איור: מיכל בוננו
בעיצומו של המשא-ומתן על הקמת ממשלת ברק, יצאו עובדי רשות-השידור להפסקת עבודה קצרה. כתבי הטלוויזיה הוזמנו ברוחב לב לארוחת צהריים. כתבי הרדיו קיבלו אישור לסנדוויץ'. נכמרו רחמיה של קרן נויבך על מגשו העלוב של גיל ליטמן, והשנים איחדו את ארוחתם. כטוב לבם באוכל, סיפרה נויבך לעמיתה שכתבי הטלוויזיה נשלחו לחופשת סוף שבוע מפנקת על חשבון הרשות כאות הוקרה על הסיקור המסור בתקופה המדינית המורכבת. ליטמן, שסיקר את התנודות המדיניות בלא פחות אינטנסיביות, שאל את עצמו בדכדוך אם עובדי הרדיו יקבלו, בסוף החודש, את השעות הנוספות.
למחרת בבוקר התנוסס מכתב גלוי על לוח המודעות של קול-ישראל. תחת הכותרת "אסקופה נדרסת" פירט ליטמן את השגותיו על הנהלת רשות-השידור הנוהגת איפה ואיפה בכתבי הרדיו והטלוויזיה ועל חוסר השוויון בין החטיבות בכל הנוגע לציוד, כוח עבודה, שכר ויחס. בעקבות המכתב התכנסו בכירי חטיבת החדשות ברדיו לישיבה דחופה ודנו במצב שנוצר. בסוף אותו יום התגבש, כמעט בספונטניות, "ועד הפעולה" הראשון של קול-ישראל. מטרתו הראשונית, המוצהרת, של ועד הפעולה היתה השוואת תנאי השכר של עובדי הטלוויזיה עם אלה של עובדי הרדיו. גם אמנון נדב, מנהל הרדיו, נקרא להצטרף למאבק. אבל בשנה האחרונה החריפו היחסים בין העובדים למנהל קול-ישראל. לטענת כתבים, מגישים ועורכים ברדיו, נדב הוא האחראי הראשי למצב הקשה שאליו הידרדרה התחנה. מדיניות הניהול שנקט, אומרים עובדים רבים ברדיו, גרמה ליחסי עבודה עכורים, בריחת כוכבים, הישגים עיתונאיים מועטים, חוסר מוטיבציה ומעורבות גוברת של גורמים מהמערכת הפוליטית בתחנה.
שורה ארוכה של בכירים בקול-ישראל משתמשים בימים אלה באוצר מלים קשה עד חריף כדי לתאר את הנעשה במסדרונות הרדיו. "אווירת נכאים", "רדיפות אישיות" ו"חלוקת נחלות מטעמים לא כשרים" הם רק דוגמיות. הרחקתו של מנחם פרידמן, הכתב הכלכלי של הרדיו, מעריכת התוכנית "צבע הכסף" והגשתה, החלפות תכופות של מגישי התוכנית "הכל דיבורים", והתפטרותו של רכז הכתבים האהוד, אריה שקד, לא תרמו, בלשון המעטה, לשיפור המצב.
הבקע הראשון במערכת היחסים בין מנהל הרדיו לעובדיו התגלה לפני כארבע שנים, במהלך ישיבת מערכת רבת משתתפים שהתקיימה בחטיבת החדשות ברדיו. "אני לא אוהב כוכבים ברדיו, למרות שהם המביאים לנו את הרייטינג", הבהיר נדב בישיבה, לדברי אנשים שהשתתפו בה, "אני לא אוהב תחקירים לעומק. אני לא רוצה רדיו לעומק. אני רוצה רדיו בעומק של סנטימטר. מצדי, תביאו קומוניקטים". לפני כשבועיים, בישיבה עם כתבים ועורכים חדשים, חידד נדב את משנתו הניהולית: "אני מתנגד למגישים דומיננטים", אמר, לפי עדויות אחדים מהנוכחים, "אני רוצה מגישים קטנים, שלא יהיו בולטים מדי ושלא תהיה להם השקפת עולם מגובשת".
