למרות המשבר החריף שפוקד את תעשיית הדפוס כיום, ולא רק בישראל, עתידם של עיתונים מודפסים מובטח. מה שקרה עם אמצעי תקשורת אחרים בעבר יקרה גם לעיתונות המודפסת; כשם שהרדיו לא חיסל את הספר והטלוויזיה לא ייתרה את הקולנוע, כך גם העיתון המודפס יוכל לאינטרנט. מבט במודל התפתחותי בן ארבעה שלבים של אמצעי התקשורת יזהה את השלב שבו נתון כיום הדפוס – שלב ההתגוננות. זהו שלב מורכב ועתיר כאבים לקראת השלב הבא, אשר בוא יבוא – שלב ההסתגלות של הדפוס ודו-קיום בשלום עם הרשת. לעומתו, העיתון המקוון כבר עבר כנראה את שלב הפריצה כאשר הוא הולך ומתבסס בתפריט התקשורתי.
עובדי "מעריב" מפגינים נגד הבעלים נוחי דנקנר מול משרדי קונצרן אי.די.בי, בקומה ה-41 של מגדלי עזריאלי. 20.9.12 (צילום: "העין השביעית")
בתהליך בלתי נמנע משתנים התכנים והביצועים לקראת חלוקת עבודה חדשה בין המדיום הקיים למדיום החדש. האיום והתחרות יפנו מקום להשלמה תוך שיתוף פעולה. עיתונים מודפסים יהיו מעטים ואולי גם רזים יותר בהיקפם, אך חיוניים יותר לסיפוק ההקשר והפרשנות לסיקור האירועים המהיר באינטרנט. במידה רבה, העיתון המקוון שיפר את התחרות של המלה הכתובה עם אמצעי התקשורת האודיו-ויזואליים. הצג הקטן מיטיב לנתק צופים מן הצג הגדול ולהשיבם לאות הכתובה. העיתון המקוון צלח במקום שבו הדפוס גילה נחיתות, דהיינו לספק סיקור חי בשעת התרחשות הדברים, ממש כמו הרדיו והטלוויזיה. בזכות המלה המקוונת, מרבים כיום לכתוב ולקרוא לא פחות, ואולי יותר מאשר בעבר. מבחינה זו, הרשת משמרת, ואולי אף מרחיבה, הרגלי קריאה, גם עבור הדפוס.
גם אם האירועים השוטפים מלווים בקולות ומראות קשים ומדאיגים, זכינו להשקיף מקרוב על אחד השלבים המרתקים בתהליך בלתי נמנע שכמוהו ידענו רק מכתובים. סמיכות המשברים בדפוס ובערוץ 10 עלולה להטעות. אם יש קשר כלשהו ביניהם, הרי שהוא טמון בסוגיה ערכית אחרת: עד כמה מסוגלים כוחות השוק להבטיח שוק דעות חופשי ואמיתי בדמוקרטיה?
במהלך העשורים האחרונים הלכה והתבצרה האוריינטציה הכלכלית במפת התקשורת בישראל. אילי הון, מקומיים וזרים, רכשו עיתונים וערוצי שידור כדרך להעצים השפעה פוליטית. גם בעבר היו עיתונים בבעלות פרטית, אך בעליהם התברכו בתודעת שירות הציבור.
השינויים הדרמטיים בבעלות הקרינו על התרבות הארגונית באמצעי התקשורת ועל היחסים בין שני האגפים המרכזיים: המערכת והמינהלה. המערכת, שהיתה יחידת הקו העיקרית, שאמונה לבצע את המשימות העיקריות, ירדה בחשיבותה והיתה ליחידת מטה, עזר, של המינהלה. תרבות הארגון העסקי הועתקה ללא רגישות לארגון היוצר של עיתון, כאשר עיקר המשאבים הושקעו ומושקעים, למשל, בגיוס כוחות ניהול ותגמולם או בקמפיינים שיווקיים, במידה רבה על חשבון פשרות מרחיקות לכת באיכות הקאדר העיתונאי, בעיקר בתפקידי העריכה הבכירים.
האמונה שאפשר להבטיח איכות עיתונאית אך ורק בזכות מיומנויות ניהול ושיווק הולכת וקורסת כמעט בכל אמצעי תקשורת. פולחן הניהול גם מנע כנראה היערכות הולמת מראש לקראת התחרות עם הפלטפורמה החדשה באינטרנט ולריכוך המשבר עקב פריצתה והתבססותה.
המשבר בתקשורת מדאיג ולו רק משום שהדגם של "כוחות השוק" הגוברים על אנשי המקצוע עלול להכשיל גם מערכות אחרות, ואולי הבאה בתור היא האקדמיה. ממש לפי אותו תסריט, גם האקדמיה עוברת מהפך דומה של השתלטות האוריינטציה הכלכלית ותרבות הארגון העסקי על ארגון יוצר. באקדמיה כבתקשורת ניכרת אותה מגמה של היפוך המעמד בין יחידת הקו, מרצים וחוקרים, לבין יחידת מטה, אנשי מינהל, שמשתלטים, מכתיבים ואולי גם חורצים לשבט את גורלם של המוסדות להשכלה גבוהה.
ומלה אחרונה: אין כמו "העין השביעית" כדי להמחיש כיצד הסתגלות מוצלחת של כתב-עת מודפס לעידן הדיגיטלי, ולא בבעלות פרטית, עשויה להיטיב עימו ואף להרחיב את חוג קוראיו.
זוהי הזדמנות נאותה להודות לעוזי בנזימן, העורך הפורש, על חלקו בתהליך ההסתגלות של "העין השביעית", ובעיקר על עיצוב במה, כמעט יחידה, שמטפחת ומעודדת חשיבה רפלקטיבית וחיונית בקהילה העיתונאית בישראל.
דן כספי הוא פרופסור במחלקה לתקשורת באוניברסיטת בן-גוריון. הרשימה מתמצתת תיזות המובעות בספרו "מעבר למראה: מפת התקשורת בישראל", בהוצאת הספרים של אוניברסיטת בן-גוריון