לקבלת מידע [מוקלט] ללא תור – הקש 1; להמתנה למענה אנושי – הקש 0" (מענה קולי בשירות הלקוחות של ספק ביטוחי בריאות)
פוקו אמר מה שאמר? סבבה, זאת דעתו" (משפט בספרה של נעה ידלין, "בעלת הבית")
הודעה מס' 1
מהאוניברסיטה העברית נמסר כי "במסגרת תהליך התחדשות, ייעול וחיזוק הקיים בפקולטה למדעי הרוח, האוניברסיטה מבטלת מספר קורסי לימוד, בעיקר כאלה עם מיעוט משתתפים. זהו תהליך טבעי שכל ארגון עובר על מנת להתחדש ולהתנהל נכון יותר. כתוצאה מכך לא בהכרח יוארכו חוזי העסקה למספר מרצים. המהלך המדובר הינו שלב ב' של תוכנית ההתחדשות של הפקולטה למדעי הרוח, הכולל שדרוג תוכניות הלימודים וקליטת סגל בכיר חדש [...]" ("הארץ", 20.5.14).
הודעה מס' 2
מבצלאל נמסר כי "מדובר בסיום העסקה של קבוצה קטנה של מרצים שחלקם הגדול עבדו בבצלאל פחות משלוש שנים ורובם לימדו בהיקף של שעה וחצי שנתיות. למרות הכאב שבדבר, מדובר בקבוצה קטנה מאוד מתוך הסגל האקדמי של בצלאל. האקדמיה מחויבת מעל לכל ספק להוראה הרב-מחלקתית, אך רוצה לבחון אותה מחדש ולהפוך אותה להרבה יותר מדויקת. האקדמיה העסיקה בשנתיים האחרונות 88 מרצים חדשים, כך שהקבוצה הקטנה שעלינו בצער להיפרד ממנה היא חלק מתנועה טבעית ובלתי נמנעת של מוסד דינמי ומתחדש כמו בצלאל" ("הארץ", 18.5.14).
חלק מתנועה טבעית ובלתי נמנעת
שתי תגובות שגרתיות נמסרו לעיתונות במהלך שבוע אחד, בשני מקרים שונים של קיצוצים ופיטורים. האחת מטעם הפקולטה למדעי הרוח באוניברסיטה העברית והשנייה מטעם האקדמיה לאמנות ועיצוב בצלאל. אין מדובר כאן במכללות פרטיות שנפתחו רק אתמול, כי אם במוסדות ותיקים ומוערכים. שתי התגובות מלמדות על עולם הערכים והמושגים שמאמצים לעצמם שומרי גחלת המחשבה ההומנית בישראל.
אין צורך להרחיב כאן בתיאור עילגותם של הטקסטים או להתפלש בצרימה האסתטית שבשרשרות המלים חסרות הפשר. עם זאת, כיוון שהטקסטים מייצגים הוויה מסוימת, ניתן ללמוד מתוכן ההודעות משהו על האופן שבו שני המוסדות המפוארים הללו תופסים את תלמידיהם, את סגל מוריהם, את מגייסי המשאבים והתורמים, את קהלם הרחב, את הסטודנטים לעתיד המתחבטים בשאלה מה ללמוד ואיפה – ובעיקר להתרשם כיצד תופסים המוסדות הללו את עצמם.
יש להניח כי שתי ההודעות נוסחו על-ידי דוברים או יחצנים, מן הסתם בהנחייתם של היועצים המשפטיים של המוסדות. אבל גם אם החצץ המילולי הזה נוצר במשרדי הדוברוּת, אפשר לצפות מן הדרג המוביל כי ינחה מראש את גורמי הביצוע איך להתנסח, או לפחות יעבור על הנוסח שיוצא מן המוסד ויתאימו לשפת בני-אדם. עם זאת, אין לשלול אפשרות שמנסחי ההודעות הללו מייצגים נאמנה את דמותם הרוחנית של בכירי המוסדות המעסיקים אותם, גם אם עולמם עולם נמלה וקולם קול הצרצר.
