצמו.
גם עיסוק זה סבל מטיפול מגושם. בעוד שאישתון סירב להתמסר לתכתיבים הפרסונליים של הסיקור, התמסרו העיתונאים עצמם לגרסת מערכת הביטחון. גרסת הצבא והטענות המופרכות לשקיפות פורסמו ללא ביקורת. כך טרם הפרסום הרשמי של שיעור ההתאבדות בכתבה ב"מעריב", שנדמה כאילו נכתבה על-ידי דובר צה"ל; כך בראיון הביזארי עם אל"מ (מיל') ד"ר חיים קנובלר, לשעבר ראש מחלקת בריאות הנפש בצה"ל, בתוכנית "הצינור" בערוץ 10 (תמליל הראיון וקישור אליו מופיעים בפוסט האחרון של אישתון בנושא, שבתגובות לו התנהל דיון מעניין בין אישתון לבין גלי מצוות התוכנית ובתו של ד"ר קנובלר); כך גם לאחר פרסום נתוני ההתאבדות, באתרי ערוץ 2 מקו ורשת, שהכתבה שפירסמו שיקפה באופן בלעדי את הנארטיב הצה"לי.
כלי התקשורת נכנעו להצפת הנתונים הצבאית ולמניפולציות בהצגתם, שבאו לידי ביטוי באופן המגמתי שבו נבחרו טווחי תאריכים, ממוצעי נתונים וטווחי נתונים; בכך שצה"ל לא הסכים למסור מידע גולמי מדויק; ובאמצעות התמקדות בטענה לירידה במספר המתאבדים במקום בעצם הביקורת על הסתרת נתוני ההתאבדות ורשימות החללים המלאות. את האופן שבו גופים גדולים שיש להם מה להסתיר משתמשים במערך דוברים ויחצנים כדי לבלבל את הציבור עם מידע חלקי, ובלי לשקר, היטיב לתאר הבלוגר עו"ד יהונתן קלינגר בפוסט על פרשת אישתון באתר סלונה.
"מעריב", היחיד מבין עיתוני הדפוס (נוסף ל"הארץ") שעקב אחר הפרשה, סיפק דוגמה לאחת הרעות החולות של העיתונות בישראל: הדרך הפסולה שבה משפיעה התחרות בין כלי התקשורת על מתן מידע לציבור. פעמים רבות, מרגע שסיפור חדשותי "מאומץ" על-ידי עיתון אחד, חשים מתחריו חובה להתעלם מן הסיפור ככל שניתן, או לחלופין לאמץ ללא עוררין גרסה הפוכה. כך בתחילת הפרשה דיברר "מעריב" את גרסת הצבא שלפיה ממצאיו של אישתון שקריים, ולאחר שפרסום הנתונים על-ידי צה"ל עצמו הפריך טענה זו, מיסגר העיתון את הדיווח על כך כהיענות של הצבא לעתירה של האגודה לחופש המידע, בלי להזכיר את ההקשר של התחקיר בבלוג.
במדיה המשודרת, התוכניות הבולטות שהתייחסו ברצינות לפרשה היו לונדון וקירשנבאום בערוץ 10 (החל מהדקה 33:20) וקרן נויבך ברשת ב' (החל מ-1:03:00). בשני המקרים הכתבות היו מבוססות על ראיונות עם הכתב שהוביל את כיסוי הסיפור ב"הארץ", ברק רביד, והתמקדו בסיפור החקירה ובמעמדם של הבלוגרים.
הכתבות המעמיקות יותר שהתמקדו בנושא ההתאבדות בצה"ל הופיעו רק לאחר שהתקשורת נרגעה מהעיסוק בחקירתו של אישתון, וגם הן התפרסמו בשוליה של התקשורת המרכזית. אתר הלייף-סטייל "אונלייף" הביא בהרחבה את עמדת משפחותיהם של המתאבדים, התמודד עם הטענה הרשמית שלפיה פרסום מקרי התאבדות מעודד התאבדויות נוספות, ואף טרח לראיין את אישתון ולחדד את טענותיו בנושא; המגזין "מקו" הביא בהרחבה את סיפורן של שתי משפחות מתאבדים שמתחו ביקורת על הגישה הצה"לית.
