"עזבי, אני דביל, אין לך מושג כמה אני מטומטם. עם כל הניסיון שלי עם אנשים אני די 'בלדה לנאיבית'... עקצו אותי ברמה שלא היה לי כסף לסיגריות, לא היה לי כסף לדלק, לא היה לי גרוש בכיס. במכה אחת לקחו את כל מה שיש לי".
את הדברים האלה אמר רון קופמן בכתבה שהוקדשה לו ב"אולפן שישי" בערוץ 2, תוך שהוא צועד לאורך שדרות רוטשילד, בין אוהלי המחאה, מקופח בין מקופחים. בשלב מסוים הוא אפילו הזיל דמעה, לא לפני שביקש מהכתבת "לעשות הפסקה", מה שלא הפריע למצלמה לעקוב שניות ארוכות אחרי ראשו המושפל, פניו המתכרכמות והדמעה הקטנה שקינח באצבע.
הרגע הטלוויזיוני המתבקש הזה, שהכתבה כולה חתרה אליו, התרחש אחרי שקופמן סיפר על מסרון שקיבל מבתו, "אבא, למה עשו לך את זה?". ה"עשו לך את זה" היה הפרסום ב"מעריב" בתחילת החודש על הסתבכויותיו בחובות גדולים.
הכתבה ב"מעריב", שצוטטה במקומות אחרים, לא היתה אישית ולא עסקה במשפחתו של קופמן. היא דיווחה בענייניות על עובדה: בנק מאיים להכריז על העיתונאי כפושט רגל. ובכל זאת, משום מה, איים קופמן כי כשיסתיים סיפור הסתבכותו, הוא ידאג לסגור חשבון עם כמה קולגות.
בתוכנית הספורט שלו ברדיו 103 הוא פירט: "הייתי עיתונאי 31 שנים, יש דברים שאנשי ציבור שהסתבכו פנו אלי ואמרו לי – יש פה ילדים, יש משפחות, אל תיגע בזה. נשבע לכם, בכל הקריירה שלי מעולם לא נגעתי בדברים אישיים. פה שוכחים דבר אחד: נכון שאני טינופת והולך על אנשים דוך, אבל לא פוגע בילדיהם ובנשותיהם. מה שעשו חלק מעמיתי – לא יסולח".
הטענה המרכזית שהתלוותה לחשיפת חובותיו של קופמן היתה כיצד אדם שמטיף לכולם על התנהלות תקינה ועל כיבוד חוק מסובך בעצמו עד צוואר ואף אינו מקיים פסקי דין. ב"אולפן שישי" קופמן סיפק את התשובה שלו: הוא השקיע את כל כספו אצל נוכל שהבטיח לו תשואה, כמו לרבים אחרים ש"עקץ", ואחר-כך נעלם מהארץ.
קופמן לא גנב מאף אחד, לא הונה איש ולא מעל בכספים. אפשר לתהות כיצד המבקר הצעקן, שעושה רושם של אחד שיודע הכל, הוא כל-כך נאיבי, אבל אי-אפשר לומר עליו שהוא מושחת, ומבחינה עניינית, קופמן לא איבד מהלגיטימיות שלו להמשיך להיות עיתונאי הספורט הכי ביקורתי שפועל כאן.
אלא שהשאלה היותר מהותית לענייננו היא שאלת התדמית, וליתר דיוק, גמישותה של התדמית. קופמן, שלפי הפרסומים משתכר קרוב ל-100 אלף שקל בחודש, עושה זאת בזכות דמות הצעקן הגס והפרובוקטיבי שעל טיפוחה הוא עמל כבר שנים. לא רק כעיתונאי מקצועי, אלא גם כ"דמות" בפרסומות לגופים שונים, תמורת ממון רב.
איש אינו מצפה שבעקבות הדמעה ששפך בשידור חי הוא יהפוך למראיין מנומס ומתחשב. קופמן חייב להמשיך לשחק את הדמות הצבעונית והמוטרפת, זו שבזכותה הוא משתכר סכומים שרוב מוחלט של עיתונאי הספורט יכול רק לחלום עליהם.
בכתבה, כצפוי, הופכת התדמית הזאת למטבע עובר לסוחר, ומטבע שחוק למדי. כעת הנסיבות מחייבות את קופמן לשלוף את התדמית ההפוכה: אב שבור לב שרק צערה של בתו גורם לו לחשוף את "האני האמיתי" שלו, שהוא כמובן נאיבי, רגיש ופגיע. קופמן גם נראה בכתבה רוכן לעבר ילדה קטנה בשדרות רוטשילד המבקשת ממנו לעזור לה להגיע לטלוויזיה. הוא צובט בלחיה וממליץ לה בחום "לעשות משהו יותר טוב עם החיים שלה".
גם לעובדה, שעד כה היתה בגדר רכילות לא מוכחת, שהוא מכור להימורים ולכן מתקשה לשלם את חובותיו, מתייחס קופמן בתוכנית מרצונו החופשי, ובחיבה עצמית שובת לב: הוא בסך-הכל מגרד פיס, והרבה, ומשחק בקזינו "על גרושים".
