אם עלי לצאת להגנת חופש העיתונות, כתב בראשית החודש הסופר האיטלקי אומברטו אקו, סימן הוא שהחברה כולה, וגם מרבית העיתונים, כבר לקו במחלה. במאמר בשבועון האיטלקי "ל'אקספרס", שפורסם גם בעיתון הבריטי "טלגרף", הסביר אקו כי הבעיה של הדמוקרטיה האיטלקית אינה סילביו ברלוסקוני, אלא עמוקה וחמורה הרבה יותר.
ההיסטוריה, כתב מחבר הספרים "שם הוורד" ו"המטוטלת של פוקו", מלאה באנשים כריזמטים והרפתקנים, בעלי חושים חדים, שביקשו לקדם את האינטרסים של עצמם על חשבון הציבור. יש חברות שהצליחו לעצור אנשים כאלה בדרך לצמרת. לשם כך נדרשת החברה לזהות את הסכנה ולפעול נגדה. הסכנה מתעוררת כאשר החברה אינה מזהה את האיום.
אקו הזכיר כי ב-1931, כשתבעו אנשיו של מוסולוני מ-1,200 פרופסורים איטלקים לחתום על הצהרת נאמנות לשלטון הפשיסטי ולדרכו, רק 12 פרופסורים סירבו לחתום. כל היתר, 1,188 במספר, הרכינו ראש והתיישרו עם השלטון.
אקו הוא רק קול אחד בשורה ארוכה של קולות באיטליה המתריעים מפני סכנה קרובה ומיידית לחופש העיתונות במדינה. העילה המיידית היתה תגובתו של ראש הממשלה לפרסומים הנמשכים על יחסי המין שקיים עם צעירות, ובעיקר על הטענות כאילו למסיבות שבהן השתתף הוזמנו נערות ליווי שקיבלו על כך תשלום נדיב.
היומון "לה-רפובליקה", אחד מאמצעי התקשורת שבקו החזית, מפרסם מדי יום תגובות תמיכה שהוא מקבל על טיפולו בפרשה ועל מאבקו למען חופש העיתונות. מרבית הפונים הם אזרחים מן השורה, אבל כמו תמיד בקמפיינים כאלה, יש חשיבות לאנשים ידועי שם. אקו הוא רק אחד מהם. בשבוע שעבר פירסם העיתון בהבלטה מכתבי תמיכה שקיבל מכלת פרס נובל הסופרת נאדין גורדימר, וכן מהסופר הישראלי דויד גרוסמן, שספריו זוכים לפופולריות רבה באיטליה.
העימות בין ברלוסקוני ל"לה-רפובליקה" יוכרע בכמה זירות. אחת מהן תהיה בית-המשפט. בסוף אוגוסט הגיש ברלוסקוני נגד העיתון תביעת דיבה בסך מיליון יורו בשל פרסומים משמיצים, לטענתו, שעסקו במעלליו המיניים, כמו גם בפרשיות אחרות. "לה-רפובליקה" פירסם מאז אמצע יוני מדי יום "עשר שאלות לראש הממשלה" ודרש ממנו להשיב עליהן. ברלוסקוני בחר להשיב בתביעה. תביעות נוספות הגישו פרקליטיו נגד העיתון הצרפתי "נובל אובזרווטר" ונגד היומון הספרדי "אל-פאיס".
הזירה האחרת שבה יוכרע המאבק תהיה ציבורית. בשבת הקרובה תתקיים בפיאצה דל-פופולו ברומא עצרת מחאה למען חופש העיתונות. עיתונאים, אנשי רוח ופעילים אחרים רואים בכך מהלך חיוני שנועד להבהיר שהחברה האיטלקית אינה אדישה לצעדיו של ברלוסקוני. תביעות הדיבה נגד העיתונים מתפרשות בראש ובראשונה כחלק ממסע הפחדה, שנועד להטיל מורא בלבם של מו"לים, עורכים וכתבים מפני סיקור ביקורתי של מהלכיו של ראש הממשלה. את הדיבורים על חופש העיתונות הגדיר ברלוסקוני בשבוע שעבר כבדיחה, שכן לדבריו 90% מן העיתונים נשלטים על-ידי "קומוניסטים וקתולים-קומוניסטים".
בעוד ברלוסקוני מנסה לגרור את מבקריו לבית-המשפט, הוא עצמו כבר נהנה מהגנה משמעותית בזירה הזו. זאת, לאחר שהצליח להעביר בבית-המחוקקים חוק המעניק לו, לנשיא המדינה ולראשי שני בתי הפרלמנט חסינות מפני תביעות כל עוד הם מכהנים בתפקידיהם. בית-המשפט קבע אמנם כי החוק מנוגד לחוקה, אבל הקואליציה מתעלמת מפסיקה זו.
