בכנס כנרת לתקשורת, חברה וסביבה, שנערך החודש, דיברו רבות בזכות סדר יום חברתי בתקשורת, וכי מי יכול להתנגד לכך שאמצעי התקשורת יקדמו נושאי חברה וסביבה? על-פי סקר שהציגה פרופ' חווה תדהר, רוב הציבור מעיד שחשוב לו לקבל מאמצעי התקשורת מידע על נושאים אלו: פערים חברתיים, אלימות במשפחה, שחיתות, התחממות כדור הארץ, מחסור במקורות אנרגיה ועוד.
כפי שאמרתי גם בכנס עצמו, הטיפול הגובר בנושאי חברה וסביבה עשוי כמובן לתרום לאיכות החיים וגם לאזן את סדר היום הכללי, שבמשך שנים היה גדוש בסוגיות ביטחון ופוליטיקה. לכן אפשר ושינויי הדגשים בתקשורת הישראלית הם מסממני הנורמליזציה (וההתברגנות?) של החברה הישראלית. אולם השינוי המבורך בסדר היום התקשורתי אינו חף מספקות, כפי שכבר הערנו כאן, ב"העין השביעית".
מסכת קרטון בדמותו של שר האוצר יובל שטייניץ, בהפגנה של עובדים סוציאליים מחוץ למשרד האוצר בירושלים, 27.3.11 (צילום: ליאור מזרחי)
כך קיים חשד שמא סדר יום חברתי נועד כדי לקדם דה-פוליטיזציה, בייחוד בתחום האקטואליה. האם אמצעי תקשורת מסחריים לא יעדיפו לחמוק מנושאים פוליטיים פן יעוררו את חמתם של פוליטיקאים אלה או אחרים? מדוע להרגיז חברי-כנסת שעתידים אולי באחד הימים לאשר הטבות לבעלי התאגידים הגדולים במשק, השולטים גם בתקשורת? מבחינה זאת, הנטייה לדה-פוליטיזציה אינה אלא תוצר לוואי של הקשר המשולש הון-עיתון-שלטון.
מטפחי הדה-פוליטיזציה מגייסים לזכותם נימוקים כגון מאיסת הציבור בפוליטיקה ובפוליטיקאים. גם אם יש לא מעט צדק בטיעונים כגון זה, אין לבטל את אחריותם של עורכים ועיתונאים להדבקת הציבור ב"עייפות" מפוליטיקה. באותה מידה אפשר היה לטעון שה"עייפות" מקורה במניעים מסוימים של אמצעי התקשורת. לכן, בבואה לאמץ את הסדר החברתי החדש, על התקשורת הישראלית להתמודד עם לפחות ארבעה כשלים עיקרים:
ראשית, סיקור מקרים ולא תהליכים. בדרך כלל הכתבים לענייני חברה ורווחה עוסקים במקרים בודדים ולא בתהליכים. להגנתם הם טוענים שאין דרך טובה יותר להמחיש בעיה מסוימת ולהעלותה על סדר היום מאשר באמצעות סיפור אנושי מיוחד. הטיעון נכון כאשר מקציבים לנושא רק כדקתיים במהדורת חדשות. מי שמבקש לקדם סוגיה חברתית נבחן גם לפי המשאבים, בזמן ובכוח אדם, המוקדשים לסיקור תחום החברה. לפי שעה, נראה שכל אמצעי תקשורת מתקשט בכתבים או כתבות אחדים, שאינם מן הבכירים במערכת החדשות.
שנית, עיסוק אובססיבי בביורוקרטיה ציבורית והתעלמות מהביורוקרטיה במגזר הפרטי. הטיפול בעוולות הביורוקרטיה היה ונותר אחד הנושאים החביבים והשכיחים על התקשורת. שכן אין אזרח שאינו לקוח של ארגון או משרד ולא חווה מגע עם פקידים. אלא שאולי מקרה הוא שהתקשורת המסחרית מעדיפה לעסוק בביורוקרטיה הציבורית ולא בעוולות הארגונים הפרטיים.
סדרי מינהל מעוותים ופקידים שרירותיים ובעלי שיקול דעת לקוי קיימים גם בבנקים, בשירותי הגז או בחברות בנייה. לא רק זאת, המסע המתוזמר נגד ביורוקרטיה ציבורית, שגם ראש הממשלה בנימין נתניהו שמח להתגייס אליו (בקמפיינים לרפורמות התכנון שלו), נועד להסיח את הדעת ולשמש מעין "שעיר לעזאזל" ושק חבטות של ביקורת על מדיניות הממשלה, ממש כמו במשטרים מסוימים.
המסע נגד הביורוקרטיה תואם במידה רבה מהלך של דה-פוליטיזציה. בשני המקרים זוכה הדרג הפוליטי למעין חיסיון מפתיע ממעקב אפקטיבי משולב של הציבור ושל אמצעי התקשורת על התנהלותו.
שלישית, "רייכריזציה" של העיסוק בביורוקרטיה. נגיף ה"בידורידע" (infotainment) אינו פוסח גם על הטיפול התקשורתי בנושאי חברה ובעוולות הביורוקרטיה בפרט. בתוכנית חברה "נשכנית" בערוץ 10 הוסיפו קהל ומחיאות כפיים, וכנראה שרק רייטינג נמוך מנע תוספת אפשרית של מעברים מוזיקליים בביצוע אחד משני המנחים. הרוח הליצנית של גדעון רייכר שורה בפינת הביורוקרטיה במהדורת החדשות באותו ערוץ. במקום לנופף בטפסים באולפן ולהשליכם בבוז לכל הכיוונים, עורך הפינה מסתייע במצלמות ובעריכה תזזיתית כדי להגחיך ארגונים ציבוריים ופקידים בעבודתם.
רביעית, קידום של הפרטת הרווחה. עורכים ומפיקים, הפותחים לרווחה את שעריהם בפני עמותות ומזמרים ביחד שיר הלל למעשיהם הטובים של אלה שמרימים תרומות לנזקקים, מקדמים למעשה את הפרטת הרווחה. העיסוק האינטנסיבי בעמותות מתעלם מעצם הצורך בקיומן – צמצום מדיניות הרווחה והסרת האחריות הממלכתית מטיפול באוכלוסיות חלשות ומוחלשות.
סדר יום חברתי בתקשורת הישראלית יכול להיות מבורך, אולם הוא חייב לעמוד בשני תנאים עיקריים: הוא אינו יכול לבוא על חשבון ובמקום סדר יום פוליטי, ואל לו לשרת יעדים סמויים, המזיקים לחברה ולרווחה.
דן כספי הוא פרופסור במחלקה לתקשורת באוניברסיטת בן-גוריון