למן הרגע שפרצה המחאה החברתית, נראו רוב כלי התקשורת דומים זה לזה באופן שבו התייחסו אליה ובתובנות שהפיקו ממנה. להוציא פרשנים אחדים, שסיפקו אבחנות מקוריות על היקף התופעה ומשמעותה, ניבאו מדורי הדעות בשפה אחת, כשלא פעם נראה היה שהארה מחכימה של אחד מהדהדת עד מהרה אצל עמיתיו.

ייתכן שזה הכרח בל יגונה: אופיה חסר התקדים של ההתרחשות והיותה תהליך מתגלגל שאחריתו לוטה בערפל יוצרים קושי מיוחד בזיהוי משמעותה ובניבוי כיוונה. מכל מקום, בכלי התקשורת שררה הסכמה מקיר אל קיר על כך שהישגה הוודאי של ההתקוממות האזרחית הזו הוא שינוי התודעה.

רחוב קינג ג'ורג', תל אביב (צילום: עידו קינן, חדר 404, cc-by-sa. ליחצו להגדלה)

רחוב קינג ג'ורג', תל אביב (צילום: עידו קינן, חדר 404, cc-by-sa. ליחצו להגדלה)

מעתה, כך פסקו בביטחון כל הפרשנים והמומחים האקדמיים שהובהלו לאולפנים, ישתנו יחסי הגומלין בין הציבור להנהגתו. שני הצדדים הגדירו מחדש את גבולות הכוח שלהם, כאשר המערכת הפוליטית והצמרת הכלכלית מפנימות את נפיצותה של המצוקה החברתית ואת האיום שהיא מטילה על הסדר הקיים, ואילו ההמונים ששטפו את הרחובות התמלאו ביטחון בזכותם לתבוע שינויים בהתנהלות השלטון וביכולתם להשיג את דרישותיהם.

זה היה נכון לכאורה עד שלשום בצהריים, עד לסדרת הפיגועים בדרום שהשלכותיה הראשונות הומחשו היטב ב-48 השעות האחרונות ושאת אחריתה קשה לדעת ברגע זה.

האם אכן בצל רעם התותחים, משקלה של ועדת טרכטנברג יהיה דומה לזה שיוחס לו בתקשורת בראשית השבוע? האם התנאים שיצרה לכאורה המחאה לשינוי סדרי העדיפות הממשלתית שרירים וקיימים גם על רקע האילוץ הדוחק והולך למצוא מענה לרקטות המתעופפות מכיוון רצועת עזה? האם הנהגת המדינה, והציבור הרחב, קשובים עתה לדרישות המפגינים כפי שהיו בשבוע שעבר? האם צדקת טענותיהם נשארת מזוקקת ותקפה בתודעה כפי שהיתה קודם?

ודוק, השאלות אינן נסבות על האופן שבו המחאה תתפוס מעתה והלאה מקום בתקשורת, אלא על משקלה הסגולי בעיני הציבור הרחב, ובתוכו 350 אלף המפגינים שנהרו לרחובות ולכיכרות. האם הציבור יוסיף להיות פנוי לה, האם יוסיף להזדהות עימה ולהיות חלק ממנה, או שגם עליו יעבור מכבש האילוצים הבטחוניים שכוחו לעצב תודעה שונה?

בדיון שהתקיים בראשית השבוע באוניברסיטת תל-אביב על האופן שבו מסוקרת המחאה התלוננו כמה מדובריה הבולטים על ייצוג חסר. נשמעו בדיון טענות תמוהות שהתקשורת אינה מעניקה למחאה את שימת הלב הדרושה ושאינה נותנת ביטוי לכמה מקבוצות המוחים.

נציגים של כלי תקשורת שהשתתפו בכנס נראו כמתחרים זה בזה בהאדרת התגייסותם לגבות את המרי ולתת לו את התהודה המרבית. פה ושם נשמעו הערות נכונות על איכות הסיקור ועל היותו משקף את התנהלותה המקובלת של התקשורת, על יתרונותיה וחולשותיה. שררה שם הסכמה רחבה שעיקר מעייניה של התקשורת הוא לעשות עסקים, להגדיל את הרייטינג, להעצים את רווחיו של המו"ל, ומבחינה זו דין סיקור המחאה כדין סיקור כל התרחשות אחרת.

עניין אחד נעלם מעיניהם של משתתפי הכנס: סיקור המחאה מלמד (לכאורה, לכאורה; נקווה שלא נתבדה) על חופש הפעולה שמעניקים המו"לים לעיתונאים.

בניגוד למוסכמה ולחששות השגורים, ההתקוממות האזרחית מדווחת לאורך ולרוחב בכל כלי התקשורת בלי שניכרים בסיקור טביעות אצבעות אינטרסנטיות של בעלי ההון, גם כאשר הטענות נגד הריכוזיות במשק הן מושא מרכזי במחאה ובדיון התקשורתי עליה.

הרושם המצטבר הוא שבכלי התקשורת המרכזיים מתקיימת ההפרדה הראויה בין המערכת העיתונאית למעטפת העסקית. הכתבים והפרשנים נראים כמי שמדווחים ומסבירים את ההתרחשויות לפי ראות עיניהם, על-פי אמות מידה מקצועיות, כשדבריהם, אחרי הכל, משרטטים קשת פלורליסטית של עמדות.

זה לא עניין של מה בכך בעידן שבו מקובל לראות את צלו של הטייקון בכל עמדה עיתונאית. אלא אם מקבלים את ההנחה שגודל חופש הפעולה כגודל הרייטינג, יהיה מושא הסיקור אשר יהיה, אפילו התקוממות אזרחית או התלקחות צבאית.