עיקרי הפסיקה
בית משפט השלום תל אביב-יפו
א 054621/06
לפני:
כבוד השופט חגי ברנר
תאריך:
21/01/2009
בעניין:
1. משה זר
2. איתי זר
התובעים;
נ ג ד
1. מעריב הוצאת מודיעין בע"מ
2. אמנון דנקנר
3. חנן שלאין
4. עמי בן דוד
5. מנחם רהט
6. שמואל מיטלמן
הנתבעים;
תביעת לשון הרע בגין פרסום ידיעה בעיתון אשר התבססה על ידיעות מודיעיניות של המשטרה ואשר הסתבר כי היו מכוונות למקום אחר ובטעות יוחסו לתובעים ולחוותם שבשומרון. לטענת הנתבעים עומדת להם, בין היתר, הגנת תום הלב.
בית משפט השלום קיבל באופן חלקי את התביעה ופסק כי:
הגנת תום הלב לא יכולה לעמוד לנתבעים, משום שאין המדובר בהבעת דעה על ידי העיתון, אלא בקביעה עובדתית שגוייה. כאשר עסקינן בקביעות עובדתיות, ולא בהבעת דעה, ההגנה היחידה הרלבנטית היא הגנת אמת בפרסום, ולא הגנת תום הלב. ביהמ"ש דחה את טענת הנתבעים כי תום ליבם ניכר מן העובדה שלמחרת פרסום הכתבה, הם פרסמו הבהרה. פרסום של תיקון או הבהרה הם עילה להקלה בפסיקת הפיצויים ולא מבססים הגנה של תום לב, מה גם שההבהרה לא ריפאה את הפגמים המהותיים בפרסום.
מתוך פסק הדין
[...]
3. ביום 11.6.2003 פורסמה בעיתון מעריב (להלן: "העיתון") כתבה שכותרתה, באותיות ענק, היתה: "מחכים לחיילים עם שמן רותח".
בכותרת המשנה של הכתבה נכתב, בין השאר: " 'אנחנו ממליצים לכם לא להתקרב, יש כאן הפתעות מרחיקות לכת' הזהירו יושבי המאחזים את כוחות הבטחון. על פי מידע מודיעיני שהגיע למשטרה, המתנחלים בחוות גלעד מצויידים במיכלי שמן, חומרי הדברה, רימוני עשן והלם ודוקרנים."
בגוף הכתבה, תחת הכותרת "כבר פיזרו דוקרנים", נכתב, בין השאר:
"למעריב נודע כי לידי המשטרה הגיע מידע מודיעיני, לפיו אותם אנשים שהגיעו כדי למנוע את פינוי 'חוות גלעד' הכינו 'קבלת פנים חמה' לשוטרים ולחיילים. על פי המידע המודיעיני הכינו המתנחלים מיכלי שמן רותח, חומרי הדברה ורימוני עשן והלם. על צירי הגישה למאחז הם פיזרו דוקרנים כדי לעכב את רכבי המשטרה והצבא. ...
חוות גלעד נחשבת לסמל של המאחזים הלא-חוקיים, ומי שמנצח על מאות האנשים שהגיעו למקום הם דניאלה וייס, ראש מועצת קדומים, ואחיה איתי זר שמתגורר במקום. אחיהם של השניים, גלעד זר, נרצח במקום בידי פלשתינים. הן וייס והן זר הקפידו אתמול לשדר לחבריהם מסר ברור: ' לא נאפשר פינוי בקלות, אבל מצד שני גם לא ננהג באלימות כלפי כוחות הבטחון' ".
התובעים טוענים כי מרבית הקטעים שצוטטו לעיל הם שקר מוחלט, שכן איש מהנוכחים בחווה לא השתמש באף אחד מהאמצעים המפורטים בכתבה והם לא היו בידיהם כלל ועיקר. הדברים פגעו בתובעים והציגו אותם כמי שהנהיגו אנשים שהכינו שמן רותח ושאר אמצעים שנועדו כולם לשם פגיעה בכוחות הבטחון.
[...]