זכותו של מנהל רדיו לקרוא תיגר על מדיניות בחירת המגישים, אבל עליו להביא בחשבון שכוחו של רדיו נעוץ דווקא בכריזמטיות של מגישיו ובנחרצותם. מאזינים אהבו לשנוא את שלי יחימוביץ' בגלל דעותיה הפמיניסטיות הפסוקות, ופרסומו של חיים זיסוביץ' בא לו בעיקר בשל מקצועיותו והגינותו. הצלחתו של רדיו, זאת יודע כל כתב מתחיל, בנויה על כוכביו, כל עוד הם מקפידים על הגינות ואיזון בסיקור ומגישים את תוכניותיהם באינטליגנציה ובמקצועיות.
משנתו של נדב לא איחרה לעמוד במבחן. כסאה הריק של שלי יחימוביץ', מגישת "הכל דיבורים", נמסר בתחילה למגישים מתחלפים, החל מחיים זיסוביץ', דרך כרמית גיא, גוני מרדור, אסתי פרז, מאיר איינשטין, ירון דקל ומיכאל טוכפלד, וכלה בפאר-לי שחר. כתוצאה מכך איבדה התוכנית מאזינים רבים וגם את מעמדה הוותיק כספינת הדגל של רשת ב'.
תחושת רדיפה
בחודשים הקרובים עומדת להסתיים השנה ה-13 לניהולו המתמשך של אמנון נדב. תקופת ניהול כה ארוכה של מדיום דינמי, משתנה וקצבי אינה יאה על-פי נורמות אתיות ומקצועיות וכללי מנהל תקין. הארכת חוזהו של נדב לפני כשנה, בפעם הרביעית, גררה ביקורת ציבורית קשה. מגישי דו"ח ורדי, שחשפו שורה של ליקויים חמורים ברשות-השידור, תהו מדוע לא שעו להמלצתם להחליף את הנהלת הרשות ובתוכה את מנהל קול-ישראל. התנועה לאיכות השלטון דרשה מראשי רשות-השידור לנמק לציבור מדוע הוחלט על הארכה רביעית של כהונת אמנון נדב ללא פרסום מכרז כנדרש על-פי חוק שירות המדינה.
מיד לאחר הארכת החוזה הכריז נדב מלחמה על עובדי קול-ישראל וגרם לטלטלה רבתי בתחנה. ראשונה פרשה שלי יחימוביץ'. שאר בכירי הרדיו, ביניהם כרמלה מנשה, כרמית גיא, נילי אמיר, גיא קוטב וירון דקל, החלו לנהל משא-ומתן עם גורמים חיצוניים. לאלו שנותרו ברדיו, נושאים עיניהם ליוני הקרוב - מועד פקיעת הארכת החוזה של המנהל - צפויה הפתעה לא נעימה: הוועד המנהל אמנם קצב את חידוש חוזהו של נדב לשנה, אבל לפני חודשיים, אחרי מאבק ממושך, אישר הממונה על השכר באוצר להחתים את נדב על חוזה בכירים ששיפר משמעותית את תנאי השכר וזכויות הפנסיה שלו .מלבד רכיב השכר, יש לחוזה מנדט להארכת העסקתו של החתום עליו בארבע שנים נוספות. במלים אחרות, ייתכן מאוד שמנהל הרדיו יזכה בעוד תקופת כהונה מלאה.
לצד הביקורת על מנהל הרדיו, קשה להתעלם מהצלחתו המקצועית. ב-13 השנים האחרונות שבהן ישב על כס המנהל, תחנת קול-ישראל פרחה ושגשגה, נהנתה מיוקרה מקצועית וכבשה שיאים חדשים של אחוזי האזנה. רשת ב' היתה לקובעת סדר-היום הציבורי. נושאים שבהם עסקו תוכניות האקטואליה של הבוקר והצהריים מצאו את ביטויים בשידורי הטלוויזיה בשעות הצהריים, הערב והלילה. צוות חדר החדשות של התחנה, על מגישיו, עורכיו וכתביו, זכה לאשראי ניכר ולהערכה רבה בקרב עמיתים ואנשי מקצוע. הרדיו הממלכתי, ששמר בהתמדה על פער נכבד בינו לבין תחנת גלי-צה"ל המתחרה, היה לסיפור הצלחה.
