בית-הדין לתביעות קטנות חייב את ערוץ הספורט לשלם פיצויים של אלפי שקלים לאריה שפר, שקיבל מכתב התראה תוקפני ממשרד עורכי-הדין פדר בשל שידורים לא מורשים של ערוץ הספורט. שפר, שעוסק בכלל בנדל"ן, קיבל את המכתב המאיים יחד עם עוד המוני בעלי עסקים קטנים שבערוץ הספורט לא טרחו לבדוק אם אכן הפרו את זכויותיו או אפילו אם יש להם קשר כלשהו לשידורי ספורט פומביים.

(איור איום וירטואלי: שאטרסטוק)

לחצו לקריאה על פסק הדין בתביעת אריה שפר נגד ערוץ הספורט (איור איום וירטואלי: שאטרסטוק)

הלוואי והיו עוד חמישה אריה שפרים, מהאזרחים הקטנים האלה שמוצאים את עצמם בסבך קפקאי, נדרשים לשלם לאלתר 100 אלף שקל, והולכים עד הסוף במטרה למצות את הדין עם המטרידים. לא כל אחד היה משיב מלחמה מול חברות שמעסיקות עורכי-דין בריטיינר. כל אדם סביר היה מסתפק בהסבר חצי מתנצל, ובעיקר נרגע כשהיה מתברר שאינו צריך לשלם כלום. אריה שפר לא התרשם מלשון החלקות של משרד עורכי-הדין ("אם אינך בעל עסק, הרי שפנייתנו אינה מכוונת אליך"), שהפכה לשפה של איומים ("ככל שתוגש תביעה – תעמוד מרשתי על הוצאותיה"), הלך עד הסוף וניצח.

משרדו של עו"ד אופיר פדר מייצג את ערוץ הספורט ואת צ'רלטון במרדף מייגע אחרי בעלי עסקים שהקרינו בפני לקוחותיהם משחקים בלי להסדיר את התשלום. הוא האחראי לתוכן מכתבי איומים, שנשלחו לאלפי כתובות, לכאורה כאלו של בעלי עסקים שהפרו את זכויות ערוץ הספורט. אלא שלפחות כמה מהנמענים היו אזרחים פשוטים, לא בעלי מסעדות או מנהלי פאבים.

מה הקשר של הנהלות ערוץ הספורט וצ'רלטון לסגנון ולאופי הפעולה של משרד עורכי-דין ששכרו כמשרד גבייה? אפשר להעריך שעורך-דין אינו נוקט לבדו יוזמה של משלוח מייל ספאם לכל העולם בשיטת "מצליח". מותר לשער שעורך-הדין הציג ללקוחותיו את שיטת הפעולה האגרסיבית שלו, אולי אפילו העריך שבדרך צפויים נודניקים כמו אריה שפר, שעלולים לפנות לבית-המשפט לתביעות קטנות. מקסימום יצטרכו לפצות אותו בסכום זניח על הטרדה או השד יודע מה, אבל בחשבון אחרון זה ישתלם. מספיק פראייר אחד שייבהל מהמכתב ויתפשר איתם על 20 אלף שקל.

ההתנהלות הזו של ערוץ הספורט וצ'רלטון מזכירה את ההתנהלות של רשות השידור בכל הנוגע למחלקת הגבייה הבריונית שלה

שיקול כלכלי ציני ודורסני, שאינו לוקח בחשבון פגיעה תדמיתית, ריחף מעל המהלך הזה. אריה שפר ניצח, אבל זה רק 0:1 קטן ואישי. אם מישהו נפגע כמוהו מספאם האיומים הזה ("התראה בטרם נקיטת אמצעים משפטיים"), שגרם לו להחסיר כמה פעימות, זה הרגע להגיש תביעה ייצוגית שתרוצץ את השיטה עזת המצח.

מעבר למישור המשפטי היבש, ההתנהלות הזו של ערוץ הספורט וצ'רלטון מזכירה את ההתנהלות של רשות השידור בכל הנוגע למחלקת הגבייה הבריונית שלה. הגישה האלימה כלפי חייבים, ובמקרה הזה חייבים בפוטנציה או מי שאפילו אינם קשורים לעניין; האיום בקנסות דרקוניים; השפה המבעיתה, המנוכרת; החשדנות ההיסטרית; החמדנות חסרת המעצורים – כל אלה מעוררים בלקוחות, שהם בשורה התחתונה הצופים, רגשות עזים של דחייה וסלידה. נדמה כאילו מדובר במרתף הגיהנומי והאפלולי של קומת יחסי-הציבור הנוצצת והחנפנית של גופי השידור.

רשות השידור הפסידה, בין השאר בשל התנהלות דומה, כל טיפת סימפטיה או הערכה של הצופים, עד כדי כך שכשחרב הפירוק מתנוססת מעליה, משמיע הציבור בעיקר נהמה של שמחה לאיד, וקשה להאשים אותו. על גופי השידור לזכור שהצופה שעל הזכייה בזפזופ אצבעותיו נשפכים מיליונים הוא אותו צופה שמקבל לתיבת הדואר או המייל איומים אפלים כאילו הוא עבריין מועד. הנתק המוחלט שמתקיים בין קומת יחסי-הציבור הזוהרת למרתף האיומים האגרסיבי אינו מתקיים בשום פנים ואופן בנפשו של הצופה, שאת הוראות הקבע שלו חומדים גופי השידור. בעוד שקומת יחסי-הציבור יוצאת מגדרה כדי לבנות דימוי נדיב ומפנק למותג שלה – קומת הגבייה מכרסמת בו וממוטטת אותו.

אולי כדאי לערוץ הספורט ולצ'רלטון לשקול לשלוח למרתף מומחה מהקומה העליונה לניהול משברים עוד בטרם התחוללו, אחד שיעזור להם להבין שהמלחמה על לב הצופים אינה נגמרת בשורת התשלום, בוודאי לא על שירות שספק אם משתמשים בו בכלל. לרשות השידור, למשל, עצה כזאת כבר לא תועיל.