מתוך פסק הדין

בבית משפט השלום בירושלים א 4329/07

בפני: כב' השופט יצחק מילנוב תאריך: 25/06/2009

בעניין:

1 . דרור בר לבב

[...]

נגד
1 . אורי יבלונקה
2 . אמנון דנקנר
3 . מעריב הוצאות מודיעין בע"מ הנתבעים

1. טענות התביעה
עניינה של תביעה זו בכתבה שפורסמה ביום 16/05/06 בעיתון "מעריב", בענין שישה מאחזים בלתי חוקיים שהוקמו בשטחי יהודה ושומרון, ובהם המאחז "מעלה-רחבעם".

הנתבע 1 הוא הכתב אשר כתב את הכתבה, הנתבע 2 היה אותה עת העורך של עיתון "מעריב" והנתבעת 3 היא המו"ל של העיתון "מעריב".
התובעים הם תושבי המאחז מעלה-רחבעם.

וכך נכתב בכתבה :
"ראש הממשלה אהוד אולמרט ושר הביטחון עמיר פרץ יקיימו בימים הקרובים דיון דחוף בסוגיית פינויים של שישה מאחזים לא חוקיים בשטחים, שבהם מתגוררים 175 מתנחלים. ההחלטה אם לפנותם ומתי חייבת להתקבל בטרם ייצא אולמרט לביקור בבית הלבן ביום ראשון.
הדחיפות הרבה נעוצה בעתירה שהגישה תנועת שלום עכשיו לבג"ץ, בדרישה לפנות את המאחזים בטרם יפוג תוקף הצווים שהוציא צה"ל נגד המאחזים לפני כשנתיים. המאחזים המדוברים – רמת-גלעד, גבעת-אסף מעלה-רחבעם, מצפה-לכיש, גבעת-הרואה ומצפה-צהר – הוגדרו בדו"ח המאחזים המיוחד של עו"ד טליה ששון כבלתי חוקיים, בין השאר מפני שהם הוקמו על אדמות פלשתיניות פרטיות.... " (נספח א' לכתב התביעה).

טרונייתם של התובעים מכוונת כנגד השורה האחרונה בפסקה השניה של הכתבה: "בין השאר, מפני שהם הוקמו על אדמות פלשתיניות פרטיות" . לטענת התובעים, היישוב מעלה רחבעם "הוקם על אדמות המדינה, ושטח היישוב כולו נמצא בתוך הקו הכחול אשר תוחם את אדמות המדינה במפות הרלבנטיות.

[...]

התובעים טוענים, כי הפרסום לפיו היישוב מעלה-רחבעם "הוקם על אדמות פלשתיניות פרטיות"- מהווה "לשון הרע" הפוגעת בכל אחד ואחת מהם באופן אישי, משום שהוא מציג אותם כ"גזלנים" וכמי שאינם מכבדים את החוק, למרות שבהקמת היישוב הם פעלו בתיאום עם כל הגורמים הרשמיים ואף הקפידו שלא לחרוג מעבר לאדמות שהוקצו להם, שהינן כולן אדמות מדינה. לדבריהם, הפרסום המוטעה עלול להביא לרתיעה של מתיישבים פוטנציאלים מהתיישבות במקום, ולסייע בידי אלו המעוניינים בעקירתו של היישוב. לא זו אף זו, הפרסום עלול, לטענתם, לפגוע ביחסי השכנות הטובים הקיימים בינם לבין תושבי הכפרים הפלסטיניים הסמוכים, ולחשוף אותם להטרדות ולאירועי טרור מצד שכניהם אלו.

יומיים לאחר פרסום הכתבה פנה התובע 1, המשמש כמזכיר היישוב מעלה רחבעם, במכתב אל הנתבעים 1 ו-3 בו הסב את תשומת לבם לכך שהיישוב נמצא בתוך הקו הכחול של היישוב נוקדים, והוקם על אדמות מדינה, ודרש מהם לפרסם תיקון והבהרה במקום בולט בעיתון. בתגובה השיבו הנתבעים 1, 3 כי בפסקה הרלבנטית בכתבה נכתב, כי אחת הסיבות לכך שהמאחזים הם לא חוקיים היא שהם הוקמו על אדמות פלשתיניות פרטיות, וכי "הכתבה לא קבעה באופן קטגורי כי כל המאחזים יושבים על אדמות פלשתיניות פרטיות". יחד עם זאת, צוין במכתב התגובה, כי בכתבה נוספת שתעסוק במאחזים הנ"ל יצוין במפורש, כי המאחז מעלה רחבעם יושב על אדמות המוגדרות כאדמות מדינה.

