יש משהו מוזר, שלא לומר אירוני, בהתנהלות התקשורת הישראלית ביומיים האחרונים: הכותרות ונפח הסיקור של התרחשויות היסטוריות – דיוני הנהגת המדינה עם פרוץ מלחמת יום הכיפורים באוקטובר 1973 – מוגשים בצעקנות כאילו מדובר באירועים המתרחשים עתה.

חשיפת התרשומות והפרוטוקולים מארבעת הימים הראשונים של המלחמה פותחת את מהדורות החדשות ברדיו ובטלוויזיה, מהבהבת בכותרות הראשיות של העיתונים וגוררת אחריה שובל אינסופי של תגובות ופרשנויות במשך כל היום בכל כלי התקשורת.

ואם "הארץ" ייעד לחדשה הזו אתמול את מקומה הראוי, לכאורה, על-פי מזגו – הפניה צנועה בשולי העמוד הראשי אל סיקור דעתני של אמיר אורן בעמ' 7 – הרי שהיום החליטו עורכיו להיגרר אחר טעם הקהל ולהתחרות בשלושת הטבלואידים, ומיקמו את החדשות הישנות הללו בראש העמוד הראשי ופרשו אותן בכפולה שלמה בעמודים העוקבים. והכל, כמקובל, עם תמונות גדולות, וציטוטים מובלטים, וטור דעה, ותגובות.

אלו החלטות מערכתיות תמוהות לכאורה, משום שהן חלות על מידע שאין בו ממש חדש, להוציא פה ושם התבטאות לא מוכרת. נכון אמנם שלפעמים ציטטה מרעישה עושה את הסיפור, אך בכל זאת, היחס בין התוכן המוכר האצור באלפי המלים המופיעות בתמלילים שהותרו עתה לפרסום ובין שתיים-שלוש אמירות חריגות, מפתיעות, אינו מצדיק סיקור כה צעקני.

אפשר לייחס את הבחירות העיתונאיות הללו לגישה הכללית המקובלת על כלי התקשורת: לצעוק בקול גדול על כל נושא, להתחרות זה בזה בגודל הגופן, בצבע האות, במיצוב הסוגיה המסוקרת. ולכן "מעריב", שהוא הצהוב שבכולם, מתמצת את דיווחיו על הפרוטוקולים במלה אחת, "הקונספציה", או "ייאוש בצמרת", ו"ידיעות אחרונות" מכתיר את סיקורו בשלוש מלים: "לנטוש פצועים במוצבים", ו"ישראל היום" בוחר באותה ציטטה (מפי דיין) כדי להציג את החדשה המסעירה הזו לקוראיו.

אלא שההשערה הזו, על המזג העכשווי של הטבלואידים ועל נטייתו של "הארץ" לשחק במגרשם מפעם לפעם, אינה ממצה את ההסבר להתנהלותם. יש משהו נוסף בלהיטותם של כלי התקשורת, גם האלקטרוניים וגם המקוונים, להציף בעוצמה כזו את התיעוד מלפני 37 שנה.

הדבר הזה אינו רק הזדמנות לחשוף "סודות" מדינה כמוסים, ואינו רק מרדף אחר רייטינג – הוא גם ביטוי למעורבות רגשית ואכפתיות. הכותבים והעורכים, שכמה מהם חוו באופן אישי את האירועים הקשים של אוקטובר 73', משחזרים ומעבדים היום את טראומת הימים ההם. זאת ועוד, הם מתייחסים למסמכים ששיחרר הגנזך כאל הדהוד מדויק של האופן שבו מתנהלים ענייני המדינה כיום. ואולי מניעים את התנהלותם גם רגשי אשמה וצורך לכפר על מחדלים ושגיאות שלהם היו כלי התקשורת שותפים בימים הנוראים ההם של סתיו תשל"ד.

