דיון מעניין התפתח הבוקר בתוכנית "המלה האחרונה" בגלי-צה"ל. עירית לינור הזכירה לקובי אריאלי שהוא צפה שעד ט"ו באב, ה-15 באוגוסט, המחאה החברתית תתפוגג לחלוטין. אריאלי לא נסוג והצהיר שהוא צדק: המחאה אכן התפוגגה לחלוטין. לינור ניסתה להבין כיצד אריאלי הגיע למסקנה הזו.

ראשית, הסביר אריאלי, ל"מחאת רוטשילד" קשה לקרוא בשם "מחאה", כיוון שזו בסך-הכל התארגנות עירונית מקומית, וככזו היא לא מייצגת שום דבר רחב. מעבר לכך, הסביר, המחאה חיה וקיימת רק בעמוד הראשי של ynet. "אני פותח עכשיו את ynet ואני רואה את הכותרת הראשית באתר. הכותרת הראשית היא: 'דיווח: רמטכ"ל חמאס ושליח נתניהו במו"מ בקהיר'". לכן, הסביר אריאלי, "אין מחאה. אני לא צריך הרבה יותר מזה. עברנו את השיא של המחאה כבר מזמן".

אולפן גלי-צה"ל במאהל ברחוב רוטשילד בתל-אביב, 2.8.11 (צילום: שוקי טאוסיג)

אולפן גלי-צה"ל במאהל ברחוב רוטשילד בתל-אביב, 2.8.11 (צילום: שוקי טאוסיג)

נראה שלינור, שהשמיעה קולות חנק בתגובה להצהרה שהמחאה התפוגגה, השתכנעה לחלוטין מהטיעון של שותפה, אבל לא מהמדד שהוא הציע. בעיניה, ynet לא יכול לשמש מדד שקובע אם המחאה נגמרה או לא. לכן הציעה לינור מדד אחר: ברגע שבמהדורות החדשות יקדישו פחות מעשר דקות למחאה, נדע שהיא התפוגגה.

אריאלי קפץ על ההצעה. "מקובל עלי. אני חותם! לגמרי!", הצהיר והוסיף: "אנחנו חייבים להבין שהמחאה הזו חיה ומבעבעת בתקשורת. אין משהו אחר". "בגלל זה הצעתי סימן מהתקשורת!", הסכימה לינור. לאחר שהשניים גמרו להתחבק הם החליטו לשנות את הנוסחה: לא עשר דקות, אלא 10%. כלומר, אם מהדורות החדשות בשלושת ערוצי הטלוויזיה מקדישות פחות מ-10% מזמנן לכיסוי המחאה – כנראה שהיא התפוגגה.

קשה לחשוב על דוגמה מוצלחת יותר לפער שבין העולם הישן, זה שאריאלי ולינור מייצגים, לעולם החדש, שהם כלל אינם מבינים.

התפיסה הקלאסית של אמצעי התקשורת ההמוניים היא שהם שומרי הסף של הידע החדשותי. למעשה, לעיתונאי ולעורך המסורתי יש מונופול על ההחלטה מה הן "חדשות", וחשוב מכך, מה הן "חדשות חשובות". כיצד ידעו עד לפני עשור אחד או שניים שאירוע חשוב קרה? הוא פתח את מהדורת החדשות ברדיו ובטלוויזיה, ובעיתונים הוא הגיע לעמוד הראשי. זה עד כדי כך פשוט.

אלא שאריאלי ולינור, תוצר מובהק של תפיסה מיושנת שבהדרגה הולכת ונמחקת אפילו מספרי הלימוד, מבקשים להחזיק את המקל משני קצותיו. אריאלי התלונן שהמדד שהם יצרו הוא מדד "חלש מאוד", כיוון שהוא ממחיש את האמירה העגמומית שלו עצמו ולפיה "מראש המחאה הזו היתה קיימת רק בתקשורת. כלומר, אתה לא בוחן את חוסנו של העם, אלא את חוסנם של עשרה אנשים שמקבלים החלטות על ליין-אפ בתקשורת, וזה מאוד-מאוד עצוב".

כמה נחמד: מצד אחד הוא מתלונן שכל המחאה בכלל לא קיימת; היא פיקציה תקשורתית. מצד שני, כדי להבין אם המחאה שלא קיימת התפוגגה, הוא פונה לאותם יוצרי פיקציה כדי לקבל מהם סימן אם התפוגגה המחאה שמלכתחילה לא היתה.