ביום 19/06/06, כחודש לאחר פרסום הכתבה המקורית, פורסמה באתר האינטרנט של העיתון "מעריב" (אתר nrg) כתבה העוסקת כולה במאחז מעלה רחבעם, בה צוין כי המאחז הוקם על אדמות מדינה וזכה לתמיכת הממשלה, משרד השיכון וגופים ממשלתיים נוספים.

ואולם, ביום 01/04/07 הגישו התובעים התביעה דנן , בה טענו כי "לא פורסם כל תיקון ו/או הבהרה לכתבה זו. לחלופין יטענו התובעים, כי היה ויוכיחו הנתבעים כי אכן פרסמו הבהרה כלשהי, הרי שמדובר בפרסום אזוטרי שאינו בולט דיו" (ס' 8 לכתב התביעה), ומשכך עתרו לחייב את הנתבעים לפרסם בעיתון מעריב הבהרה במקום בולט, לפיה היישוב מעלה רחבעם ממוקם על אדמות מדינה, וכן לפצות כל אחד מהתובעים בסך של 7,750 ₪ , ובסה"כ בסכום של 108,500 ₪ (לאחר שהתובעת 12 נמחקה מכתב התביעה- תוקן סכום התביעה לסכום של 100,750 ₪).

2. טענות ההגנה
בפתח הגנתם טענו הנתבעים, כי דין התביעה להידחות על הסף, שכן לתובעים אין כל זכות עמידה בתביעה דנן, מאחר ומדובר בכתבה בעלת נופך פוליטי-מדיני, אשר סוקרת באופן כללי את תופעת המאחזים הבלתי חוקיים ערב הדיון בג"צ , לא עוסקת כלל בתושבים המתגוררים במאחזים, ולא ניתן ללמוד ממנה כל פרט באשר לזהותם של תושבי המאחזים.

לגופם של דברים טוענים הנתבעים, כי בפרסום הנ"ל אין כל לשון הרע כלפי התובעים, שכן הכתבה מציינת, כי ששת היישובים הם מאחזים בלתי חוקיים "בין השאר" משום שהוקמו על אדמות פלשתיניות פרטיות, כלומר, לשיטתם, "הכתבה לא קבעה באופן קטגורי שכל המאחזים הבלתי חוקיים יושבים על אדמות פלשתיניות פרטיות, אלא כי כל המאחזים שצוינו הוגדרו כבלתי חוקיים, כאשר לגבי חלק מהם אי-החוקיות נבעה מהעובדה שהם יושבים על אשמות פלשתיניות" (ס' 10 לכתב ההגנה). לטענת הנתבעים, התובעים אינם חולקים על כך שהיישוב מעלה רחבעם הוגדר בדו"ח טליה ששון [ד"וח הידוע גם בשם "דו"ח המאחזים", העוסק בנושא המאחזים הבלתי מורשים שהוקמו באזורי יהודה שומרון ועזה, ואשר נכתב במרץ 2005 ע"י עוה"ד טליה ששון, לשעבר מנהלת המחלקה לתפקידים מיוחדים בפרקליטות המדינה , על פי כתב מינוי שקיבלה מאת ראש הממשלה דאז, אריאל שרון-י.מ.] כמאחז בלתי חוקי, ועל כן כדי לזכות בתביעתם יהא עליהם להוכיח כי הפרסום לפיו 'המאחז מעלה רחבעם הוא בלתי חוקי'- אינו עלול לפגוע בשמם הטוב, בעוד שפרסום לפיו 'המאחז היא בלתי חוקי, משום שהוקם על אדמות פלשתיניות פרטיות' - עלול לגרום לפגיעה בשמם הטוב.

