"זה לא יפה לפרסם ככה באינטרנט שיחה פרטית שכולם יקראו", הגיב איציק עבודי לטורו של עוזי בנזימן שכותרתו "ציפורי טרף". בנזימן הציג קטע משיחה לילית בגלי-צה"ל ("ציפורי לילה עושות עניין"), הממחיש סצינה מחפירה, שזו תמציתה: "נתן דטנר ואודיה קורן היו קהל אוהד להפליא לדפנה רכטר במופע הנקם הברוטלי שלה באמה, חנה מרון".

בנזימן מתח ביקורת על המשוחחים המארחים, דטנר וקורן, על שעודדו את דפנה רכטר לשתף קהל אנונימי בסכסוך פרטי, וסייעו לה בהפיכת מערכת היחסים המקולקלת במשפחתה לדאחקה בשידור חי. האווירה המשוחררת של אולפן הלילה, הכאילו אינטימית, גרמה לרכטר לאבד את שארית עכבותיה ולכפות על בני משפחתה חשיפה חד-צדדית ומכוערת.

איציק עבודי הגיב ספק ברצינות, ספק באירוניה, על טורו של בנזימן. בפועל, לשיחת רדיו לילית כזאת יכולים להאזין מאות או אלפים, אבל די במאזין מזדמן אחד כדי שהשיחה תשנה סטטוס מ"פרטית" ל"פתוחה לכל", ודי במשרשר אחד כדי שהסיפור הזה ירחף לעד במרחבי הרשת.

טוקבק, "העין השביעית", 26.12.13

שתי תוצאות יש לטורו של בנזימן. האחת פשוטה ונשלטת – סומנה פִּרצה אתית בתחנת שידור ציבורית. השנייה היא שהסימון עצמו מושך את תשומת לבם של אנשים נוספים שלא שמעו את השידור ומשמש מגבר תהודה למקרה עצמו. זו תוצאה שלא ניתן לשלוט בממדיה, לווסתה או לעצרה.

טור הביקורת עצמו מאופק עד כמה שרק ניתן. בנזימן מביא את תמליל השידור בתוספת הקדמה קצרה וכמה מלות סיום, ובהן הוא מגדיר את הנאמר בשידור כמשהו שאינו "מופת של טעם טוב". אבל הכותרת למכלול הטקסט ששיגר, "ציפורי טרף", היא דינמית ופסקנית כדרכן של כותרות, ומזמינה את כל תיירי הספארי לבוא ולצפות בטריפה. הרי אי-אפשר לתת כותרת ברוח המשפט הוותיק "דברים שהנייר אינו סובל". משפט כזה ודומים לו יצאו מזמן משימוש. הנייר למד לסבול הכל, וכך בוודאי השידור החי ובלי ספק הרשת.

מרגע שהשיחה הדחקאית באולפן האפלולי לבשה צורה של פרוטוקול והועלתה לרשת באמצעות "העין השביעית", המקרה נידון לשרשור ברשת החברתית. המגיב איציק עבודי – כמו הטור הזה – הוא אחד ממוקדי ההפצה המשניים שלו. וככל שהטקסט עסיסי ובוטה, התהודה לו תגבר ו"העין השביעית" יזכה לשבחים או לגינוי, אבל ייהנה ממשאב הקסם שהסגידה לו הגיעה השנה לשיאה. תנועת הגולשים. הטראפיק.

העקצוץ הנעים של הלייקים

גרף הביקורים באתר "העין השביעית" ב-2013, לפי יום (לחצו להגדלה)

סריקה בכלי הניתוח שמספקים מנועי החיפוש והרשתות החברתיות, של כ-1,800 הידיעות, הכתבות, התחקירים, הסקירות וטורי הביקורת שהעלתה לרשת מערכת "העין השביעית" בשנה החולפת, מראה באופן גרפי את השפעתן של הפרשות והשערוריות התקשורתיות בהקפצה של תנועת הגולשים אל האתר. מניין התגובות, הלייקים והשרשורים מראה בבירור מה רוצים קוראי "העין", שהם כנראה עילית הקוראים בכלל. אם להסיק מכלל המדדים, הקוראים רוצים אקשן. כלומר פחות מלים, פחות תיאוריה, פחות רפלקסיה, פחות אתיקה-שמטיקה, פחות ניתוח, פחות מבט אל העתיד, ויותר סיפורים לוהטים לצד ויצים מגניבים. אני בטוח שעוזי בנזימן, הסרגל המכויל של "העין השביעית", כתב את טורו מלב דואב. אבל יצא לו, ברוח הזמן, סיפור לוהט.