גם מבחינה כלכלית התפתחה התחנה בתקופת כהונתו של נדב. הרדיו מכניס לקופת רשות-השידור כמיליון שקלים ליום מפרסומות ומאגרות רכב. כמחצית מתקציב הרשות (שעומד על כ-830 מיליון שקל) מתבסס על רווחי קול-ישראל, בעוד שהערוץ הראשון, בימיו הטובים, מכסה פחות מעשרים אחוזים מעוגת התקציב. אבל ברדיו מסרבים לזקוף את ההצלחות הללו לזכותו של אמנון נדב. "אחוזי ההאזנה לרשת ב' הם למרות מנהל הרדיו ולא בזכותו", אומרים שם, "למזלו של נדב יושבים ברדיו אנשי מקצוע שאוהבים את עבודתם ואחראים לה, ולכן הם צוברים הישגים למרות המשכורות המשפילות, הרדיפות הבזויות, חסרון הכיס ואווירת הנכאים".
ייתכן מאוד שתחושת הרדיפה ואווירת הנכאים ברדיו העמיקה על רקע תגבור תוכניות האקטואליה בתחנה. בעוד שבטלוויזיה נדרשים הכתבים להכין מהדורה אחת מורחבת ועוד שלוש מהדורות חדשות קצרות, ברדיו מייצרים תוכניות חדשות ואקטואליה סביב השעון, לפעמים גם 24 שעות ביממה. לטענת כתבים ועורכים בקול-ישראל, תקציבי הרדיו מופנים מפעם לפעם להפקת תוכניות אישיות לעובדים מן החוץ, אבל עובדי חטיבת החדשות נותרו במתכונת ישנה של שעות עבודה ושכר, בלי תגמול נאות ותגבור הולם המגיע להם לאור העלייה התלולה בדרישה לחדשות מהתחנה.
מצב שכזה, החובר לטענות על ניהול כושל, גורר מטבעו פגיעה ברמה המקצועית של הצוות. ואכן, בשנה האחרונה מצביעים עובדי הרדיו על תקריות עבודה רבות, הפוגעות, לטענתם, באיכויות המקצועיות של קול-ישראל. כך, למשל, בשנה האחרונה לא מתקיימות ישיבות מערכת קבועות ברדיו, בוודאי לא פעם בשבוע כנדרש, וכפי שהיה נהוג בשנים קודמות. ליומן הבוקר מדיניות משלו וכך גם ליומני הצהריים והערב, אבל אין המשכיות מתבקשת, אין מידע לגבי נושאים שכבר טופלו ומרואיינים שכבר הועלו לשידור, וממילא הרצף המתבקש לא נשמר.
"אין לנו הנחיה ברורה לגבי נושאים ומרואיינים", מתרעם עורך בכיר בתחנה. "אתה עורך, משמע אתה מחליט. אולי אפשר לקרוא לזה חופש יצירה, אבל אנשים שנסיונם דל, שזה מקרוב באו, הופכים להיות עמוד התווך בהבאת האינפורמציה החדשותית הבסיסית למערכת. עומס העבודה המוטל על כתפיהם הוא בלתי אפשרי. כתוצאה מכך נושאים רבים, חשובים, המתרחשים מדי יום, אינם באים ליד ביטוי במהדורות החדשות וביומנים, דבר הפוגע בשמה המקצועי של התחנה".
"אנשים בתחנה יוצאים לחופשה מתי שהם רוצים", מוסיף מגיש בכיר. "המערכת לא מסוגלת לנתב את החופשות על-פי הצרכים. מיכאל טוכפלד, למשל, יצא לחופשה בדיוק בשבוע שלפני פגרת הכנסת. דני זקן, הכתב הכלכלי, היה במילואים בדיוק כשדנו באישורי התקציב בוועדות הכלכלה והכספים בכנסת. אף אחד, כמובן, לא אשם, אבל נוצר מצב שכתב פרלמנטרי אחד יושב בכנסת לבד, עמוס וטרוד, כשמולו מתחרים שלושה כתבי גל"צ נינוחים".
תחושת חוסר המקצועיות שפשתה בתחנה מקיפה תחומים רבים. ברשת ב' מספרים שהנהלת הרדיו שלחה את הכתב יוני בן-מנחם לשיחות טאבה במצרים ללא טכנאי. בן-מנחם נאלץ אפוא להעביר את המתרחש בטאבה בשידור חי, באמצעות מכשיר פלאפון שהחזיק בידו. אפיזודה נוספת מספרת על ביפר בהול שנשלח במוצאי חג הפסח לכתבים על-ידי שלום אורן, מנהל חטיבת החדשות ברדיו, ובו התבקשו להכין כתבות ל"יומן הבוקר" שסבל מדלות חומרים מפתיעה. במקרה אחר התקשר עורך "יומן הבוקר" לאחד מכתבי השטח ואמר לו: "מצדי אתה יכול לשיר, ובלבד שלי יהיה מה לשדר".