6. הנתבעים טוענים להגנתם כי הפרסום כלל איננו מהווה לשון הרע לגבי התובעים, שכן הוא לא מייחס להם באופן אישי מעורבות בהכנות שעשו תושבי חוות גלעד כדי לסכל את פינוי החווה. משה זר כלל אינו נזכר בכתבה ואף איננו מתגורר בחווה, ואילו איתי זר נזכר בכתבה דווקא בתור מי שהנחה את יושבי החווה שלא לנהוג באלימות.
הנתבעים מוסיפים וטוענים כי לגופו של ענין, עומדת להם הגנת אמת בפרסום לפי ס' 14 לחוק איסור לשון הרע, התשכ"ה- 1965 (להלן: "חוק איסור לשון הרע"), וכן הגנת תום הלב לפי ס' 15 לחוק איסור לשון הרע.
[...]
האם הכתבה מהווה פרסום לשון הרע ביחס לאיתי זר?
12. בשונה ממשה זר, בנו איתי זר לא רק שמתגורר בחווה ואף שהה בה בימים אליהם התייחסה הכתבה, אלא שהוא אף נזכר בשמו בגוף הכתבה, והוא תואר, יחד עם דניאלה וייס, כמנהיגם של המתנחלים השוהים בחווה.
אני סבור כי איתי זר אכן נפגע מחמת הפרסום, באופן ישיר, בתור מי ששמו נזכר במפורש בכתבה, ואף מוצמד לו התואר של "המנצח על מאות האנשים שהגיעו למקום".
הכותרת "מחכים לחיילים עם שמן רותח" היא כותרת מסמרת שיער, המתייחסת למי שמכונים "המתנחלים בחוות גלעד", ומכאן שהיא מתייחסת גם לאיתי זר, במיוחד כאשר הוא מתואר כמנהיגם של המתנחלים. התנהגות כזו של הכנת שמן רותח מעוררת שאט נפש של ממש אצל האדם הסביר, שהרי לא יעלה על הדעת כי יהודים ישפכו שמן רותח על אנשי כוחות הבטחון, והתנהגות כזו של אדם או קבוצה, מעידה על שפל מוסרי שאין כדוגמתו. אכן, מי שמעיין בדקדקנות בגוף הכתבה, נמצא למד כי מיכלי השמן הרותח, חומרי ההדברה ורימוני העשן וההלם כביכול הובאו לחווה על ידי אורחים מבחוץ, משמע, לא בידי יושבי הקבע של החווה שאיתי זר נמנה עליהם, אך מאידך, איתי זר מתואר בכתבה כמנהיגם של מאות האנשים שהגיעו לחווה, ומכאן מתבקשת המסקנה שהוא אחראי על אותן הכנות פסולות. בהקשר זה ישנה חשיבות רבה לכותרת הכתבה, שנכתבה באותיות קידוש לבנה, שאינה מבחינה בין יושבי הקבע של החווה והאורחים מבחוץ, ותוכנה מקומם וסנסציוני.
[...]
לדידם של הנתבעים, גודל קבוצת המתנחלים ששהתה בחווה, מאות אנשים, מונע את זיהויו של איתי זר כמי שנמנה בהכרח על חברי הקבוצה.
אני סבור כי אין הנדון דומה לראיה. בפרשת בן נתן הנ"ל, לא הוזכרו התובעים בשמם בפרסום הפוגע, ואילו כאן, לא רק ששמו של איתי זר נזכר במפורש בכתבה, כמי שנמנה על קבוצת המתנחלים השוהים בחווה, אלא שהוא אף תואר כמנהיג הקבוצה. ברי איפוא כי פרסום דיבה ביחס לקבוצה, פוגע באופן ישיר במי שמתואר באותו פרסום ממש כראש הקבוצה ומנהיגה.
