כך הזדרז לכתוב אמיר אורן באתר "הארץ", שעות אחדות לאחר נאום נתניהו בקונגרס האמריקאי (ובטור פרשנות שמתפרסם הבוקר גם בעיתון המודפס): "אם זה אמור להיות רגע השיא של בנימין נתניהו במערכת הבחירות, הקצה התחתון של המדרון, מצבו די סופני. המופע שלו בקונגרס היה רוב נאום על לא מאום, מלווה באווירת השלמה עם אובדן ראשות הממשלה".

אורן מנבא אפוא שנתניהו צפוי להפסיד בבחירות, ושהוא בעצם כבר השלים עם התבוסה. ועוד יודע לחזות הפרשן הוותיק של "הארץ" שנתניהו מכוון עתה את מהלכיו כדי להתמנות לשר הביטחון בממשלתו של יצחק הרצוג. וכאילו לא די בכך, מצטט אורן כבר היום את ההנמקה שייתן נתניהו בעוד שבועיים להחלטתו לחבור להרצוג לאחר הבחירות:

העסקה הרעה [בין ארצות-הברית לאיראן] רק דחתה את מימוש הסכנה האיראנית עד 2025. למען האומה, למען האנושות, מוכרח נתניהו להישאר בסביבה כדי לסכל את הסכנה האורבת מעבר לפינה, בעוד עשור בלבד. הוא מוכן לוותר על מלוא השלטון ולהתמקד בביטחון".

אורן מגיע לתובנות המפליגות האלה לאחר שהוא קובע באופן נחרץ שפוליטית, נתניהו נכשל בשאתו את נאומו. זה היה "נמנום קיומי", בלשונו המבריקה של הכותב, "נתניהו הרדים את הקהל השבוי, שהיה מוכן לפרוץ בתשואות נלהבות גם אילו הוקראו באוזניו מדריך הטלפון של קיסריה או רשימת ההזמנות של עזרא סיידוף לשף קדוש ממלון ליאונרדו. השיעור בפיזיקה גרעינית הכביד על עפעפי התלמידים הצייתנים. הם, כרגיל, הביאו את מחיאות הכפיים מהבית; והמרצה, שלא כרגיל, סטה דקות ארוכות מדי מהמליצות המקובלות לפרטי-פרטים משעממים. האיראנמאניה שלו לא סיחררה את האמריקאים", מאבחן הפרשן השנון.

כל שנותר לקוראיו הנאמנים של אמיר אורן הוא לגזור את טורו ולשמור אותו שבועיים כדי להיווכח אם שוב קלע למטרה בתובנותיו החריפות, או שגם הפעם גברו משאלת הלב או המשטמה האישית על שיקול דעתו, כפי שקורה לו לעתים.

מימין: אמיר אורן, בועז ביסמוט ודרור אידר (צילומים: "העין השביעית" ופלאש 90)

וכך כותב הבוקר בועז ביסמוט ב"ישראל היום" על אותו נאום עצמו: "יש רגעים בחיים שבהם מנהיג עושה את מה שהוא עושה לא למען קולות – כי אם למען הילדים. יש רגעים בחיים שבהם מנהיג לא עומד למבחן מול נשיא אמריקני ופרשנים. יש רגעים בחיים שבהם רק ההיסטוריה מסוגלת לחלק ציונים. ויש גם רגעים בחיים שאותם מנהיג עושה. הנאום אתמול הוא רגע היסטורי שחתום עליו נתניהו", חורץ ביסמוט כמי שמשק כנפי ההיסטוריה חולף ליד אוזניו.

בלשון דומה מתנבא דרור אידר באותו גיליון:

אם קיבלתם את הרושם [מתיאוריו את נאומו של נתניהו] שאני מתפייט, זה נכון. התרגשתי עמוקות, ואין לי רצון לסנן רגשות. עוד יגיע הזמן לכך. זכיתי להיות ברגע היסטורי שבו הודיע ראש ממשלת ישראל לעולם שגם אם העם היהודי יישאר לבדו, הוא יילחם ולא ישתוק יותר, כי הפעם אנחנו יכולים להגן על עצמנו. רגע מכונן. מגילת אסתר ופורים התערבבו עם האקטואליה הדוחקת, ופתאום המלים 'בימים ההם – בזמן הזה' קיבלו משמעות מצמררת".

כל שנותר לקוראיהם הנאמנים של ביסמוט ואידר הוא להמתין דור או שניים כדי להיווכח אם תחושת ההתפעמות החד-פעמית שאפפה אותם אתמול (3.3.15) בקונגרס האמריקאי שיקפה קריאה נכוחה של המציאות או היתה חזיון שווא.

ב"הארץ" התפרסמו הבוקר כמה וכמה מאמרים, טורי דעה ופרשנויות על משמעות נאומו של נתניהו. הם היו ביקורתיים, חדים ונוקבים (בעיקר מאמר המערכת). הם נכתבו מנקודת מבט צפויה ב"הארץ" – שלילה מוחלטת של דרך התמודדותו של ראש הממשלה עם האתגר הגרעיני שמציבה איראן לישראל – אך הם היו טקסטים רציונליים. בתוכם היו אבחנות הוגנות על המעמד שהיה אתמול בקונגרס ועל כושרו הרטורי של נתניהו (חמי שלו). הטור של אמיר אורן, לפחות בפסקה המצוטטת לעיל, היה חריג – הן בתיאור המציאות ("הקהל נימנם") והן ביומרת הניבוי.

גם ב"ישראל היום" נמצא הבוקר צדיק (דן מרגלית) שסיפק לקוראיו תמונת מצב שפויה, עניינית, על האירוע בגבעת הקפיטול. לא כך שני עמיתיו המצוטטים לעיל. הם כתבו את טוריהם כמי שנתונים בסערת רגשות אדירה, שלא לומר היסטריה (או, לחלופין, כמי שמעוניינים מאוד לרצות את ראש הממשלה). אלה טקסטים לא-רציונליים הקולעים את כותביהם (וכזה גם מצבו של אמיר אורן במקרה הנדון) למלכוד של חוסר אמינות. בניגוד למתפללים בבית-כנסת, לחסידים בחצר של רב או לחברים בכת – הדברים שעיתונאים ממללים או כותבים אינם תפילות, משאלות או מאוויי לב; הם אמורים להיות ניתוחי מצב מבוססי מציאות, שאמינות כותביהם ומידת רצינותם נבחנות בהם.

במוקדם (במקרה של אורן) או במאוחר (במקרה של ביסמוט ואידר) יתברר אם העיתונאים האלה לא נסחפו מדי הבוקר.