עד כדי כך הגיעו הדברים, שלפני חג הפסח נקלע עורך "יומן הבוקר" למצוקת נושאים, ובחמש הדקות האחרונות של השידור נותר ללא מרואיין. בעבר הודח עורך יומן מפני שנקלע למצוקה דומה ושידר מוסיקה ברצף. לפיכך החליט עורך היומן לשדר פעמיים רצופות את מקבץ הפרסומות המסיים את השעה, ובלבד שלא ייתפס עם חור בשידור. במקרה הזה, יצוין, נדב לא הבחין בכשל.
המערב הפרוע
הבעיה העיקרית בהתנהלות הרדיו בשנה האחרונה טמונה בהתקשרות הבלתי אפשרית שבין העובדים לבין הרשות. תנאי ההעסקה ברדיו מבטיחים את המשכיות עבודת הכתבים, המגישים והעורכים. מצד שני, אין הם אחראים על תנאי שכר הולמים, התייחסות מקצועית וניהול מגונן. כתבים הגונים ממשיכים לבצע את עבודתם נאמנה גם אם אינם מרוצים מתנאי העסקתם. כתבים הגונים פחות מנצלים את הביטחון וההגנה שמעניק החוזה, את האווירה העכורה ואת הקרע בין העובדים להנהלה, ועושים ברדיו ככל העולה על רוחם. "במצב העניינים הנוכחי, אפשר להתקשר אלי מהמערכת ולהטיל עלי משימה" ,אומרת כתבת בתחנה, "ואז יש לי שתי אפשרויות: או לבטל את מה שתכננתי ולבצע את המשימה, או לצפצף על המערכת ולטרוק את הטלפון. מה יעשו לי? שום דבר".
"הרדיו הפך למערב הפרוע", אומר כתב ברדיו, "כל אחד עושה מה שהוא רוצה. עיתונאי אחד יכול לצאת לשטח, לחרף את חייו, להקריב את חיי המשפחה שלו ולקבל בתמורה אצבע משולשת. עיתונאי אחר יכול לסגור את הפלאפון שלו ולנתק את הביפר כי הוא מעיר את הילדים הקטנים שלו בלילה. והאבסורד הוא שאי-אפשר להאשים אותו, כי למה לעבוד קשה כשהתמורה היא תככים, עלבונות, רדיפות ואפס הערכה מקצועית? כבר שנה שאין שום גורם בהנהלה שבודק את עבודת המערכת, שחופר לאחור, שמפשר בסוגיות עקרוניות בין כתב לעורך. התחושה היא שהעבודה ברדיו הפכה לוולונטרית. יש קבוצה אחת של פראיירים שמחזיקה את המערכת על כתפיה, ויש קבוצה אחרת של עובדים שכשמעבירים להם ביפרים, הם חוזרים אליך כעבור ארבע שעות, כשהאירוע כבר לא רלבנטי. שתי הקבוצות כאחת מרוויחות את אותו השכר וזוכות לאותו הקרדיט. אז למה להתאמץ?".
אחת ההמחשות לטענות הללו היא הסערה שפרצה סביב הענקת פרס המנכ"ל על שם אילן רועה ז"ל לכתב המצטיין ברדיו. על-פי המלצות עורכים ומנהלים, הפרס היה אמור להינתן השנה לגיא קוטב, כתב קול-ישראל בשטחים. קוטב עשה עבודה מצוינת במהלך תקופת האינתיפאדה, תוך סיכון חייו. על קוטב המליצו אריה שקד, רכז כתבי החדשות, ושלום אורן, ראש חטיבת החדשות. אבל הנהלת הרדיו בראשות אמנון נדב החליטה, לאחר דין ודברים, להעניק את הפרס לכתב המדיני, יוני בן-מנחם. נדב ופורת הסבירו שההמלצות על קוטב ובן-מנחם היו דומות, ושבן-מנחם נבחר בתום לב, מתוך שיקול דעת ענייני. אבל היו גורמים ברשות-השידור שטענו שנישולו של קוטב מהפרס לטובת בן-מנחם מבטא את רצון מנהל הרדיו, אמנון נדב, לרצות את השלטון החדש מתוך הנחה שהכתב הזוכה מקורב לסביבת שרון. אחרים ראו בשלילת הפרס מקוטב נקמנות אישית של נדב בכתב, על שתמך בוועד הפעולה. קוטב ממשיך לסקר את ההתרחשויות בשטחים, מסכן את חייו ומשדר סביב השעון. בהנהלה מרוצים מההשלמה שמפגין קוטב בפרשת הפרס. ברדיו מכתירים אותו כ"מלך הפראיירים".