לטענת הנתבעים, מדובר בתביעת סרק קנטרנית, שכל מטרתה להשיג פרסום אוהד למאחז הבלתי חוקי, מתוך מטרה למנוע את פינויו בעתיד ולהגדיל את מספר תושביו, העומד כיום על 30 נפשות בלבד.

מכל מקום, טוענים הנתבעים, כי עם פרסומה של הכתבה האוהדת באתר האינטרנט של העיתון, בה גם צוין, כי המאחז מעלה רחבעם הוקם על אדמות מדינה - הם יצאו ידי חובת ההבהרה, ואף מעבר לכך.

לחלופין טוענים הנתבעים, כי עומדת להם ההגנה של "אמת דיברתי" לפי סעיף 14 לחוק איסור לשון הרע, התשכ"ה-1965 (להלן: חוק איסור לשון הרע) ההגנה של "פרסומים מותרים" לפי סעיף 13(11) לחוק איסור לשון הרע, והגנת תום הלב לפי סעיף 15(1) לחוק איסור לשון הרע.

בענין הנזקים המפורטים בכתב התביעה, טוענים הנתבעים, כי לתובעים לא נגרם כל נזק מהפרסום המוטעה , שכן "המדובר במאחז הממוקם באזור נידח, אף בקנה המידה של יישובים ביהודה שומרון, תלוי כנגדו צו פינוי צבאי והוא מוקף בכפרים ערבים אשר אין בינם לבין המאחז כל יחסי קרבה אמיתיים. עד כה לא היווה המאחז כל אטרקציה התיישבותית בקרב אזרחי ישראל ואכן מזה כ-5 שנים לא הצליחה אוכלוסיית היישוב למנות מעל ל-30 איש בלבד" (ס' 57 לכתב ההגנה) . לטענת הנתבעים, העובדה שהמאחז הוכרז כבלתי חוקי והוצא נגדו צו פינוי צבאי - הם הגורמים להירתעותם של מתיישבים פוטנציאלים מהתיישבות במאחז, ולא הכתבה הנ"ל, אשר רק סקרה באופן כללי את עתידם של שישה מאחזים בלתי חוקיים.
עוד טוענים הנתבעים בענין הנזק, כי טענת התובעים בדבר "יחסי השכנות הטובה" המתקיימים בינם לבין שכניהם הערביים היא מגוחכת, לאור העובדה ששניים מהתובעים (התובעים 2, 6) חברי כיתת הכוננות של היישוב מעלה רחבעם, הורשעו במועד הגשת התביעה דנן בעבירות של תקיפה בנסיבות מחמירות, חבלה ופציעה בנסיבות מחמירות, וכן במעשי פזיזות ורשלנות נגד רועי צאן ערביים אשר שהו באזור מרעה הסמוך למאחז, עבירות בגינן הם אף נידונו לעונשי מאסר בפועל.

ולבסוף טוענים הנתבעים, כי בנסיבות הענין, בהן היישוב מעלה רחבעם הוכרז כבלתי חוקי, עומדים ותלויים נגדו צווי פינו, ואף התקבלה בעניינו החלטת ממשלה המורה על פירוקו- הרי, שגם אם יש בפרסום המטעה משום "לשון הרע" אזי מדובר ב"זוטי דברים", קרי בפגיעה זניחה ומזערית, אשר לפי סעיף 4 לפקודת הנזיקין [נוסח חדש] אינה מקימה עילת תביעה בנזיקין.

[...]

4. דיון והכרעה

[...]

4.2 האם יש בפרסום משום לשון הרע ?

[...]

לטענת התובעים, לשון הרע גלומה בפסקה השניה של הכתבה, בה נכתב כי :
"המאחזים המדוברים – רמת-גלעד, גבעת-אסף, מעלה-רחבעם, מצפה-לכיש, גבעת-הרואה ומצפה-צהר – הוגדרו בדו"ח המאחזים המיוחד של עו"ד טליה ששון כבלתי חוקיים, בין השאר מפני שהם הוקמו על אדמות פלשתיניות פרטיות.... ".

לטענת התובעים, פרסום שגוי זה מציג אותם בעיני הציבור כגזלנים וכפורעי חוק, אשר הקימו את היישוב על אדמות שהן בבעלות פלשתינית פרטית, למרות שבפועל היישוב הוקם על אדמות מדינה וזכה לכל ההיתרים והאישורים מהממשלה.