עיון בגליונות העיתונים בארבעת הימים הראשונים למלחמה ההיא מלמד כי אכן התקשורת של אותה תקופה נתנה יד, בלי דעת, להצגה מסולפת של המצב בשדות המערכה. ב-7.10.73, היום הראשון שבו דווח על המלחמה שפרצה יום לפני כן, ציטטו הכותרות את משה דיין, שר הביטחון המבטיח: "הקרבות קשים, אך ייגמרו בחתימה טובה". כותרות המשנה מודיעות: "צבאות מצרים וסוריה סבלו מאות אבידות. הופלו מטוסים רבים ועשרה מסוקים מצריים עמוסי חיילים. לכוחותינו כמה עשרות הרוגים בסיני. כמה טנקים ישראליים נפגעו".

למחרת, ה-8 בחודש, הודיעה התקשורת: "חיל האוויר השיג עליונות בגולן ובתעלה וחיסל עשרות סוללות טילים בחזית הסורית". הכתבים המדיניים מביאים בהבלטה את החלטת הממשלה: "אם יהיה צורך יעבור צה"ל את קווי הפסקת האש ברדיפה אחר האויב". ב-9 באוקטובר מצטטים העיתונים בכותרותיהם את דברי הרמטכ"ל: "היום נחליט על כיווני ההתקפה. נמשיך לרדוף אחר האויב. הצבא הסורי נהדף ברמת הגולן וחלק מיחידותיו ומאות טנקים הושמדו. בתעלה אנחנו חוזרים לעמדותינו. נהרסו מאות טנקים והופלו עשרות רבות של מטוסים מצריים".

באותם שלושה ימים, כפי שמאשרים התמלילים המתפרסמים עתה, התברר להנהגת המדינה כי לצה"ל יש כבר מאות אבידות והרבה שבויים, משה דיין הציע לפנות את הילדים מרמת-הגולן ולגייס גם מבוגרים וגם יהודים מחו"ל. הוא הבהיר לראש הממשלה גולדה מאיר ולעמיתיו השרים כי אין מנוס מלהפקיר את המעוזים על פצועיהם, והודה שלא העריך נכון את העוצמה הצבאית הערבית. מרוב ייאוש, דנו ראשי המדינה באפשרות להפציץ את דמשק גם באופן "מטורף".

רק ביום הרביעי למלחמה משתנה נימת הדיווחים. הכותרות הראשיות אמנם מריעות: "חיל האוויר פתח בהפצצות אסטרטגיות כבדות בסוריה", אך כותרות המשנה משדרות מסרים פסימיים, מפוכחים: "צה"ל חותר לפִּרצה נוספת ברמת-הגולן; בסיני נמנע צה"ל ממתקפה חזיתית; המצרים מזרימים שריון לראס-סודר".

הנהגת המדינה, שקיימה יום קודם לכן דיון בשאלה אם לומר לעם את האמת והגיעה למסקנה כי יש להתחיל להכשיר אותו לבשורות קשות, מפעילה את התקשורת: האלוף (מיל') אהרון יריב מופיע במסיבת עיתונאים שבה הוא מבהיר כי המלחמה לא תהיה קצרה, והפרשנים הצבאיים והפוליטיים ממליצים על אורך רוח ועל הסתגלות להכרה שזו מלחמה מסוג אחר ושצה"ל עומד במערכה שלא ידע מעולם.

מקובל לגרוס שמלחמת יום הכיפורים סימנה את קו פרשת המים ביחסה של התקשורת הישראלית, במיוחד הכתבים הצבאיים, לתדרוכי צה"ל ולגרסאות הרשמיות. הכתבים הצבאיים היכו בדיעבד על חטא, על שנתנו יד לאופוריה שאפפה את צה"ל בעקבות מלחמת ששת הימים ועל שלא נאבקו בצנזורה שמנעה מהם לדווח על רוחות המלחמה הנושבות ממצרים ערב יום הכיפורים. התיעוד המתפרסם עתה מוכיח שוב שהם ומערכותיהם נפלו קורבן להטעיה שלטונית גם במהלך הימים הראשונים למלחמה.

כדאי לזכור זאת גם בימים שיבואו.