הנתבעים מוסיפים וטוענים כי מגוף הכתבה עולה כי מי שהכינו את "קבלת הפנים החמה" לכוחות הבטחון לא היו יושביה הקבועים של חוות גלעד, ואיתי זר ביניהם, אלא האורחים מבחוץ, אותם "מתגברים" שהגיעו במאותיהם לחווה. אכן, עיון מדוקדק במילים בהם השתמשו כותבי הכתבה מגלה כי מי שכביכול הכין את הציוד שנועד לפגוע בכוחות הבטחון היו אותם אורחים מבחוץ, אך הקורא הסביר, שאינו מתעמק יתר על המידה בכתבה ואינו בקיא בדקדוקי העניות של ההבחנה בין יושבי החווה הקבועים, ואיתי זר ביניהם, לבין אותם אורחים מבחוץ, לא יערוך הבחנה כזו, ומבחינתו, האשם רובץ לפתחם של כל הנמצאים בחווה.
[...]
גם העובדה שבגוף הכתבה נכתב כי איתי זר הנחה את יושבי החווה שלא לנקוט באלימות כלפי כוחות הבטחון, אינה מבטלת את לשון הרע כלפיו, אלא רק מפחיתה מעוצמתה. טעמו של דבר הוא שהאמירה הפייסנית המיוחסת לו, אינה מתיישבת עם תיאור ההכנות שנעשו כביכול בחוות גלעד לשם פגיעה באנשי כוחות הבטחון, והרי בעיני האדם הסביר, חזקה על מי שמתואר בכתבה כמנהיג הקבוצה, איתי זר, שכל הנעשה בחווה נעשה תחת פיקוחו. לפיכך, עלול היה להתקבל אצל הקורא הסביר הרושם כי יתכן ואיתי זר נוהג בבחינת אחד בפה ואחד בלב, ויש לשפוט אותו לפי מעשיו, ולא לפי דיבוריו.
14. אשר על כן אני קובע כי הפרסום היווה לשון הרע ביחס לאיתי זר.
[...]
האם עומדות לנתבעים הגנות ס' 14 וס' 15 לחוק איסור לשון הרע?
17. הנתבעים טוענים כי הדבר שפורסם היה אמת, שכן הם התבססו על מידע מודיעיני שהגיע לידי המשטרה. העיתונאי עמי בן דוד, המצהיר מטעם הנתבעים, תיאר בתצהירו כיצד הקריא לו "מקור בכיר במשטרה" דו"ח מודיעין ממשטרת מחוז ש"י, אשר בו נכתבו הדברים הבאים:
"במהלך היומיים האחרונים (10- 11/6) מאז החלו בפינויים הגיעו צעירים רבים לגבעה מכל רחבי איו"ש, במקום חמושים בכלי נשק וכלבי תקיפה ... בצירי הגישה למקום הונחו מכשולים רבים- מחסומי אבנים, גרוטאות, מכוניות ישנות, נינג'ות ודוקרנים. בצידי הדרך תצפיתנים עם מירסים ואמצעי ראיית לילה. ליל 10/6- במקום הוכן שמן במטרה לשפוך על רכבים וכבישים כדי שכוחות הפינוי יחליקו, בכוונתם לחתוך צמיגים."
עמי בן דוד אף מציין בתצהירו כי ראה במו עיניו את דו"ח המודיעין המלא והעתיק את תוכנו כפי שצוטט בתצהירו.
18. דא עקא, קצת קשה להאמין, אבל מחקירתו הנגדית של בן דוד התברר כי חל אצלו בלבול חמור: דו"ח המודיעין עליו ביסס את הכתבה התייחס בכלל למאחז אחר, גבעת יצהר, היא "הגבעה" הנזכרת במידע המודיעיני אותו ציטט, ולא לחוות גלעד (ראה הודאתו של בן דוד, בע' 33 לפרוטוקול). הכתבה "הדביקה" איפוא לחוות גלעד מידע המתייחס בכלל למאחז אחר.