אכן, דומני כי הצדק עם התובעים, וכי הקביעה לפיה המאחז מעלה רחבעם הוקם על אדמות פלשתיניות פרטיות עלולה להביא את הקורא הסביר לחשוב שתושבי המאחז הם אנשים שמורא חוקי המדינה לא חל עליהם, אשר עושים דין לעצמם ומשתלטים על אדמות לא להם. אמנם , דברים אלו לא נאמרו בכתבה במישרין, ואולם על פי סעיף 3 לחוק איסור לשון הרע, לשון הרע אינה חייבת לעלות מהפרסום בדרך מפורשת וחד משמעית, אלא יכולה להשתמע ממנו.

אכן, הקמת יישוב על אדמות פרטיות כמוהו כמעשה גזל, אשר נחשב על פי החוק הישראלי לא רק כעוולה נזיקית, אלא גם כעבירה פלילית. לא זו אף זו: המדובר באדמות פרטיות השייכות לפלשתינים, אשר שימשו כביכול להקמת יישוב יהודי ע"י "מתנחלים", הדוגלים בהתיישבות יהודית חלוצית מעבר לשטחי הקו הירוק. במרקם החיים הרגיש השורר בארצנו בעטיו של הסכסוך הישראלי-פלסטיני הסבוך, עלול שילוב זה לצבור בעיני חלקים בציבור הישראלי משמעות טעונה וחמורה אף יותר.

[...]

סיכומו של דבר: הפרסום, לפיו המאחז מ"עלה-רחבעם" הוקם על אדמות פלשתיניות פרטיות (פרסום המנוגד למציאות) מהווה "לשון הרע", כמשמעה בסעיף 1 לחוק איסור לשון הרע, שכן הוא עלול להציג את התובעים, תושבי ומקימי המאחז מעלה-רחבעם - באור שלילי, לבזותם להשפילם ולעשותם מטרה לשנאה מצד חלקים בציבור, בכך שהוא מייחס להם מעשים של גזל והשתלטות לא חוקית על אדמות פרטיות של פלשתינים לשם הקמת התנחלות בלתי חוקית בשטחי יש"ע.

[...]

4.5 סכום הפיצויים
התובעים עותרים לפיצוי בסך של 7,750 ₪ לכל אחד , ובסה"כ- לפיצוי בסך של 100,750 ₪ .

ואולם, בכל הכבוד, נראה לי, כי המדובר בסכום מופרז בהתחשב בטיבה ובמידת חומרתה של לשון הרע שפורסמה על התובעים , כמו גם בשיהוי הרב מצד התובעים בהגשת התביעה דנן (אשר הוגשה בחלוף כשנה מיום פרסום הכתבה). אמנם, "על נפגע מלשון הרע לא מוטלת חובה להגיש את תביעתו ללא דיחוי, אולם איחור ניכר בהגשת התביעה עשוי ללמד כי הפגיעה בתובע לא היתה חמורה כל כך, והדבר יתבטא בסכום הפיצויים" (א' שנהר, שם, 399) .

זאת ועוד: על אף שהפרסום דנן אינו מוגן ע"י הגנת תום הלב הקבועה בסעיף 15 לחוק (שכן לא התקיים התנאי שהדבר שפורסם הוא אמת) - נראה לי, כי הוא נעשה ע"י הנתבעים בלי משים ולא מתוך זדון, מתוך רצון לנגח את התובעים תושבי המאחז או מתוך מניעים פסולים אחרים. למניעיו של המפרסם משקל רב בהחלטת ביה"ש בדבר קביעת הפיצויים, וכבר נפסק כי ביהמ"ש יקל עם נתבעים אם "מניעיהם היו טהורים לפי מיטב אמונתם" (ע"א 263/57 אפלבוים ואח' נ' בן גוריון, פ"ד יד 1205, 1258) ואם פעלו בתום לב (א' שנהר, שם, 392).