אבל למה להידרש לדימויים מן הטבע כשאפשר לקפל את הטבע כולו אל תוך מזוודת היחצנות?
הודעה מס' 1 מלמדת כי "זהו תהליך טבעי שכל ארגון עובר על מנת להתחדש ולהתנהל נכון יותר". מהודעה מס' 2 אנו למדים כי הפיטורים הם "חלק מתנועה טבעית ובלתי נמנעת של מוסד דינמי ומתחדש כמו בצלאל".
ההשלכה אל הטבע מגלגלת את האחריות ישירות אל כוחות היקום, האחראיים למין "ככה זה" דטרמיניסטי. מחזורי חיים, מוות, צמיחה, שלכת, התחדשות, כליה, טורפים, נטרפים. יש לקוות כי למרות הנאמר בהודעה, אפילו במדעי הרוח עדיין מבחינים בהבדל בין מחזורי החיים בטבע לבין התנודות התזזיתיות בהתנהלות האקדמית.
לפעמים נדמה שהחדשנות בארגון האקדמי נובעת מדחפיה של הנהלה מכהנת להרוס מבנים שהותירו קודמותיה ולהקים חדשים, כך שחותמה ייראה לעין. כלומר, לעינם של אנשי חבר הנאמנים. וכמובן, לגייס מה שיותר תלמידים – כל גולגולת קובעת – ולתת להם הרגשה שהם לוחמי-שכל ביחידה מובחרת.
שלב ב' של תוכנית ההתחדשות
"התחדשות", על-פי הודעה מס' 2, היא מעין עווית מתמשכת ו"בלתי נמנעת של מוסד דינמי". התחדשות כזאת היא קלישאה השאולה מעולם ההשקות העונתיות של קולקציות האופנה, חידושי הייטק בני-חלוף, הלידה-מחדש השנתית של דגמי המכוניות, האייפונים או מוצרי שוקולד הפרה, שחייבים להתחדש בטבעיות, כגזירת גורל, ב"מוסד דינמי" כמו המוסד שלנו.
בעוד שבצלאל משתמש בקלישאה הריקה "מתחדש ודינמי" כדי להגדיר את זהותו, מדעי הרוח עוברים כעת "שלב ב' בתהליך של התחדשות". הם נמצאים בעיצומו של פרויקט התחדשות המתנהל על-פי תוכנית מגירה רבת שלבים, שנכתבה לאורו של חזון חשאי ועוד יסופר בה. אם כך, מדובר בתהליך מסתורי שברגע זה מותר רק לגלות כי שלב א' כנראה תם נשלם, או שדילגו מעליו היישר לשלב ב' – שעניינו פיטורים – ומי יודע מה יקרה בשלבים הבאים.
טקס פתיחת האוניברסיטה העברית בירושלים, הר הצופים, 1925 (צילום: צלם לא ידוע מהמושבה האמריקאית בירושלים, ספריית הקונגרס)
הודעה מס' 1 קובעת שתהליך ההתחדשות בא דווקא לחזק את הקיים ("ייעול וחיזוק הקיים בפקולטה למדעי הרוח"). זוהי, אם כן, לולאת מבּיוּס מושלמת. ואם כך, אין המדובר בהתחדשות ולא ברפורמה ממין זה או אחר, אלא במושג התחזוקתי הישן והטוב "בדק בית". בקרת איכות של הקורסים, המרצים ושביעות הרצון של הסטודנטים. מנין נובע הצורך להפוך כל החלפת נורה לתהליך התחדשות?
"האוניברסיטה מבטלת מספר קורסי לימוד, בעיקר כאלה עם מיעוט משתתפים", נאמר בהודעה, ועדיין לא ברור אם הקורסים מעוטי המשתתפים שנבחרו ואושרו על-ידי המנהל האקדמי אינם עומדים בדרישות האיכות האקדמית, או שהבעיה היא במרצים שאינם מושכים סטודנטים למרות חשיבות הקורסים, או שהסטודנטים עצלנים ומעדיפים קורסים פשטניים ופופוליסטיים ומרציהם מעמיקים ומוכשרים מכדי לספק את הסחורה הפגומה. נעה ידלין, בספרה החד "בעלת הבית", נותנת שמות לקורסים מן הסוג הזה: "מאפלטון עד וודי אלן", או "בציוץ חוקר – פייסבוק וטוויטר בשירות האקדמיה".