19. טעות חמורה נוספת היא בכותרת הצעקנית של הכתבה: "מחכים לחיילים עם שמן רותח". מתברר כי בדו"ח המודיעיני עליו הושתת פרסום זה, לא דובר כלל על שמן רותח (שניתן להבין מתוך הקשר הדברים כי הוא נועד להשפך על אנשי כוחות הבטחון), אלא על שמן שנועד לשפיכה על הכביש, כדי לגרום להחלקת רכבים. אכן, גם שימוש כזה בשמן הוא חמור מאוד, אך דומה כי איש לא יחלוק שחמור שבעתיים הוא לשפוך שמן רותח על גופם של אנשי כוחות הבטחון. התוספת "רותח" היא פרי דמיונו של מי שחיבר את הכותרת. בן דוד טען כי לא הוא כתב את הכותרת (ע' 31 לפרוטוקול), אך ניסה להגן עליה, למרות שברור כי מדובר בתוספת הקלוטה מן הדמיון.
בצר לו, טען בן דוד כי המידע בדבר שמן רותח נמסר בתדריכים בעל פה, על ידי אנשים שזהותם לא נמסרה על ידו. סבורני כי בשל חומרת הדיבה, הנתבעים לא היו רשאי להסתתר מאחורי דוברים אנונימיים, אלא שומה היה עליהם לזמן אנשי משטרה כדי לאמת את הטענה כי אכן זהו המידע שנמסר לשוטרים בתדריכים, במיוחד בשים לב לכך שהדו"ח המודיעיני עליו התיימרו להסתמך, לא אמר את מה שפורסם בעיתון. זימונם של עדים כאלה לא היה חושף בהכרח את המקור שהדליף לנתבעים את המידע המודיעיני, שכן הנתבעים יכלו לזמן קציני משטרה אחרים שנחשפו למידע ולא את המדליף עצמו.
אם העיתון היה מדייק בציטוטיו מתוך הדו"ח המודיעיני, כך שברור היה לקוראים שהעיתון רק מביא דברים בשם אומרם ולא מביע את עמדתו שלו באשר לנכונות המידע, ניחא, אך במקרה דנן העיתון גם הוסיף נופך משל עצמו כדי להגביר את הסנסציה (השמן הרגיל שנזכר במידע המודיעיני הפך להיות שמן רותח), גם הציג בכותרת הכתבה את המידע המודיעיני כאילו מדובר בעובדות הקיימות בשטח ולא רק כמידע מודיעיני ("מחכים לחיילים עם שמן רותח"), וגם שינה באופן דרמטי את תוכנו של המידע המודיעיני (המידע התייחס לגבעת יצהר והכתבה מייחסת אותו לחוות גלעד). ניתן היה לצפות בשים לב לחומרתו של הפרסום, שהעיתון יבדוק היטב את המידע בטרם פרסומו, ייצמד לדו"ח המידע המודיעיני שהיה סנסציוני דיו, ייזהר באופן ניסוח הכותרת ולא יכלול בכתבה נתונים שגויים בעליל.
[...]
20. יצויין כי בן דוד עצמו כלל לא טרח "לצאת לשטח" (ראה הודאתו בע' 28 לפרוטוקול), וניזון אך ורק מדבריהם של שוטרים אלמונים, שלא הוזמנו לעדות. הכתבה עצמה נכתבה על ידי מספר עיתונאים, כאשר לא ברור מי כתב איזה חלק. כך למשל, הקטע בו מתואר איתי זר כמנהיגם של יושבי החווה, לא נכתב על ידי בן דוד, וזהות הכותב אפילו אינה ידועה לו (ראה ע' 29 לפרוטוקול). מעבר לקביעות השגויות בענין השמן הרותח והייחוס השגוי של המידע הנוגע לגבעת יצהר, לחוות גלעד, בכתבה עצמה נפלה שגיאה עובדתית נוספת, היא הקביעה הבלתי נכונה לפיה איתי זר הוא אחיה של דניאלה וייס (ראה ע' 29 לפרוטוקול).
21. הסברו של בן דוד בעדותו לפיו היה חשש ש"מתגברים" עלולים להגיע בעתיד מגבעת יצהר לחוות גלעד, ויביאו עימם את כל האמצעים הנזכרים בכתבה, אינו מכשיר את הדברים שפורסמו, שכן אם זה היה החשש, צריך היה לומר זאת בכתבה, ולא להוציא את דיבתם של איתי זר ויושבי החווה על לא עוול בכפם, כאילו לחוות גלעד כבר הגיעו אנשים שהכינו אמצעים לשם פגיעה בחיילים.