מעבר לעובדה שצריך מידה לא תתואר של אטימות ויוהרה לקבוע שמאות האלפים שיצאו בחודש האחרון לרחובות, פעם אחר פעם, כדי להפגין, ושבגין ההפגנות שלהם מיהרה הממשלה להקים גוף שתפקידו לנסות לתקן את העוולות שעליהן מצביע הציבור – לא התקשורת, הציבור – הם פיקציה, ניתן להסיק מהטענות של לינור-את-אריאלי שתי מסקנות מצערות.

הראשונה היא שחרף העובדה שבהמשך התוכנית התפאר הצמד בכך שהוא פעיל בפייסבוק (והעיר על הסגנון המלוקק שבו כותבי פייסבוק מתייחסים זה לזה), אין להם מושג אמיתי על המהפכה התקשורתית שמתרחשת ממש מתחת לאפם.

המהפכה הזו מייצרת אינספור קישורים, אייטמים, טקסטים ודיונים סוערים המתנהלים בפלטפורמות חלופיות לאלו של אמצעי התקשורת המסורתיים. הסיבה לכך פשוטה: לא העיתון, לא הרדיו ולא הטלוויזיה מאפשרים שיחה בין אנשים: כל שהם מאפשרים הוא בדיוק מה שאריאלי ולינור עושים אחת לכמה ימים: "אנחנו מדברים ואתם מקשיבים".

זו בדיוק הסיבה שהמחאה לא זקוקה לאמצעי התקשורת ההמוניים כדי להוכיח את חיותה. אין זה אומר שהיא לא יצאה נשכרת מהרצון של אמצעי התקשורת הללו לרכוב על גבה, אבל מי שחושב שהיא כל כולה יציר תקשורתי מבלה יותר מדי זמן באולפן ופחות מדי זמן באינטרנט ובעשרות המאהלים שפרושים בעשרות ערים ברחבי המדינה.

המסקנה השנייה עצובה אף יותר. נדמה שאריאלי ולינור הם אב-טיפוס של אנשי התקשורת שמשוכנעים שהשמש זורחת מישבנם התקשורתי. רוצה לומר, הם משוכנעים שאם משהו לא נוכח בתקשורת המסורתית, זו שהם עובדים בה מתחילת הקריירה שלהם, כנראה שהוא לא קיים בכלל.

אם העורך הראשי של ynet החליט לרגע אחד לתת את הכותרת הראשית למשא-ומתן על שחרורו של שליט (כעבור כמה דקות הפכה הראשית של ynet לדיווח על צוות המומחים שיסייע לאנשי המחאה), אזי כנראה שאין מחאה, ואם בעיתון או בטלוויזיה דחקו את הדיווח על המחאה לעמודים הפנימיים או לאמצע המהדורה, כנראה שזהו – זה נגמר.

מה שנגמר היא הסבלנות של אמצעי התקשורת, שמתקשים להתמודד עם סיפור שתחילתו בחודש יולי וסופו לא ידוע. המזג של אמצעי התקשורת אינו בנוי לסיפורים מורכבים, שמתפתחים בהדרגה, שיש להם דינמיקה שלא מתחילה ונגמרת בתוך 60 דקות המהדורה.

ייתכן שמהמחאה לא ייצא דבר (אף שכמה הישגים מרשימים כבר נרשמו), ייתכן שהיא תתפוגג ללא הישגים שישנו סדרי עולם – אבל גם אם זה יקרה, זה לא יקרה משום שאריאלי ולינור כשלו באיתור אייטמים על המחאה בתקשורת. התקשורת מייצגת בעיקר את האינטרסים המסחריים והאידיאולוגיים שלה עצמה. סדר היום שלה לא נגזר בהכרח מהדברים ה"חשובים", אלא מהדברים ש"מוכרים". היא עסק כמו כל עסק אחר.

אולי אחרי שהציבור יסיים להבהיר לממשלה שהוא מאס בשיטה הכלכלית שהונהגה בישראל בשלושת העשורים האחרונים, הוא יבהיר לתקשורת שהוא מאס בארגוני חדשות ואנשי חדשות שאומרים לו מיהו, מה הוא רוצה ומתי הוא הפסיק לרצות את מה שהוא רוצה.