מתוך "לה-רפובליקה"
גם בזירה הציבורית מצבו אינו רע כלל ועיקר: בשעה שהוא יוצא למלחמה בעיתונות המודפסת, החזית הטלוויזיונית שלו מאובטחת היטב. תאגיד התקשורת Mediaset שבשליטתו הוא בעליהם של שלושה ערוצי טלוויזיה מסחריים מרכזיים. השליטה הפוליטית מעניקה לו גם יכולת פיקוח על שלושת ערוצי הטלוויזיה הממלכתיים RAI, שמינוי מנהליהם מופקד בידי פוליטיקאים. בשנים האחרונות פעלו מקורביו של ראש הממשלה כדי להרחיק מן המסך שדרים ואמנים שמתחו ביקורת על ראש הממשלה או השתתפו בתוכניות סאטירה שגיבורן היה ברלוסקוני.
לכלי התקשורת האלו מצטרפים היומון "איל ג'ורנלו", בית-ההוצאה הגדול מונדדורי, וכן חברת פרסום. אלה הם רק כמה מנכסיו של ראש הממשלה, שעל-פי המגזין "פורבס", הסתכמו במאי השנה ב-6.5 מיליארד דולר.
לדגם האיטלקי של יחסי שלטון-תקשורת יש בשנים האחרונות מאפיינים ייחודיים, שאין להם אח ורע במדינות אחרות. איטליה היא ככל הנראה הדמוקרטיה היחידה שבה מתממש מאז אמצע שנות התשעים תרחיש האימים של חוקרי תקשורת ומדע המדינה בדבר הסכנה שבריכוזיות השליטה על אמצעי תקשורת.
כאשר לראש הממשלה שליטה ישירה ועקיפה על חלק ניכר מן השידורים (90% מן הערוצים המשמעותיים, על-פי הערכה אחת), רבים מצרכני התקשורת האלקטרונית אינם נחשפים לקולות ביקורתיים ולדיווחים לעומתיים. בפרשה הנוכחית הם ממעטים לשמוע על פרטי החשדות נגד ברלוסקוני בפרשות המין שממלאות את העיתונים, ומסתפקים בדרך כלל בדיאטה מבוקרת המתמקדת בעיקר בתגובותיהם של ראש הממשלה ומקורביו.
הרושם שמבקש ברלוסקוני להציג – ואפשר שאינו טועה – הוא כי הציבור איננו רואה כל עוון בעובדה שראש הממשלה, שבסוף החודש ימלאו לו 73, מבלה את לילותיו עם כוכבניות טלוויזיה מתחילות ודוגמניות חטובות. לדבריו, הסקרים מראים כי 68.4% מתושבי איטליה מרוצים מתפקודו, שיעור שמעורר קנאה בקרב מנהיגים במדינות דמוקרטיות רבות אחרות. "רוב התושבים", הסביר, "רוצים להיות כמוני, ורואים את עצמם בי ובדרך שבה אני מתנהג".
מתוך "לה-רפובליקה"
את סוד הפופולריות שלו כרך ברלוסקוני במסר המצ'ואיסטי ששיגר לאזרחי ארצו ממסיבת עיתונאים בסרדיניה. בהתייחסו פעם נוספת לזרם הידיעות שאינו חדל על קשרים עם נערות בנות 18, ובכלל זה נערות ליווי, אמר כך: "מעולם בחיי, אפילו לא פעם אחת, לא שילמתי עבור יחסי מין. אסביר לכם מדוע: למי שאוהב לנצח, ההנאה הגדולה ביותר היא הכיבוש. ואני שואל: אם אתה משלם, איזו הנאה יכולה להיות לך מכך?".
צניעות מעולם לא היתה אחת מתכונותיו של ברלוסקוני, גם לא הרכנת ראש בפני יריבים בפוליטיקה או בעיתונות. "הם תוקפים אותי כמו שוורים זועמים", אמר לאחרונה בנאום במילאנו בהתייחסו לכמה מעיתוניה המרכזיים של ארצו, "אבל יש לוחם שוורים שאינו חושש ממאום". בסוף השבוע שעבר עשה הטוריאדור הרומאי מהלך נוסף, ואחרי שהטיח שוב דברים קשים בעיתונאים הכריז על עצמו כראש הממשלה "הטוב ביותר שהיה לאיטליה ב-150 שנותיה", מאז איחודה ב-1861. עוד לפני הכרזות אלה היה מי שהגדיר את התנהגותו של ברלוסקוני כשל סולטן טורקי ואת ההתנהלות סביבו כ"תוכנית ריאליטי דמוית הרמון".
רצף הדיווחים על פרשיות המין מעורר אמנם רושם כי עיתוני איטליה התקנאו בטבלואידים הבריטיים, אבל החשש הוא כי מהלכיו של ברלוסקוני בפרשה אכן משקפים סכנה לדמוקרטיה. תגובות כאלה נשמעות לא רק ברומא, אלא גם מעבר לים. ה"וול-סטריט ג'ורנל" הביע דאגה מפני אסטרטגיית האיומים של ברלוסקוני נגד עיתונים, שנמצאים גם כך במצב כלכלי קשה. חרב התביעות עלולה לא רק לפגוע ביכולתם של אמצעי התקשורת לגלות מה באמת קרה בחדר השינה של ברלוסקוני, אלא גם למנוע עיסוק עיתונאי הולם בשאלת יחסי השלטון ברומא עם שליטי לוב או איראן, או בדרך שבה הוא מתמודד עם המשבר החמור שבו שרויה כלכלת איטליה.