22. משלא הוכחה אמיתותו של הפרסום, לא עומדת לנתבעים הגנת אמת בפרסום לפי ס' 14 לחוק איסור לשון הרע.
[...]
אין ספק כי הפרסום גרם לאיתי זר עוגמת נפש רבה. הפרסום נעשה בבוקר הדיון בעתירה שהגיש איתי זר לשם מניעת פינוייה של החווה, והוא חשש מפני היווצרות דעת קהל שלילית בקשר אליו ויושבי החווה. הדברים שפורסמו השפיעו גם על חברי כנסת, בעת שניהלו דיון בוועדת הפנים ואיכות הסביבה של הכנסת ביום פרסום הכתבה. אחד מחברי הכנסת אף התריס באותו דיון כלפי חבריו תוך העלאת שאלה רטורית: "ולאיים בשמן רותח על שוטרים?" ולאחר מכן, כאשר חבר כנסת אחר אמר לו כי מדובר ב"סנסציה טיפשית של עיתונאי ועושים מזה כותרת", השיב הראשון: "אתה חושב שזו המצאה? ... למה אתה לא נותן אמון?" (ראה פרוטוקול הדיון, נספח י"ב לתצהירו של איתי זר).
עוגמת הנפש של איתי זר הועצמה משום שמדובר בחווה שהקים כיד זכרון לאחיו שנרצח, גלעד הי"ד, שהיה בעצמו איש כוחות הבטחון ונפל במילוי תפקידו, ולכן זיהוייה של החווה עם מי שמבקשים לפגוע באנשי כוחות הבטחון באמצעות שמן רותח, החריף את הפגיעה באיתי זר.
מאידך, ריכוך מסויים של הפגיעה בשמו הטוב של איתי זר ניתן למצוא בכך שבכתבה נכתב שאיתי זר שידר לחבריו מסר ברור ולפיו אין לנהוג באלימות כלפי כוחות הבטחון. פרסום זה אמנם לא נטל את עוקצה של לשון הרע, מן הטעמים שביארנו לעיל, אך בהחלט היה בו כדי להפחית ממשקלה ומפגיעתה הרעה.
27. הנתבעים טוענים כי איתי זר אינו נהנה משם טוב, שכן הורשע פעמיים בעבירות של ירי באויר וקטטה בשטח ציבורי, ואף נחקר בגין חשד לירי כנגד פלשתינאים. כמו כן הצביעו הנתבעים על דעות שהשמיע איתי זר בעת חקירתו במשפט, בקשר להתנהגותם הפסולה של אחרים. אינני מקבל טענות אלה של הנתבעים. אין כל ראיה לכך שהציבור הרחב מודע לאותן הרשעות קודמות של איתי זר. דעותיו, כפי שהובעו במשפט, אינן קשורות לתדמית השלילית שנגרמה לו בעקבות הפרסום. לא הוכח כי לאיתי זר היתה תדמית שלילית קודם לפרסום. יתר על כן, הנתבעים עצמם הודו בס' 35 לסיכומיהם, כי "אין מחלוקת כי דרכם של בני משפחת זר אינה דרך של אלימות".
28. במקרה דנן, הוכיח איתי זר כי נגרמה לו עוגמת נפש רבה, אך בשל הקושי לכמת את שיעורה, אני סבור כי אמת המידה הראויה לפסיקת פיצויים היא זו הקבועה בס' 7א' לחוק איסור לשון הרע, ולפיה רשאי בית המשפט לפסוק פיצוי בסך של 50,000 ₪ גם בלא שיוכח כי נגרם לתובע נזק. סעיף זה משקף הנחה של המחוקק לפיה זהו שיעורו של הנזק שנגרם בדרך כלל מחמת פרסומו של לשון הרע, ומי שטוען אחרת, עליו הראיה.
יחד עם זאת, לנוכח ריכוך הפגיעה בשמו הטוב של איתי זר, עליו הצבענו לעיל, יש להפחית סכום מסויים מן הפיצוי הסטטוטורי, ולהעמידו על סך של 40,000 ₪.