מה שלא ממהרים לספר בהודעה לעיתונות הוא שבעוד שסטודנטים הם משאב כספי חיוני להנעת גלגלי המוסד האוניברסיטאי – מרצים הם נטל המעיק על הקופה, במיוחד אם להרצאות הכבדות-מדי שלהם אין ביקוש הולם.
מיהם אנשי הסגל הבכיר החדש שייקלטו במדעי הרוח? טובים מהקיימים? חדשים מהקיימים? טובים עד כדי כך שלהרצאות שלהם יהיה ביקוש? ומתי יבוא גל ההתחדשות הבא, שבו יחליפו חדשים-חדשים את החדשים הישנים?
שדרוג תוכניות וקליטת סגל חדש
מיהם האשמים, הנענשים? מיהם קורבנות השינוי הגדול המוגדר בהודעה מס' 1 כ"שלב ב' בתוכנית ההתחדשות של הפקולטה"?
מדובר בסך-הכל ב"מספר מרצים, שחוזי ההעסקה שלהם לא בהכרח יוארכו".
מדובר אפוא במהלך שלא יכאב כמעט לאף אחד. לא יכאב לתוכנית הלימודים, שכן השינוי "כולל שדרוג תוכניות הלימודים וקליטת סגל בכיר חדש", ולא לסטודנטים ולא לשאר המרצים שלא בהכרח פוטרו. זה יכאב רק למרצים שבהכרח פוטרו, שאינם אפילו "קבוצה קטנה".
החשש מפיטורים מזכיר את החשש מטרור. די בעצם האיום בפיטורים כדי לזרוע חרדה בקרב כל המרצים, החדשים, החלקיים, הזמניים, האנשים שמלמדים קורס בן 11 שבועות וחיים בחרדה תעסוקתית שנה שלמה. מי כאקדמיה יודעת לגייס מרצים לסמסטר או שניים ולפטרם בסופו, וחוזר חלילה עד להודעת הפיטורים ההכרחית, הפסקנית, הבלתי חוזרת.
הנה אפוא שחקן נוסף שיש לצרפו לרשימת המכותבים על ההודעות של בצלאל ומדעי הרוח: ארגון המרצים. את נוסח ההודעה לעיתונות צריך אפוא לדייק כך שיתאים לטענות המדויקות שתשמיע האקדמיה בלית ברירה, בבוא רגע האמת בבית-הדין לעבודה.
להפוך אותה להרבה יותר מדויקת
"האקדמיה מחויבת מעל לכל ספק להוראה הרב-מחלקתית", נאמר בהודעה מס' 2, "אך רוצה לבחון אותה מחדש ולהפוך אותה להרבה יותר מדויקת".
צירוף המלים "האקדמיה מחויבת מעל לכל ספק" מעורר תמיהה. מהות האקדמיה היא הטלת הספק, כשם שמהות האמנות היא הכפירה ב"דיוק".
"רון מוושינגטון" מגיב להודעה מס' 2 בטוקבק שכותרתו "גיבוב מלים": "המונח השגור מאוד, אך הבזוי ביותר בדיבור על אמנות, הוא 'מדויק'... יותר אי-מדויק לא יכול להיות רעיון שנוגע לאמנות או הוראתה. תתביישו על מכבסת המלים המדויקות".
"דן" מגיב וממשיך את רון: "ומעמידה את ההנהלה באור מגוחך כראוי לה. ככה זה כשיחצנים מנהלים את יחסי החוץ".
מה יכול להיות "הרבה יותר מדויק ברב-מחלקתיות", אותם קורסים שההודעה לא טורחת להגדירם כקורסי העשרה הפתוחים לתלמידי כל המחלקות. עצם העירוב יכול להעשיר במשהו, אך טמונה בו סכנת פופוליזם ורידוד. הרושם הוא שגם ההתנסחות הזאת היא פיתול מציאות, אחיזת עיניים.
