חברת שירותי המידע Experian פירסמה ב-2012 מודעה ולפיה "למשתמש האינטרנט הבריטי הממוצע יש 26 חשבונות מקוונים שונים. בגילים 25–34, מספר החשבונות עולה ללא פחות מ-40". אם ניזכר בשלל החשבונות המקוונים שבהם אנחנו עושים שימוש – מרשתות חברתיות דרך בנקים ומסחר ועד לכתובות מייל – נוכל להניח שהמספרים הללו רלבנטיים גם למשתמש הישראלי הממוצע.
חברת אבטחת המחשבים McAffe ערכה כמה סקרים בקרב גולשים בשנים 2011–2014 להערכת שווי הנכסים הדיגיטליים שלהם, בין השאר בצפון אמריקה, סינגפור והודו. חברת הייעוץ PwC ערכה סקר דומה ב-2013 בקרב תושבי אנגליה וסקוטלנד. מתברר שאת התמונות, הסרטים, אנשי הקשר וקובצי המוזיקה, המידע הקשור לקריירה שלנו והתחביבים והפרויקטים שאנחנו מנהלים באופן מקוון אנחנו מעריכים לא רק כבעלי ערך רגשי, אלא גם כבעלי ערך כספי ממשי.
אם מישהו היה אומר שיש לנו 26–40 נכסים פיזיים בשווי ממוצע של 52,154 דולר (ארה"ב וקנדה) או 41,589 דולר (הודו), ושאנחנו חסרי אחריות כשאיננו מתכננים את עתידם למקרה שחלילה יקרה לנו משהו, היינו מסכימים איתו, נכון? אז הנה, אני אומרת.
החקיקה העולמית נמצאת הרחק מאחור בכל מה שנוגע להורשת נכסים דיגיטליים, אם כי השבוע היתה בארה"ב פריצת דרך בנושא: עד כה היו בה רק שבע מדינות שהחקיקה בהן התייחסה ולוּ באופן חלקי לנושא המוות הדיגיטלי. כדי שלא לכל מדינה ומדינה תהיה, או לא תהיה, חקיקה משלה, מינה ה-Uniform Law Commission בשנה שעברה ועדה שגיבשה הצעה לחוק אחיד בכל מדינות ארה"ב. נוסח זה אושר השבוע בכינוס השנתי של חברי ULC.
ומה המצב בישראל? בישראל יש כמה בעיות:
1. אף אחד מהאתרים, הספקיות והפלטפורמות הישראליות שבדקתי מ-2012 ועד היום לא מפרסמים את המדיניות שלהם במקרה של מוות של משתמש/ת, גם כשיש להם מדיניות כזו. זה לא רק מקרה קלאסי של "לא קראתי את תנאי השימוש כשפתחתי חשבון אז לא ידעתי". גם אם היינו קוראים, זה לא כתוב.
2. אין רגולציה ישראלית שמחייבת, אפילו רק את הספקיות הפועלות ברישיון תחת חוק התקשורת, לפרסם באופן ברור את המדיניות שלהן במקרה של מוות של משתמש/ת (וסקאלת התשובות שלהן רחבה מאוד).
3. חוק הירושה הישראלי אינו מגדיר מהו עיזבון, ולכן לא ברור אם נכסים דיגיטליים נכללים בו. הופתעתי לשמוע מהספקית טריפל-סי שכך הם מפרשים את החוק, אבל הם היו היחידים שפירשו אותו כך מבין הספקיות שבדקתי.
4. בישראל חוקי כיום להשאיר צוואה כשהיא כתובה על גבי נייר בלבד. לנהל 26 –40 חשבונות מקוונים על נייר זה לא ריאלי: לא נתקשר לעורך-הדין לעדכן את הצוואה בכל פעם שנפתח חשבון או נחליף סיסמה, וגם לא נרצה שרשימה כזו תיכלל בצוואה, כי היא תתפרסם אחרי מותנו. לעומת זאת:
5. בישראל אי-אפשר לנהל את החשבונות המקוונים שלנו מחוץ לצוואה הכתובה על גבי נייר, כיוון שלפי סעיף 8 לחוק הירושה, כל הנחיה לביצוע לאחר מותנו שאנחנו משאירים מחוץ לצוואה אינה תקפה.
ישראל לא רק מפגרת מאחור בכל הנוגע לחקיקה הקשורה לתכנים הדיגיטליים הרבים שנשאיר אחרינו, היא גם מסנדלת את הפתרונות המקוונים שבהם משתמשים בשאר העולם: יש בשנים האחרונות שלל אתרים המציעים שירותי ניהול עיזבון דיגיטלי, אלא שבישראל שימוש בהם יפר את סעיף 8 לחוק הירושה.
כיוון שרובנו נשאיר אחרינו מורשת דיגיטלית ענפה שיהיה לה ערך רב עבור אוהבינו, ההמלצות שלי הן:
- שמשרד התקשורת יפעיל רגולציה שתחייב את הספקיות הפועלות ברישיון לפרסם באופן ברור את מדיניותן לגבי הענקת/אי-הענקת גישה לתוכני הנפטר/ת לאחר מותו/ה.
- שמשרד המשפטים ישנה את החקיקה כך שתחייב כל אתר/פלטפורמה/ספקית ישראליים המספקים שירותים המוגנים בשם משתמש וסיסמה לגבש מדיניות בנושא, ושזו תהיה מפורסמת באופן ברור.
- שמשרד המשפטים יעדכן את חוק הירושה כך שנכסים דיגיטליים יוגדרו כנכסים לבר-עזבוניים, כלומר נכסים שמותר להשאיר ביחס אליהם הנחיות לביצוע לאחר המוות מחוץ לצוואה. קופות גמל, קרנות פנסיה וכספי ביטוח כבר הוגדרו ככאלה על-פי סעיף 147 לחוק זה. שינוי זה יאפשר לנהל את החשבונות המקוונים באופן מקוון, שזה הפתרון הריאלי היחיד לניהולם, מפאת היקף החשבונות והסיסמאות שבהם מדובר.
נראה שיש כמה א/נשים שיש להם עותק ממפתח הבית או המשרד שלנו, אבל כנראה שאין מי שיש לו/ה כל שמות המשתמש וכל הסיסמאות שלנו לכל החשבונות המקוונים שלנו. על-פי המדיניות הרווחת, ברוב המקרים אף אחד לא יקבל גישה אליהם לאחר מותנו.
אם אנחנו לא רוצים שייכנסו לאף אחד מאותם עשרות חשבונות שנשאיר אחרינו, זה בסדר גמור. אבל אם יש חשבון מקוון שרק בו יש התמונות או סרטי הווידיאו של הילדים או בני/בנות הזוג, למשל, או שכדאי שיהיה אפשר להיכנס אליו כדי להמשיך לנהל את העסק, או כי יש בו כסף או שווה כסף – חבל שגם הוא ייעלם יחד איתנו.
יש חקיקה, תקדימים משפטיים ונורמות חברתיות שיאפשרו להסדיר הורשת נכסים פיזיים גם כשאין צוואה. זה אינו המקרה בנוגע לנכסים דיגיטליים.
ורד שביט היא בלוגרית, חוקרת ומרצה. מנהלת את הבלוג "אבק דיגיטלי"