התכנסות לזכרה של פוליטקובסקיה מול השגרירות הרוסית בקייב (צילום: רויטרס)
אנה פוליטקובסקיה שיחקה באש. היה ברור לה ולעמיתיה שהיא מהלכת תמיד על הגבול. בגליון סתיו 2006 של "משימות מסוכנות", כתב־העת של "הוועדה להגנה על עיתונאים", סיפרה על האיומים הנמשכים על חייה. העורכים בחרו בה כאחת מן הלוחמות הבולטות לחופש העיתונות ב־25 השנים האחרונות. בגיליון הבא של הרבעון, שמוציא לאור הארגון הבינלאומי הנאבק להגנה על שלומם של כתבים וצלמים ברחבי העולם, כבר יספידו אותה.
בראשית אוקטובר מצאו את גופתה של פוליטקובסקיה, נקובה בארבעה כדורי אקדח, במעלית בבית־הדירות שבו גרה במוסקבה. זו היתה עבודה של מחסל מקצועי, פסקו חוקרי המשטרה. שני כדורים בלב, אחד בראש, ועוד כדור אחד בכתף. לחבריה לעבודה לא היה ספק מה היה המניע לרצח, ומי שלח את הרוצח. מדובר "בהתקפה על הדמוקרטיה, על חופש הדיבור ועל הפתיחות ברוסיה", הודיע איגוד העיתונאים של מוסקבה, ובהפגנת אבל קטנה שנערכה בכיכר פושקין הונף השלט: "הקרמלין רוצח את חירות הביטוי".
פוליטקובסקיה, בת 48, היתה כתבת הדו־שבועון המוסקבאי "נובַיה גאזטה", והפכה לדמות ידועה בזכות תחקיריה על הפרת זכויות האדם במהלך המלחמה בצ'צ'ניה, ועל מחיר הדמים ששילמו אזרחים חפים מפשע שנהרגו בנסיונותיה של ממשלת פוטין למגר את המורדים שם. לעתים התפרסמו כתבותיה גם ב"גרדיאן" הבריטי. היא זכתה בעשרה פרסים בינלאומיים על מאבקה למען זכויות האדם. ממשלת רוסיה, בלשון המעטה, לא התלהבה מדיווחיה. על־פי ממצאי "הוועדה להגנת עיתונאים" היא היתה נתונה בשנים האחרונות לאיומים חוזרים ונשנים, נעצרה כמה פעמים, הורחקה מצ'צ'ניה ואף שרדה ניסיון להרעילה.
פוליטקובסקיה עלתה לכותרות באוקטובר 2002, כאשר ניסתה לתווך בין הטרוריסטים הצ'צ'נים, שלקחו מאות בני ערובה בתיאטרון במוסקבה, לבין כוחות הביטחון הרוסיים ולסיים את האירוע ללא קורבנות. אלא שלשלטון הרוסי לא היה עניין בפשרה: הכוחות המיוחדים הסתערו אל תוך התיאטרון — ובסופו של דבר נמנו במקום 129 גופות של צופים תמימים, שמתו מן הגז שהוחדר לבניין על־ידי המשטרה.
גם בפיגוע מיקוח אחר היא קיוותה למנוע אסון, אך היה מי שמנע זאת בעדה: הטבח בביסלן בספטמבר 2004, שבו נהרגו 344 בני־אדם, מהם 186 ילדים, בעת שהצבא הרוסי הסתער על הטרוריסטים הצ'צ'נים שהחזיקו בכ־1,200 בני ערובה בבית־הספר. "יש עוד כל־כך הרבה לכתוב על ביסלן", אמרה בריאיון, "אבל זה נעשה קשה יותר ויותר כאשר כל העיתונאים שכותבים על כך נאלצים לעזוב".
בעת האירוע היא טסה לביסלן, כדי לדווח על החטיפה ולנסות שוב לתווך, אך נפלה, לדבריה, קורבן לנסיון הרעלה. מישהו מהל רעל בכוס התה שהוגשה לה במטוס, כך סיפרה, ומיד חשה ברע והובהלה לבית־החולים. היא ניצלה ממוות, אך החומר הרעיל לא זוהה מעולם, שכן על־פי הטענה הושמדו דגימות הדם שנלקחו ממנה.
לצבא הרוסי ולמשטרה היה חשבון ארוך איתה: ב־2001 נעצרה בצ'צ'ניה על־ידי הצבא הרוסי, בטענה שנכנסה לאזור ללא אישור. היא הושלכה לבור, והוחזקה בו שלושה ימים ללא מים ומזון, כשהחיילים שניצבו מעליה מאיימים שיירו בה אם תנסה להימלט. אחר־כך קיבלה איומים חוזרים ונשנים ודרישה להפסיק את תחקיריה, שבהם האשימה אנשי צבא בפגיעה באזרחים. באותה שנה גם נמלטה לווינה ושהתה שם חודשים אחדים, לאחר שקצין משטרה רוסי שלח לה בדוא"ל איום שיתנקם בה על אחת מכתבותיה.