מאידך, יש לזכור, כי מדובר בפרסום שנעשה בעיתון חדשותי המופץ בתפוצה ארצית , וכי עד ליום זה לא פרסם העיתון כל תיקון או הבהרה לפרסום המטעה. אמנם, כחודש לאחר פרסום הכתבה דנן, פורסמה באתר האינטרנט של העיתון מעריב (אתר nrg) כתבה נוספת שהוקדשה כל כולה לסיקור המאחז "מעלה-רחבעם ", ובגוף הכתבה נכתב: "לפי דו"ח המאחזים שהגישה עו"ד טליה ששון , ממקום המאחז על אדמות מדינה, ובהקמת המקום הושקעו כ-700 אלף שקלים על ידי משרד הבינוי והשיכון" (פסקה שישית לכתבה, נספח 5 לסיכומי הנתבעים). ואולם, סעיף 19 לחוק, איסור לשון הרע, שכותרתו "הקלות", קובע:

"בבואו לגזור את הדין או לפסוק פיצויים רשאי בית המשפט להתחשב לטובת הנאשם או הנתבע גם באלה:

(1) - (3)
(4) הוא התנצל בשל הפרסום, תיקן או הכחיש את הדבר המהווה לשון הרע או נקט צעדים להפסקת מכירתו או הפצתו של עותק הפרסום המכיל את לשון הרע, ובלבד שההתנצלות, התיקון או ההכחשה פורסמו במקום, במידה ובדרך שבהן פורסמה לשון הרע, ולא היו מסוייגים".

הכתבה אשר פורסמה באתר האינטרנט של העיתון מעריב אינה עונה על דרישת סעיף 19 (4) לחוק, וזאת משני טעמים מצטברים:

טעם ראשון: משום שהפרסום נעשה שלא באותו "מקום" ובאותה "דרך" שבה פורסמה לשון הרע.

[...]

דעתי היא, כאמור, כי בנסיבות המקרה דנן , הכתבה שפורסמה באתר האינטרנט של הנתבע 3 אינה מהווה התנצלות/תיקון/הכחשה כמשמעם בסעיף 19(4) לחוק. דרישת סעיף 19 (4) כי ההתנצלות/התיקון/ההכחשה ייעשו "במקום במידה ובדרך שבה פורסמה לשון הרע" - תכלית מהותית וחשובה עומדת מאחוריה, ולא בכדי ניכרת אפוא בפסיקתם של בתי המשפט בענין הקפדה יתרה על מילוי דרישה זו. כך למשל, נפסק כי פרסום של התנצלות בעמוד האחרון של העיתון כאשר לשון הרע פורסמה בעמוד הראשון של העיתון, או אפילו פרסום של התנצלות בתחתיתו של טור משפטי בעיתון כאשר לשון הרע פורסמה בראש הטור- אינו מהווה פרסום של תיקון "באותו מקום ובאותה דרך" שבה פורסמה לשון הרע (כב' השופט ת' אור ע"א 2668/967 רופין נ' גלובס פבלישר עיתונות (1983) בע"מ, פ"ד נה(1)721, 726ו-ז (1998)).

טעם שני: בכתבה "המתקנת" (שפורסמה רק כחודש לאחר פרסום לשון הרע) לא נאמר מהו הפרסום השגוי שאותו היא נועדה לתקן. המדובר, למעשה, בכתבה ארוכה ומפורטת, המהווה- כפי שנכתב בתחתיתה- כתבה ראשונה בסדרה של כתבות בענין המאחזים הבלתי חוקיים ביהודה ושומרון במסגרת "פרוייקט מיוחד של עיתוןnrg מעריב לסיקור המאחזים המיועדים לפינוי". מי שקורא את הכתבה שפורסמה באינטרנט כלל לא יודע, אפוא, שמדובר בכתבה אשר נועדה לתקן או להבהיר פרסום שגוי שנעשה קודם לכן בעניינו של המאחז "מעלה-רחבעם" וטיב האדמות עליהן הוא הוקם. המשפט המהווה את התיקון של לשון הרע ("לפי דו"ח המאחזים שהגישה עו"ד טליה ששון , ממקום המאחז על אדמות מדינה")- מובלע למעשה בגוף הכתבה, בתוך תיאור מפורט של מעמדו המשפטי של היישוב מעלה רחבעם כך שלקוראי הכתבה אין כל דרך לדעת שהמשפט הנ"ל מהווה למעשה התנצלות/הבהרה/תיקון מצד העיתון על פרסום שגוי קודם. בכך מחטיאה הכתבה את כל המטרה של פרסום ההתנצלות/התיקון .
על פי לשונו של סעיף 19(4) הפרסום המתקן צריך להתייחס ללשון הרע שפורסמה ולהבהיר מהו בדיוק הפרט השגוי, והכתבה הסתמית והתלושה שפורסמה באתר האינטרנט אינה עונה על דרישה זו (ראו דברי כב' השופט ת' אור, שם, שם).