עוד לא שככה פרשת קוטב, וכבר צצה פרשת שקד. אריה שקד, רכז כתבים אהוד, הגיש, זמן קצר לאחר מסירת הפרס לבן-מנחם, מכתב התפטרות למנהל הרדיו נדב. במכתב נאמר כי "במצב עניינים כזה, איני רוצה לשאת באחריות ומבקש להשתחרר מתפקידי". עד היום לא מונה לשקד רכז מחליף.
הניצנים הראשונים של המתח המקצועי בין נדב לשקד בקעו כשמנהל הרדיו זימן את הרכז שעסק גם בעריכת יומנים לפגישה אישית, ובמהלכה הודיע לו שהוא אינו כשיר דיו לעבודת עריכה ברדיו. "אין לי בך אמון מקצועי", אמר נדב לשקד שנחלץ להגן פעמים אינספור על המגישה כרמית גיא והעורכת נילי אמיר מפני גחמותיו של נדב ומהוראותיו לסלקן מעריכת תוכניות פופולריות ומהגשתן. שקד הגיב בטריקת דלת. עוד באותו שבוע קפצה הטלוויזיה הממלכתית על המציאה והציעה לאיש שלא זכה לאמונו המקצועי של מנהל הרדיו לערוך את "שבע וחצי" - תוכנית החדשות היוקרתית של הערוץ הראשון.
ובינתיים מתפקד שלום אורן כמנהל חטיבת החדשות וכרכז כתבים גם יחד. נדב, מצדו, אחראי על הנעשה בתחנה ומעורר מורת רוח אצל חלק לא מבוטל של העובדים. אולי לכן הרדיו נראה היום כפי שמעולם לא נראה בעבר. "אנשים באים לעבודה בלי חשק", אומרים בתחנה, "ובדרך הם מאזינים לגלי-צה"ל. לכולם נמאס. הרדיו הפך למקום שלא נעים להסתובב בו. לכן כתבים ועורכים באים בחצות הלילה, מקלידים את הכתבות, מכינים את הליין-אפ ונעלמים עם החושך. העובדים ברדיו מסכנים. הם מאוד אוהבים את מה שהם עושים, אבל הם לא אוהבים את מה שעושים להם".
מגפת השעות הנוספות
דו"ח הממונה על קבילות הציבור ברשות-השידור לשנת 2000, שהוגש במרץ האחרון למוסדות הרשות, קובע ש"חוסר אובייקטיביות, אינטרסנטיות וצנזורה שאינה לגיטימית הם רק חלק מהליקויים בערוץ הראשון ובקול-ישראל". הממונה על קבילות הציבור, עמוס גורן, קובע בדו"ח, בין היתר, כי "קול-ישראל מתנהל בדרך של פיאודליזם תקשורתי ומחולקות בו 'אחוזות שידור' לאנשים שונים לפי אינטרסים". ואכן, אמנון נדב הקיף עצמו במגישי תוכניות חיצוניים, המקורבים לפוליטיקה יותר משהם מקורבים לתקשורת, ביניהם ג'ודי ניר-מוזס-שלום, דולי בן-אליעזר, גאולה כהן, צלי רשף, אורן שחור וחיים משגב - כולם אינם אנשי רשות-השידור. הרכישה האחרונה, המעניינת מכולם, היא העיתונאי הוותיק אורי דן, מקורבו של שרון ומעריצו הידוע, המנהל בימים אלה מגעים להגשת תוכנית אישית ברשת ב', ולפי שעה מתארח בתכיפות אצל פאר-לי שחר ב"הכל דיבורים".
