האירועים האחרונים באוקראינה, בעיקר כיבוש קרים על-ידי רוסיה, הוכיחו שוב באופן מובהק את ההיגיון הכפול של ישראלים רבים מקרב דוברי הרוסית. סביב האירועים באוקראינה מתנהלים ויכוחים לוהטים ויצרים עזים גועשים. המגזר הישראלי של דוברי הרוסית התחלק לשניים: אלה שנוקטים עמדה פרו-רוסית ותומכים בפעולותיו של הנשיא פוטין, ואלה שמתפעלים ממהפכת מיידן ותומכים בשלטון האוקראיני החדש. אין לי נתונים סטטיסטיים, אך בהתבסס על נסיוני האישי אני יכול לומר שמספרם של אלה שתומכים בשלטון האוקראיני החדש עולה בהרבה על אלה שמצדדים ברוסיה.

בקרב המתנגדים לפוטין ומעודדי מהפכת מיידן יש גם אנשי שמאל וגם אנשי ימין. אך ככל הנראה יש ביניהם הרבה יותר ימניים, כיוון שה"רוסים" הישראלים מחזיקים בדרך כלל בדעות ימניות בנוגע לסוגיות ישראליות רבות, ובראשן דרכי הפתרון לסכסוך הישראלי-פלסטיני.

הביקורת על הפעולות של רוסיה במסגרת הסכסוך האוקראיני-רוסי מצדם של אנשי שמאל ישראלים שקוראים לדיאלוג עם שכנינו הערבים ומוחים נגד פתרון הסכסוך הישראלי-פלסטיני באמצעות כוח – ברורה לי ונראית מתקבלת על הדעת. אבל מה שנראה לי מוזר ולא הגיוני הוא העמדה האנטי-רוסית של ישראלים רבים דוברי רוסית, שמחזיקים בדעות ימניות.

הרי לכאורה הם צריכים להתייחס בהבנה לפעולותיו של פוטין. רוב האנשים האלה מוחים נגד פשרה טריטוריאלית עם הפלסטינים, הם מצדדים ברעיון של "ישראל חזקה", מצביעים, כמו רבים מתושבי רוסיה, בעד מנהיג חזק, וכמה מהם, על-פי התקשורת הישראלית, חולמים שבראש ממשלת ישראל יעמוד אדם כמו פוטין. בדומה לרבים מתושבי רוסיה, ה"רוסים" הישראלים, מצביעי הימין, תולים את תקוותם העיקרית בנוגע לסכסוך עם שכנינו הערבים בשימוש בכוח צבאי. אז מדוע הם מוחים נגד פוטין?

על אף שהם אחד המגזרים החלשים כלכלית של החברה הישראלית, סובלים לא פחות מאחרים מיוקר הדיור, ממחסור בגני ילדים מסובסדים, מריבוי חברות קבלן ומעיוותים אחרים של הכלכלה הישראלית, ה"רוסים" כמעט לא לקחו חלק במחאה החברתית של סתיו 2011. במאבק לשיפור החברה הישראלית ואיכות החיים, קולם נשמע באופן חלש מאוד. יחד עם זאת, רבים מקרב ה"רוסים" הישראלים תומכים באופן נלהב בכל תנועות ההתנגדות ברוסיה, מגלים אמפתיה כלפי האופוזיציה של רוסיה ומצדדים באופן נחרץ במהפכה של קייב.

מפגינים נחים בקייב, אוקראינה, 19.2.14 (צילום: Dmytro Bondarchuk / Shutterstock.com)

על-פי ההיגיון הכפול של רבים מבין הישראלים דוברי הרוסית, רוסיה זקוקה לדמוקרטיה ולערכים אירופיים ליברליים, אבל עבור ישראל הם אינם הכרחיים, מסיבות ברורות. הסיסמה "רוסיה חזקה בכל מחיר" מעוררת אצלם סלידה וכעס, והסיסמה "ישראל חזקה בכל מחיר" מעוררת סימפתיה ואהדה.

סקר שנערך באתר של העיתון הברלינאי "Der Tagesspiegel" בנוגע למשבר האוקראיני סיפק תוצאה מפתיעה: מבין כמעט 12 אלף משתתפים, 80% תמכו בדעה שלפיה הביקורת של המערב היא צבועה ורוסיה מגינה על האינטרסים החוקיים שלה. כמה זה שונה מהדעה של רוב הישראלים דוברי הרוסית, שאינם נוטים לראות בפעולותיו של פוטין הגנה על האינטרסים של רוסיה ואינם מבחינים בצביעות של הביקורת כלפי רוסיה מצד המערב. אך בכל מה שקשור לישראל, אותם אנשים מתייחסים בשלילה ליוזמות השלום של ארצות-הברית ושל מדינות אירופה, אינם מאמינים בכנות של מנהיגי המדינות האלה, דוחים על הסף את הביקורת של ארצות-הברית ואירופה כלפי ממשלת ישראל ומדברים בשנאה על התקינות הפוליטית האירופית ועל הערכים הליברליים, שלפי דעתם אינם מתאימים למציאות המזרח-תיכונית.

הייתי רוצה להפנות שאלה לאנשים האלה, בעלי ההיגיון הכפול: מדוע להיות יהודי לאומני זה טוב, ולהיות רוסי לאומני זה רע? מדוע אדם שקורא להגן על האינטרסים הישראליים באמצעות שיטות כוחניות קשות, ולכן כל-כך פופולרי בקרב הישראלים דוברי הרוסית, ובמובן מסוים הוא "אח תאום" של פוטין, ואני מתכוון כמובן לאביגדור ליברמן – זה טוב, ואדם כמו פוטין, שקורא להגן על האינטרסים הרוסיים באמצעות שיטות קשות, זה רע?

למה כשרוסיה מגינה על האינטרסים שלה באמצעות כוח, מכנים אותה תוקפנית וכובשת, וכשישראל עושה דבר דומה, ישראלים רבים דוברי רוסית מצדיקים את זה?

ולדימיר אידזינסקי הוא פובליציסט יליד אוקראינה