לאור זאת, ולמרות שהכתבה שפורסמה באתר האינטרנט של העיתון מעריב היא כתבה אוהדת בכללותה, אשר מסקרת באופן חיובי את המאחז מעלה רחבעם ותושביו– אין היא בבחינת "נסיבה מקלה" המשפיעה על קביעת גובה הפיצויים כאמור בסעיף 19(4) לחוק איסור לשון הרע.

על סמך כל השיקולים והטעמים הנ"ל, נראה לי כי יש להעמיד את הפיצוי הכספי המגיע לתובעים בגין לשון הרע שפורסמה אודותם בכתבה, על סך של 1,000 ₪ לכל אחד מהתובעים, ובסה"כ - על סך של 13,000 ₪ .

4.6 פרסום הבהרה/תיקון
סעיף 9(א)(2) לחוק איסור לשון הרע קובע: "נוסף לכל עונש וסעד אחר רשאי בית המשפט, במשפט פלילי או אזרחי בשל לשון הרע, לצוות ... על פרסום תיקון או הכחשה של דבר המהווה לשון הרע או על פרסום פסק הדין, כולו או מקצתו; הפרסום ייעשה על חשבון הנאשם או הנתבע, במקום, במידה ובדרך שיקבע בית המשפט".

בסיכומיהם טענו התובעים, כי הם עומדים על פרסום הבהרה או תיקון לכתבה הפוגעת במקום בולט בעיתון "מעריב" (ולא באתר האינטרנט של העיתון מעריב), בהדגישם כי זהו הסעד העיקרי מבחינתם, בעוד שהסעד הכספי זניח בעיניהם (ס' 37 לסיכומיהם).

אינני רואה כל סיבה וטעם מדוע לא יחויבו הנתבעים לעשות את שראוי היה לעשות מיד, וחבל שלא עשו, שכן נראה לי שבכך היו אז התובעים באים על סיפוקם, ולא היו נוקטים בהליכים משפטיים, הכרוכים בזמן ובהוצאות כספיות. בכל הכבוד, כאשר עיתונאי, עיתון ומו"ל מפרסמים עובדה לא נכונה בענין מהותי, מוטלת עליהם חובה מוסרית-ציבורית לפרסם מיד תיקון או הכחשה במקום, במידה ובדרך שבהם פורסמה העובדה הלא נכונה.

5. סוף דבר
5.1 מחייב את הנתבעים 1-3, ביחד ולחוד, לשלם לתובעים 1-12, 14 (יחדיו) סך של 13,000 ₪, בצירוף הפרשי הצמדה וריבית מהיום ועד הפירעון.

5.2 כמו כן, מחייב הנתבעים 1-3, ביחד ולחוד, לפרסם תיקון או הכחשה של הפרסום הלא נכון נושא תובענה זו, במקום, במידה ובדרך בהם הוא פורסם, בתוך חמישה (15) עשר ימים מהיום.

5.3 בשים לב להוראת תקנה 512 לתקנות סדר הדין האזרחי, התשמ"ד- 1984 בשים לב לסכום התביעה, לתוצאה ולכלל נסיבות הענין, מחייב את הנתבעים 1-3, ביחד ולחוד, לשלם לתובעים 1-14,12 (יחדיו) , כדלקמן:
1,946 ₪ אגרת משפט (מחצית ראשונה) בצירוף הפרשי הצמדה וריבית מיום התשלום (01/04/07) ועד לפרעון. 3,000 ₪ שכ"ט עו"ד, בצירוף הפרשי הצמדה וריבית מהיום ועד לפרעון, ובתוספת מע"מ כחוק.