אין תמה שקצפם של העובדים יצא על העורכים והמגישים של תוכניות ברדיו שאינם עובדי הרשות. הפקה והגשה של תוכנית אישית היא דרך מקובלת להעלות את השכר הנמוך שמשולם לעובדי הרדיו. לשם המחשה, עובדים בחטיבות שלמות ברדיו (חטיבות האומר, הבידור והביצוע) משתכרים שכר חודשי שאינו עולה בהרבה על שכר המינימום. חלק גדול מן הכתבים מועסקים כפרילנסרים, מתוך תקווה שבעתיד יוחתמו על חוזה עבודה סביר. לאחרונה החלה לפעול ההברקה החדשה של מנהל מוקד התנועה, מיכאל מירו, באישורו של אמנון נדב: בנות שירות לאומי המאיישות את מוקד התנועה של קול-ישראל ועושות את עבודתן חינם אין כסף.
ארבעה חוזים אישיים השיג נדב השנה לטובת עובדיו. הראשון לכתבת הצבאית כרמלה מנשה, שטרם החליטה אם לסלוח לנדב ולפורת על שמיררו את חייה בטרם היתה מחוזרת על-ידי אחרים, או להמשיך ולקיים משא-ומתן עם גורמים מן החוץ. חוזים נוספים הוצעו לכתב המדיני יוני בן-מנחם, למפיק יגאל בוטון, ולעורך התוכנית "שעת חברה", מיכאל מירו. אריה שקד לא היה בין המאושרים, ולטענת ההנהלה זו היתה הסיבה להתפטרותו מן התפקיד, אבל אנשים הבקיאים בדעותיו טוענים שהתפטרותו באה בשל התנגדותו העקרונית לדרך שבה הוענקו החוזים. לפי גרסה זו עינו של שקד אינה צרה באיש, אבל במערכת ציבורית תקינה יש לחלק חוזים על-פי קריטריונים מסודרים ולא על פי מה שנראה בעיניו כגחמות ואינטרסים אישיים.
מעמדם של העובדים העיתונאים ותנאי שכרם נגזרים מחוק רשות-השידור; חלק נכבד משכרם הנמוך ממילא מורכב מתשלום בעבור שעות נוספות. עובד היוצא לחופשה, למשל, שבמהלכה אין הוא עובד שעות נוספות, מביא הביתה נטו כה עלוב, שקשה עד בלתי אפשרי להתקיים ממנו. אמנון נדב יושב על המגופה של השעות הנוספות ומחזיק אותה כשוט מול העיתונאים. רק מי שהולך בתלם, אינו קורא תיגר על שלטונו ואינו מותח ביקורת על פעילותו לא יאוים בפגיעה בהכנסתו. זוהי גם הסיבה לכך, שלצורך הכנת כתבה זו רואיינו עשרות מגישים, כתבים ועורכים בכירים בקול-ישראל, כולם שיתפו פעולה בנפש חפצה אך דרשו לצטט את דבריהם בעילום שם. "הרדיו הוא קודם כל מקור פרנסה", הבהירו לי, "ואנשים פה יודעים שאם יוזכרו בשמם, יבולע להם גם מקצועית וגם כלכלית".
עימותים עם השדרים הבכירים
עימותים עם השדרים הבכירים עם כניסתו לתפקיד המנכ"ל, בשנת 1998, פצח אורי פורת בווידוי קטן ומפתיע: "אני מאוד אוהב את הרדיו", אמר פורת, "יש לי רק בעיה עם שתי הגברות הדעתניות שבו - שלי יחימוביץ' ודליה יאירי". מאז חלפו ימים ושנים. יאירי לימדה את פורת פרק בהלכות מנהל תקין; יחימוביץ' העדיפה לפרוש. מהר מאוד התברר שגם לנדב יש בעיה עם גברות דעתניות. "מסמרים בלי ראש" הוא מכנה אותן, בהתכוונו לכך שקשה לשלוף מסמרים קטומים מתוך הקיר.