הכתבה האחרונה בנושא, שהיתה גם הרצינית והמעמיקה ביותר, פורסמה במוסף המשפטי של "מקור ראשון", "צדק" (4.1.13), ונכתבה על-ידי טל רפאל. כבר בתחילתה הוצגו עיקרי התחקיר של אישתון כהווייתם, ללא התמקדות בסוגיית המתאבדים, וניתנה במה גם לביקורת נוקבת על מערכת הביטחון. הכתבה גם דנה בהרחבה בסוגיה המשפטית המרכזית העולה מפרשת החקירה – ההגנה שעיתונאים ובלוגרים זכאים לה מפני נסיונה של המערכת להתחקות אחר מקורותיהם.
המוסף "צדק", "מקור ראשון", 4.1.13
מי שזוכה באמת לחיסיון מלא הם רק העיתונאים הבכירים, נטען ב"מקור ראשון", ולכן הגנת החוק ראויה לחול לא לפי זהות התחקירן – עיתונאי או בלוגר – אלא לפי איכות התחקיר עצמו והשימוש בפרקטיקה העיתונאית. "מקור ראשון" היה גם העיתון היחיד שניסה לבדוק את אחד מהיבטי הפרשה – צו בית-המשפט שאיפשר את חשיפת אישתון וזימונו לחקירה – ולבדוק מה היקף השימוש שנעשה בכלי זה בישראל. העיתון גילה כי בשנה האחרונה הוגשו ואושרו למעלה מ-17,500 צווים לחשיפת פרטי גולשים.
ניכר שהן הפלטפורמה – מגזין משפטי – והן היכולת לנתח את מכלול האירועים בפרספקטיבה כוללת, בלא לחץ זמן, הצליחו להביא לכך שדווקא "מקור ראשון" היה העיתון שהצליח לייצר את הסיקור האיכותי ביותר של הפרשה והיחיד שלא נכנע להתמקדות בסוגיית ההתאבדות.
שאלות ותשובות
היכן עומדת פרשת אישתון כעת? אף שברק רביד העריך בשידור ברשת ב' כי הפרשה תסתיים ללא הגשת כתבי אישום נגד המקור (שלא ידוע אם אותר בכלל) ונגד אישתון – טרם התקבלה לכך אינדיקציה כלשהי. באשר לנושאים שהתחקיר הציף: מלבד פרסום מספר המתאבדים בשנים האחרונות, כל הסוגיות שהועלו לדיון ציבורי נותרו פתוחות: צה"ל לא השלים את רשימת 126 החללים וסיבות המוות בין יום הזיכרון 2011 ליום הזיכרון 2012, אם כי לדברי אישתון, מאז פרסום התחקיר נוספו כמה שמות לאתר "יזכור".
הבלוגר אישתון טען לאשליה ציבורית שלפיה מניין החללים המפורסם מדי שנה הוא של קורבנות לחימה, בעוד שאלה כוללים גם מי שהתאבדו, מתו ממחלה, תאונת דרכים או אפילו במהלך טיול בחו"ל. עוד נטען בתחקיר שערך כי מספר החללים השנתי כולל מי שמתו בשנים קודמות והוכרו כחללים מאוחר יותר. כיצד מרכיב צה"ל את רשימת החללים? מיהם אלו המופיעים בה ומי נפקדים ממנה? מה היו נסיבות מותם? מהי העלות הכלכלית של הכרה גורפת במתים כחללים? נותר רק לחכות ולראות אם העיתונאים ימשיכו לשאול את השאלות הללו ואחרות שהועלו בבלוג, ואם התשובות, ככל שאלו יהיו, יצליחו לעבור את המשוכה הגבוהה בדרך אל הפריים-טיים.
עוד בנושא
"לציבור אין מושג מי הם חלליו" / אורי ברקוביץ'
הבלוגר אישתון, שנחקר על-ידי המשטרה בעקבות תחקיר שפירסם על חללי צה"ל, מותח ביקורת על האופן שבו סיקרה התקשורת את הפרשה ומזהיר: אל תנסו להתוודע למקורות שלכם