כשהתחלתי לעבוד ב"הארץ", לפני עשר שנים, זימן אותי העורך חנוך מרמרי לשיחה. בהומור היבש האופייני לו הוא אמר שיש יותר מדי מלים בעיתון, וכצלם אני צריך לדאוג לכך שהקוראים ישתעממו פחות. "הארץ" שינה מאז את פניו. במקביל חלו שינויים גדולים גם ב"מעריב" וב"ידיעות אחרונות". התצלומים שם הם חלק מאוד מהותי בעיתון.
הרולד אוונס, שהיה עורך ה"סנדיי טיימס" וה"טיימס" של לונדון, טוען שעורך חייב להביא בחשבון שני קריטריונים כשהוא בא לקבוע את גודלו של תצלום ואת מיקומו בעמוד. הראשון הוא עוצמת התמונה, האפקט שלה, כלומר, עד כמה התצלום טוב, חדשותי, מעניין. השני נוגע לפרטים שבתצלום: מה צריך להיות גודלו של תצלום כדי שלא יאבדו פרטים משמעותיים בו.
בעיתונות הישראלית מופעלים לעתים קרובות שיקולים אחרים. זה נכון לגבי "ידיעות אחרונות" ו"מעריב", שמעסיקים עורכי תצלומים, וביתר שאת לגבי "הארץ", שוויתר על איוש התפקיד הזה. לדוגמה, בעמוד הכותרת של "הארץ" מ-25.11.03 הופיע, לרגל פרשת דגי הבריכות שנחשדו כמורעלים, תצלום גדול של קרפיון מת, כשפיו פעור לרווחה. לא היתה כל הצדקה לתצלום כזה בגודל כזה. גם אם התצלום היה קטן יותר, שום פרט לא היה הולך לאיבוד. מעבר לזה, התצלום דוחה. דווקא קוראי "הארץ", שמצפים מעיתונם לעידון מסוים, נאלצו לחלוק את קפה הבוקר שלהם עם גווייה סתמית של דג.
פיגועים הם אירועים עם פוטנציאל חדשותי, ויזואלי ואמוציונלי הרבה יותר גדול. נתבונן, למשל, בשרשרת הפיגועים שהתרחשו באיסטנבול בנובמבר. אחד האמצעים של עיתוני הצהריים להמחיש לקוראיהם שיש דרמה גדולה באוויר הוא הכפלת הגודל של העמוד הראשון בימי חול. הפטנט הזה הופעל לעתים כל-כך קרובות, שעוקצו קהה. "מעריב" (16.11) החליט שההתקפה על בתי-הכנסת היא מסוג המאורעות שמצדיקים הכפלת פורמט.
העורך בחר למלא את העמוד הראשון בשני תצלומי ענק. הגדול בהם משתרע על כל רוחבו של העמוד, ממחיש את ההרס ברחוב, והקטן יותר מציג את כסאו הריק של חתן הבר-מצווה בבית-הכנסת שנפגע. התצלומים תופסים כתשעים אחוז מהעמוד. הכותרת האדומה המודגשת מעל התצלום העליון אומרת: "טלית ודם". אין קשר ענייני בין הכותרת ובין התצלום שתחתיה.
מבחינת הערך הצילומי, אין הצדקה לגודל העצום של התמונה הפותחת. אם ביקש העורך ליצור דרמה באמצעות הגודל, הוא לא השיג הרבה; למרבה הצער, תמונות כאלה הן עניין שבשגרה בשביל הקורא הישראלי.
הביטוי "טלית ודם" מופיע גם ב"ידיעות אחרונות", אלא שב"ידיעות" נהגו הפעם באיפוק: עמודי החדשות מתפרסמים בגודלם הרגיל, התצלום הפותח קטן הרבה יותר ורואים בו את אחד המתפללים שוכב כשדמו זב וטלית בידו. התמונה חזקה, "מדברת בעד עצמה", ומוכיחה שתצלום יכול "לעבוד" גם כשהוא קטן יחסית.
אני מנחש שהאיפוק יוצא הדופן של העיתון נבע משתי סיבות. ראשונה, התצלום הועתק מהטלוויזיה, והגדלה מופרזת היתה פוגעת באיכותו. שנייה, בעמוד הראשון של "ידיעות" באותו יום התפרסם סקופ: תצלום בלעדי, חשיפה ראשונה של "אהוד ברק ואהובתו נילי".
המידות המופרזות של התצלומים והאופן שבו הם משרתים מטרה החורגת מהמסר הוויזואלי ניכרים גם בהשוואה לחלק מהתצלומים מגל הפיגועים השני מאיסטנבול, שהתפרסמו ביום שישי, 25 בנובמבר.
אותו תצלום של אשה פצועה, בוכה, זבת דם ומפויחת, נישאת בזרועותיו של מחלצה, מופיע בעמודי הכותרות של "הארץ" ו"ידיעות אחרונות" כמעט באותו גודל, בינוני ולא מתלהם. התצלום טוב. יש בו כל מה שצריך: קורבן ומושיע, הבעות פנים חזקות ודם. התמונה אינה זקוקה לכיתוב. הגודל נכון. "במעריב" לעומת זאת, בחרו תצלום אחר לעמוד הכותרת: תמונה כללית של הרס ברחוב. לכאורה, גודש הפרטים מצדיק פריסה על פני כחמישית מהעמוד הכפול של יום שישי, אבל למעשה חלק גדול מהפרטים החשובים מוסתר בגלל כותרת ענקית שנוגסת בתצלום.
ואולם, איש "ידיעות אחרונות" שהחליט על איפוק בעמוד הכותרת איבד את מעצוריו בעמוד 5 באותו גיליון. על העמוד כולו נמרחה (וזו המלה המתאימה, כי גודל העמוד כה מופרז עד שהתמונה מאבדת מחדותה) תמונתו המבזה של דיפלומט שחולץ מהריסות הקונסוליה הבריטית באיסטנבול. פלג גופו העליון, חולצתו ועניבתו מכוסים דם, פלג גופו התחתון חשוף, כולל מבושיו, שפרטיהם טושטשו (והודגשו) בעזרת מחשב.
מה ההצדקה לגודלו המונומנטלי של התצלום? לפנינו אדם בעליבותו. יש כאן חדירה לתחום הפרט, שגובלת בפורנוגרפיה. אין לי ספק שאילו "ידיעות אחרונות" היה מקבל תמונה דומה מאירוע בארץ, הוא היה נמנע מלפרסם אותה. אבל מובן שהרבה יותר קל להתבונן בכאבם והשפלתם של אחרים.
אמרה הסופרת האמריקאית סוזן סונטג, בראיון שפורסם בנובמבר בעיתון הצרפתי "ליברסיון": "אין צילום נטו. הכל תלוי בהקשר, בכל מה שסובב את הצילום ויכול לשנות באופן דרסטי את משמעותו". אין לי ספק שגודל התצלום, מיקומו בעמוד והכותרת מעניקים לו ערך נוסף שמוכתב לקורא, כמו טקסט על-ידי העורך.
"ידיעות אחרונות" ו"מעריב" מאמתים את דבריה של סונטג. הערך הצילומי של התצלום משני. הגודל הופך ערך לעצמו: הגודל הוא המסר. כאשר מתרחשים אירועים מייצרי חרדות, והם מתרחשים כאן לעתים קרובות למדי, הגדלת הצילום היא המכשיר שבעזרתו הופך העיתון את החרדה לפניקה. זאת לא המטרה, כמובן. בסך-הכל רצינו למכור עוד כמה עיתונים.
גיליון 48, ינואר 2004