המסמר הבעייתי ביותר של נדב הוא עורכת "בחצי היום" נילי אמיר. בשנה האחרונה אומרים ברדיו בלצון, שאם מישהו רוצה שאמנון נדב יסמן אותו, עליו לבחור באחת משתי האופציות: או שיצטרף לוועד הפעולה, או שיתיידד עם נילי אמיר. קשה להניח את האצבע על מקור האיבה בין השניים. יוקרתה המקצועית של אמיר אינה מוטלת בספק. השנה אף זכתה בפרס ציבורי נחשב - אות "בזכות" - מידיו של נשיא המדינה. אבל היא מעולם לא זכתה למכתב הוקרה מנדב. להפך. התיק האישי שלה גדוש מכתבי נזיפה קטנוניים מנדב, למשל על איחור של דקות אחדות בהגשת הליין-אפ. הצרת צעדיה של אמיר במסגרת הסכסוך התרחבה לאחרונה גם למקורביה. מיקי שושן, מפיקה מיומנת, נראתה במזנון הרדיו בחברת נילי אמיר. באותו שבוע, בהתראה של יום, קיבלה הודעה על כך שהושעתה ממלאכת ההפקה ועליה לעבור לעבודת ארכיון. המכתב לא היה מנומק עניינית.
בלחץ ועד הפעולה של עובדי הרדיו שלח יעקב קצב, יו"ר אגודת העיתונאים והעובדים של הרדיו, מכתב חמור למנהל נדב ודרש ממנו להחזיר את שושן לעבודתה באופן מיידי. "עד אז", כתב קצב, "יושבת כל יומן ששושן היתה משובצת בו לעבודה". בעקבות המכתב הוחזרה שושן לעבודתה כמפיקה.
גם מנחם פרידמן, הכתב הכלכלי הוותיק של קול-ישראל, מצא עצמו השנה על לוח המטרה. אחרי 21 שנים מוצלחות שבהן כיהן כמגיש ועורך בכיר של יומני כלכלה, הודיע לו נדב, באופן פתאומי, שהוא "אינו יכול לבצע את עבודתו כמו שצריך", וכי הוא "מושעה מעריכת והגשת התוכנית הכלכלית 'צבע הכסף'". ועד עובדי הרדיו, שנחלץ להגן על פרידמן, סירב למלא את מקומו ביומן הכלכלה. נדב, בתגובה, הוציא את התוכנית לחופשה והורה לשדר במקומה שעה קלה של שירים עבריים. פרידמן פנה לבית-הדין לעבודה. במכתב שנשלח לנדב על-ידי פרקליטו של פרידמן, עו"ד יוסי ארנון, התבקש נדב לנמק את העילה להשעייתו של הכתב. נדב נועץ בפרקליטות המדינה, שבחנה את החומר והודיעה לו שלא תוכל להגן עליו בתיק הזה. בו ביום הוחזר פרידמן למשרתו הקודמת.
גם גורלם של כרמית גיא, עורכת ומגישה בכירה, וגיל ליטמן, כתב מדיני ותיק, לא שפר. גיא הושעתה שוב ושוב מהגשה ועריכה של תוכניות מרכזיות, ולא הוזמנה לישיבות מערכת בהשתתפות מגישים ועורכים בדרגתה. ליטמן, לעומת גיא, נפגע גם בהכנסותיו. בחמש השנים האחרונות הרצה הכתב בבית-הספר לתקשורת "כותרת" ונהנה מהשלמת הכנסה. אמנם תקנון הרדיו אינו מתיר עבודות מזדמנות לעובדי הרשות, לכן לא קיבל אישור רשמי לכך. אבל ליטמן הקפיד ללמד רק בימי שישי, שבהם הכנסת אינה פעילה, וגם יידע עם תחילת עבודתו ב"כותרת" את אמנון נדב ואת שלום אורן, שגם הוא, אגב, מרצה ב"כותרת". שבועיים אחרי שנודע שגיל ליטמן הוא חבר פעיל בוועד הפעולה, הוא קיבל מכתב ממחלקת כוח אדם, האוסר עליו להמשיך לעבוד ב"כותרת" במקביל לעבודתו ברשות-השידור.
730 תלונות על ניהול ותפקוד הרדיו הממלכתי הגיעו בשנת 2000 אל הממונה על קבילות הציבור. 51 אחוז מהן נמצאו מוצדקות. מהתלונות שנסקרו בדו"ח עולה כי מנהל רשת א', איתן אלמוג, הנהיג "צנזורה פרטית על אנשים, נושאים ורעיונות שאין לה מקום במשטר פתוח ודמוקרטי". הדו"ח הוסיף וציין כי למרות התלונות הרבות בחר אמנון נדב, מנהל קול-ישראל, להתעלם מהן.