קופמן טען שהסתבכויותיו האישיות של עיתונאי אינן עניינה של התקשורת, אבל תורם לתקשורת פרטים עסיסיים מחייו הפרטיים בנדיבות רבה. המהלך הזה, צריך לומר, משרת את שני הצדדים. קופמן כבר מזמן לא רק עיתונאי ספורט בכיר, הוא דמות קאלט שמושכת אש בהכרה מלאה, ואף נכנס לפנתיאון "ארץ נהדרת".
אי-אפשר לומר שהתקשורת לא מילאה את חובתה בפרסום על אודותיו, אבל כאמור, מדובר בעסקה הדדית הוגנת. מי שעשה הסבה מעיתונאי אלמוני למחצה ב"הארץ" לפרסונה תקשורתית בעסקי הפריק-שואו, והקפיץ בכך את הכנסתו ברמות מרשימות, הוא מהאחרונים שיכולים להתלונן.
סוגיה ספורטיבית מהותית, עלק
בוואלה פירסמו בשבוע שעבר סדרת כתבות על המגה-טניסאי רוג'ר פדרר לרגל יום-הולדתו ה-30. אחת מהן היתה כתבה מצולמת, שוביניסטית להחריד, על אשתו, מירקה. נטען בה ש"פדרר יכול היה להשיג משהו יותר טוב [...] מכוכב בסדר גודל שלו אפשר היה לצפות לאשה קצת יותר אטרקטיבית. היא לא יפה במיוחד, לא סקסית במיוחד, לא קורנת במיוחד, נראית קצת פולנייה נרגנת".
קוראים רבים מחו בזעם, ובצדק. בוואלה לא נותרו אדישים ופירסמו כתבת תגובה שנועדה להסביר את הפרסום הבעייתי: "ההתעסקות במירקה פדרר היא לא סתם רכילות, אלא סוגיה ספורטיבית מהותית שעשויה להשפיע על ההיסטוריה של הטניס". מתברר שמה שהפריע במיוחד לאנשי וואלה הוא לא עצם העיסוק הבזוי בנשותיהם של ספורטאים, כאילו אינן בנות-אדם הזכאיות לכבוד ולפרטיות, אלא אביזר-נלווה שכל כתבלב וחובב ספורט רשאי לפשפש במידת התועלת שבו למושא הערצתו.
וואלה, בעיני, הוא אתר הספורט הטוב והמעניין ביותר בשטח נכון לעכשיו. גם לו מותר לטעות מדי פעם. אלא שכתבת התיקון רק חידדה את מה שבספורט וואלה מודאגים ממנו באמת: קוראים רבים השוו את הכתבה עם "גליצ'ים", מדור הרכילות של ONE, שמסמל עבור רבים רדידות והתבהמות. הכתבה המתקנת לא רק שלא שיכנעה, היא העמיקה את הבור שלתוכו מעד האתר מלכתחילה. לא רצון לתקן עוול שנעשה למושאי סיקור, אלא ניסיון להגן על קורבן העוול האמיתי לשיטת וואלה: תדמית האתר עצמו, שמא יזוהה עם מדור רכילות זול. זהו מהלך מצער, ויש לקוות שמישהו באתר הזה יתעשת. סכנת ההתגלצ'ות אורבת לא רק לרכלנים חסרי בושה, אלא גם, ואולי אף יותר, לרכלנים שהופכים את רכלנותם לאג'נדה מקצועית.
3 קטנות
צדק חברתי. מהפכת האינטרנט שכירסמה בעיתונות המודפסת פגעה בין היתר גם בכתבים ותיקים כמו רפאל נאה מ"ידיעות אחרונות". מעניין כמה סקופים התפספסו לו בגלל האתרים. אלא שבמוצ"ש אירעה תפנית דרמטית בעלילה: רפאל נאה בפרסום ראשון באתר אינטרנט! נקמת הדינוזאור. מי אמר שאין כאן צדק חברתי?
אין סיבה למסיבה. כשקבוצה מחליטה לכנס מסיבת עיתונאים ולשנות את סדר היום, זה בדרך כלל בגלל החתמת כוכב, התפטרות בכיר או אירוע דרמטי אחר. מסיבת העיתונאים שכינסה הפועל תל-אביב ביום חמישי, שגרמה לאתרים המובילים לשדר את האירוע בשידור ישיר ולהפוך אותו לכותרת ראשית, היתה שווה לכל היותר הודעה לעיתונות של שתי שורות. בסך-הכל הארכת חוזהו של שחקן, אפילו לא דרמה בשקל. אף כלי תקשורת לא יצא נגד המיני-תרמית הזו, שגרמה לחרושת שמועות. בפעם הבאה שהמועדון הזה עושה זאת שוב, לא חייבים לעבור לדום ולשרת בכך את יחסי-הציבור שלו.
האוהלים של וואלה. כשיתר האתרים התחרו על כותרת ראשית שנעה בין טרגדיית מאור בוזגלו לסאגת שי אבוטבול, ספורט וואלה קבע סדר יום משלו. הפעם, פרויקט האוהלים של הכדורגלנים הישראלים. הצלם ברני ארדוב עבר בין הקבוצות וצילם כל שחקן במגרש הביתי שלו על רקע אוהל ושלט. היחידה שלא הסכימה לשתף פעולה היא בית"ר ירושלים, המחרימה את וואלה. דווקא הקבוצה שקהל אוהדיה, יותר מהשאר, מזוהה עם שכבת מצוקה, לא תרמה את קולה לפרויקט היפהפה.
לתגובות: yegerm9@walla.co.il