משתתפים בתוכנית הבידור "האח הגדול", השבוע (צילום: ליאור מזרחי)

כמה מלים על "האח הגדול". הפתיחה של עונה חדשה מלווה בייצור מסיבי של תחושת עליצות: כיצד הטלוויזיה תתעלה על עצמה הפעם בהפגנת כוחה. הפעם שלפו זוג נשוי מתוך חתונתו בהפתעה, רגע לאחר החופה. גם את זה הטלוויזיה יכולה לעשות.

העליצות נמשכת בפרק הראשון: דייר מתנדב לוותר על המזוודה שלו, שהיא כל רכושו בבית, כדי שהזוג הנשוי הטרי יזכה לספור את הצ'קים מול המצלמה בחדר האח הגדול. הנה חדרנו לחדרי החדרים של השמחה המשפחתית הישראלית: סופרים את הצ'קים.

בשלב הבא ההימור עולה. על הפרק סרטי הווידיאו של החתונה. בשבילם יצטרך דייר אחר לוותר גם על המזוודה שלו וגם על שמו. ועל זה יש לומר: זה לא מחנה ריכוז. זה בשום אופן לא מחנה ריכוז. במחנה ריכוז אין עליצות כזאת. אז בואו נשמח ונוכיח שזה לא מחנה ריכוז.

מי שלא מכיר, וגם מי שכן, עלול לתהות: אבל מה פירוש הדבר לוותר על שמו? מה המשמעות האמיתית של זה? מה הם באמת דורשים ממנו?

אלה שאלות שגויות. הגאונות השטנית של המשחק ב"אח הגדול" היא שחוקיו לעולם אינם מפורשים. אף אחד מהדיירים אינו יודע מה החוק במשחק הזה. גם אנחנו הצופים לא. אז נעזוב את הפירוש לדרישה, ונדבוק באופן החידתי שבו היא נוסחה על-ידי המנחים: הדייר (דיירת) נדרש לוותר על מיטלטליו ועל שמו.

זה לא מחנה ריכוז. היא הרי התנדבה בחיוך לעשות את זה.

לא בטוח שאנחנו יודעים בדיוק מה זה "האח הגדול". אנחנו יודעים מה הוא לא. הוא לא מחנה ריכוז.