עד השנה האחרונה, באופן כמעט היסטורי, נהנה הרדיו מהצנעת פגמיו ונותר, יחסית, בצל. מאז צמיחתו של הערוץ הראשון קיבלה כל מעידה קלה בטלוויזיה ממדים של הר געש ואילו ברדיו הרוח נשאה את המלים וטרפה את הקולות. אבל בשנה האחרונה סערו הרוחות בתוך הרדיו כל-כך, עד שסכסוכים מכוערים פרצו החוצה, ותככים, אינטרסים ותחבולות פגעו קשות בשמו הטוב של קול-ישראל.
במחצית השנייה של אפריל כינסה ההנהלה את כל ועדי העובדים ושיסתה אותם בועד המנהל וביו"ר, נחמן שי. כדי להדוף את הדיווחים והשמועות נגדה חזרה ההנהלה שוב ושוב על הטיעון שמדובר ב"קומץ עיתונאים מתוסכלים". עובדי הרדיו, מצדם, טענו בייאוש שכלב השמירה של הדמוקרטיה הפך בשנה האחרונה לכלב מוכה. בעיקר הם טוענים שההנהלה מסיתה נגדם פוליטיקאים מתוך הנחה שבאופן זה היא תישא חן בעיניהם ותבטיח את מעמדה. את מערכת היחסים הטעונה יכולה לסכם אפיזודה אחת: בתחילת אפריל הוזמנו כתבים לישיבת מערכת בראשות אמנון נדב. גיל ליטמן ומנחם פרידמן לא הוזמנו בטענה שמדובר בישיבה של עובדים מתחילים בלבד, למרות שדני זקן, עופרה נחמד ושרה פרנקל, כתבים ותיקים, היו שותפים לישיבה. במהלך הישיבה אמר נדב לכתבי הרדיו המתחילים שהם החומר האיכותי היחיד ברדיו, ושהעורכים, המגישים והכתבים הוותיקים נחשבים בעיניו הרבה פחות. לאחר מכן שאל את הנאספים ברוח טובה אילו שיפורים היו רוצים שינהיג ברדיו. בני טייטלבאום, כתב לענייני משפט, השיב בציניות שהשירותים במסדרון חטיבת החדשות אינם מתוחזקים כראוי. נדב, ברצינות תהומית, רשם את ההערה במחברתו. "אני מבטיח שנערוך סיור במתקן ונבדוק את המצב", אמר בחגיגיות.
למחרת בבוקר מילא מנהל הרדיו את הבטחתו וערך סיור מדוקדק ב"מתקני" השירותים. כתבת שטח אחת שמעה אותו אומר למקורביו: "בדקתי את השירותים והמצב בהחלט משביע רצון. עכשיו, סוף סוף, כולם ברדיו מרוצים".
שרי מקובר היא עיתונאית ב"מעריב"
גיליון 32, מאי 2001
תגובת נדב: חומר ממוחזר
"הדברים שאת מעלה, או ליתר דיוק הועלו בפניך בכתבה, הינם קיטורים ממוחזרים של מיעוט מתוסכל וחסר חשיבות", מגיב אמנון נדב. "כל אלה אינם יותר מאשר אוסף של הבלים חסרי כל משמעות. הרדיו, על כל רשתותיו, ממשיך ומצליח וזוכה לתשבוחות. על-פי הסקרים, גם האחרונים, הרייטינג של הרדיו בעלייה וכך גם ההכנסות מהפרסומות. מנהל הרדיו גאה בהצלחת קול-ישראל תחת ניהולו בעשור האחרון ועד היום".
נחמן שי, יו"ר הוועד המנהל של רשות-השידור, מסר את התגובה הבאה:
"הוועד המנהל לא נכנס עדיין לעובי הקורה בכל הנוגע למה שמתרחש בטלוויזיה וברדיו. מרגע היכנסנו לתפקיד אנחנו מטפלים בנושא התקציב, בעודף שהתגלה במפתיע ובמשבר שפרץ כתוצאה מהחלטתנו למנות רואה-חשבון חיצוני שיבדוק את ההתנהלות הכספית של הרשות בשנים האחרונות.
"גם אלינו הגיעה ביקורת על המתרחש ברדיו, אבל יחד עם זאת אי-אפשר ליטול מהרדיו את ההישגים הגדולים שאליהם הגיע בשנים האחרונות.אני מקווה שבזמן הקרוב נוכל להתגבר על המשבר הנוכחי, וניגש לבדוק גם את הטענות הללו".