אבל היא לא ויתרה: בשעה שנרצחה היתה בשלבים מתקדמים של הכנת תחקיר על עינויים בלתי חוקיים בעת דיכוי המרד בצ'צ'ניה. כמו באחדים מתחקיריה הקודמים, הופנתה גם הפעם האצבע המאשימה אל אנשיו של רמזאן קאדירוב, ראש ממשלת צ'צ'ניה בחסות מוסקבה. היא מעולם לא ניסתה להסתיר את סלידתה ממנו. "הוא פחדן חמוש עד לשיניו ומוקף שומרי ראש", כינתה אותו בריאיון רדיו יום אחד לפני שנרצחה, ואמרה שיש בידיה ראיות המאפשרות להעמיד לדין כמה מאנשי משטרת הביטחון שלו על עבירות של עינויים והתעללויות אכזריות באזרחים. קאדירוב, כצפוי, גינה את הרצח והכחיש כל קשר אליו.
גם הנשיא פוטין היה אצלה על הכוונת. התחקירים שערכה לוו במאמרים שבהם הסבירה מדוע אינו ראוי להיות נשיא. "בגלל הציניות שלו, בגלל הגזענות, השקרים ומעשי הטבח של חפים מפשע, שנמשכו כל תקופת כהונתו הראשונה", ציטט אותה ה"גרדיאן". אחד מן הספרים שכתבה נקרא "רוסיה של פוטין: דמוקרטיה כושלת". ספרה האחר, "פינה קטנה בגיהנום: דיווחים מצ'צ'ניה", היה ביקורתי לא פחות. כשהתברר כי הרצח מעורר תהודה בינלאומית נרחבת, הגדיר פוטין את המעשה כ"פשע שאין להשלים עמו", והוסיף שאסור שמבצעי מעשה נורא כזה יחמקו מעונש. התובע הכללי הראשי מונה לחקור את הרצח.
ממש כשם שפוליטקובסקיה הפנתה לעבר פוטין את האצבע המאשימה לזוועות בצ'צ'ניה, כך גם הצביעו עליו אחרי הרצח כעל מי שאחראי, לפחות בעקיפין, לחיסול: בשבע שנות שלטונו של סוכן הק.ג.ב בדימוס גבר הלחץ על ארגוני תקשורת להתיישר עם הקו הממשלתי, ועיתונאים עצמאיים נתקלו פעם אחר פעם באיומים, בתקיפות אלימות ואף במעשי רצח. 13 עיתונאים נרצחו במהלך שבע שנות כהונתו, ולפחות בחלק מן המקרים התעורר חשד שידו הארוכה של השלטון מעורבת בכך. פוטין אולי לא שלח אותם, אמר אחד מידידיה של פוליטקובסקיה, אבל הוא יצר אווירה שבה מעשים כאלה אפשריים. במקרים אחרים היו אלה אנשי עסקים מפוקפקים ששיגרו רוצחים שכירים כדי להשתיק תחקירנים.
רוסיה היתה ונשארה אחד המקומות המסוכנים בתבל לעיתונאים, וקריסת המשטר הקומוניסטי לא שיפרה את המצב. במקום להיות כפופים לצנזורה נוקשה ולהישלח למחנות עבודה, נמצאים עתה כתבים בסכנת חיים. הפדרציה הבינלאומית של עיתונאים בדקה ומצאה כי רק בעיראק ובאלג'יריה נהרגו או נחטפו ב־15 השנים האחרונות יותר עיתונאים. רוסיה נמצאת במקום השלישי המפוקפק, עם 42 כתבים וצלמים שנהרגו במהלך עבודתם.
הרצח הקודם שעורר התעניינות בינלאומית היה של פול קלבניקוב, עורך המהדורה הרוסית של המגזין העסקי "פורבס". קלבניקוב, בן 41, אמריקאי ממוצא רוסי, נורה ממכונית חולפת ליד מערכת המגזין במוסקבה ביולי 2004, ככל הנראה לאחר שחשף צדדים מפוקפקים בעסקיהם של כמה אנשי עסקים מקומיים.
שום פוליטיקאי מכהן או פקיד ממשלתי רוסי לא נכח בהלווייתה של פוליטקובסקיה, אבל מסביב לארון הפתוח ניצבו דיפלומטים זרים. אחד מהם, שגריר ארצות־הברית במוסקבה ויליאם בארנס, הביע דאגה ממצב חופש העיתונות ברוסיה, והביע תקווה שמותה יעורר את רוסיה להבין את חשיבות חופש הדיבור וחשיפת האמת. "אנה חיה כגיבורה ומתה כגיבורה", אמר אחד מעמיתיה.
התהודה הבינלאומית לרצח מביכה אולי את פוטין, אבל גם בלעדיה הוא סופג ביקורת רבה מבית. למרות מאמציו להשתיק קולות עוינים — העיתונות הרוסית תוקפת אותו בהתמדה. ועתה, אחרי הרצח, אפילו "רוסיסקיה גאזטה", העיתון הרשמי של הממשלה, חלק שבחים לעבודתה העיתונאית של פוליטקובסקיה, "שעמדה בתוקף נגד המלחמה, השחיתות, הדמגוגיה וחוסר השוויון החברתי".
גיליון 65, נובמבר 2006