למה לא לומר את האמת המבצבצת מבין התפרים המילוליים הגסים? האוניברסיטה לפחות העזה להכריז על כוונתה "להתחדש תוך ייעול וחיזוק הקיים". האקדמיה מבקשת, כך נראה, להיפטר ממה שנראה בעיניה מיותר. והמיותר בעיניה, במקרה זה, הוא "קבוצה קטנה שעלינו בצער להיפרד ממנה", כאילו פיטורי כמה מרצים "ידייקו" את מינוני ותוכני הקורסים שיישארו.
"הקבוצה הקטנה" לא גויסה כקבוצה. גויסו מרצים שונים מתחומים שונים, כל אחד לנפשו. מן הסתם חיזרו אחרי כל אחד ואחת מהם ואולי הבטיחו נצורות. בוודאי הבהירו לו ולה שרב-מחלקתיות היא הדבר הגדול הבא וכמה חשוב שיבוא או שתבוא ללמד.
לפעמים אין ברירה וצריך לפטר. בו זמן יש לזכור כי פיטורי עובד – לא חשוב מאיזו סיבה – הם מעשה מכאיב, המטלטל את אושיות הנפש ומסב נזק רב למפוטר. המאמץ העיקרי בפיטורים הכרחיים חייב להיעשות בכיוון של הקלה, ריכוך ההלם, ניחום על הנזק הנפשי וסיוע בספיגת המכה הכלכלית – ולכל הפחות לגונן על המפוטר בהודעות לתקשורת ולא להשליך אותו כמו שק חול מכדור פורח, לעיני הקהל והמצלמות.
הודעה מס' 2 היא היפוכו הגמור של המאמץ המתבקש בכיוון הזה. שלוש פעמים במהלך ההודעה הקצרה חזר אזכורם של המפוטרים כקבוצה קטנה (כלומר, זניחה). כאילו מתוך כוונה לגמד את רגשות האשם על הפיטורים, אם יש לספָּק האקדמי רגשות בכלל.
צער הפרידה במוסד המפטר הוא אמירה ריקה: עיני המוסד אינן מישירות מבט אל עיני המפוטרים, אלא מבקשות לרצות את צרכני התקשורת ולהרגיע את המרצים והסטודנטים שנשארו במוסד. למרות הכאב שבדבר, אומרים להם, מדובר בקבוצה קטנה מאוד – ואם זו קבוצה, הרי זו קבוצה במובן השלילי. קבוצה לא מדויקת, לא יעילה, שלא מביאה תלמידים ולא תקציבים. קבוצה המכבידה על המוסד. ואם כך, גם הכאב הוא קטן, שולי, זניח, מכה קלה בכנף שאחריה תחושת הקלה.
משדרגים לפלטינום
הזכרתי בראש הרשימה את המענה האנושי שאנחנו (הלקוחות) כה זקוקים לו בשעת מצוקה. אלא שהספקים השתכללו, בעוד שהלקוחות נחלשו. היום גם המענה האנושי בא מתוך תכתיב, בדקלום סיסמאות מתוך דף מסרים. ספקי השירות הפכו את אפילו את המענה האנושי – ללא אנושי.
"אתה סובל מכאבים? אני רואה כאן שלא שידרגת את הביטוח שלך מזהב לפלטינום. מעוניין לשדרג עכשיו?".
"לכו לעזאזל".
"שיהיה לך המשך יום נעים".
בצלאל ואני
אילו הודעות מס' 1 ו-2 היו מתפרסמות מטעם מכללת שנקר ואוניברסיטת בן-גוריון, או כל מוסד השכלה גבוהה אחר, הייתי מתייחס אליהן כאן בטקסט זהה בתכניו ובניסוחו. במקרה זה הודעה מס' 2 פורסמה מטעם האקדמיה בצלאל, שבה שימשתי ראש מחלקה ובתקופה אחרת מוניתי לתפקיד הנשיא, אך המינוי לא מומש מסיבות שאינן נוגעות כלל לנושא הרשימה.