המחלקה לחקירת עיתונאים

בניגוד לכל סוגי ביקורת היצירה, שבה המבקר בוחן את מי שיוצר במדיום אחר, מבקרי התקשורת ומבוקריהם חיים באותו שדה מרעה, אוכלים אותו עשב ומייצרים אותה תוצרת. מבקרי האמנות, הקולנוע, התיאטרון, המחול, כמו גם מבקרי הזירה המדינית, הפוליטית, המשפטית ומבקרי הגסטרונומיה והספורט, כותבים מעמדת המשקיף. ביקורתם מבוססת על רמה זו או אחרת של בקיאות וידע תיאורטי, יכולת ניתוח וכושר ביטוי מילולי – בעוד שהמבוקרים פועלים בזירה עצמה. המבקר והיוצר נעים על מסילות מקבילות, כל אחד מול קהלו, ומסלוליהם לעולם לא ישיקו. הדבר היחיד המשותף לאלה ולאלה הוא העובדה שהמבקר תלוי ביוצר ובתוצרתו כדי לכתוב את הביקורת, והיוצר תלוי לא פחות (גם אם יכחיש זאת במלוא גרונו) בכתיבתו השיפוטית של המבקר.

בביקורת התקשורת היוצר והמבקר חיים על מסילה אחת משותפת ונמצאים במפגש חזיתי מתמיד. שני הצדדים מייצרים אותה תוצרת לאותם קהלים. המבוקר מבשל, והמבקר מבשל אותו. כותבים ועורכים מטגנים כותבים ועורכים.

עיתון מקוון לביקורת התקשורת הוא המח"ש של המדיה. עליו להיות ארגון שמציג לא רק תפיסת עולם וסטנדרטים גבוהים של ביקורת, אלא גם פרקטיקה ללא דופי. ביחסי מבקר-יוצר מעלים היוצרים מדי פעם את הטענה הנדושה: "מי שלא יכול לעשות – מבקר". כלומר, מי שלא מישכן את ביתו כדי לממן סרט, לא רשאי לכתוב על סרט. ביחסי עיתונאי-מבקר ועיתונאי-מבוקר, משיב האחרון לראשון: "יותר טוב שתבדוק איך אתה נראה".

"טוב למות זקוף מלחיות על הברכיים", מיוחס לאלבר קאמי. כתובת על קיר מסעדה בדרום צרפת

קשה לדרוש מעושי התקשורת והעיתונות מודעות עצמית. אילו היו פועלים במודעות מתמדת למקומם בחברה, היו בוודאי נתקפים שיתוק. אבל מן העיתונאים העוסקים בביקורת העיתונות נדרשת מודעות גבוהה; הבנה עמוקה של מכלול המניעים והיכרות קרובה עם דילמות מקצועיות ואתיות שאיתן אמור המבוקר להתמודד – לא רק בתוצר הסופי הגלוי לעין, אלא גם בתהליכי העבודה.

עיתון מקוון לביקורת התקשורת כותב על טראפיק וזקוק לטראפיק. המבקר מודע לכך שכתיבה על אנשים מסוימים או על נושאים מסוימים תביא לו תנועה יתרה. האם יתפתה לכך, או שיעשה את מלאכתו בלי להציץ כל רבע שעה אל המדדים בגוגל וברשתות החברתיות? מבקר התקשורת יודע לזהות נושאים מושכי אש, ויש לקוות שאינו מכור לעקצוצם המתוק של הלייקים ולשובל התגובות המתארך בנושאים שכאלה.

לעתים אנשי העיתון המקוון לביקורת התקשורת מסתייגים מן המקרים שבהם הם עוסקים, ובתוך כך מנחמים את עצמם כי אלה הם המאיצים שבלעדיהם אי-אפשר להתקיים בלב הסצינה. ועם זאת מבקרי התקשורת חייבים לפטרל גם בחדרי המכונות, לעסוק במנגנונים המפעילים את ספינות הקרוז התקשורתי הגדול, ולהיות בטוחים בעצמם גם בתעלות הסבטקסט, במנהרות התיאוריה ובמקומות שבהם יקבלו הודעה "אין קליטת לייקים".

משרשר סרגלי ערכים

השנה שחלפה היתה שנה טובה לביקורת התקשורת. שפע חומרי גלם. יבולים טובים של פרשות, ליקויי מאורות ותופעות מדאיגות. כמו מבקר המדינה, גם ידינו הקטנות מלאות עבודה, ואנו מתקשים להדביק את הביקושים.

ועדיין אין בידינו תשובות ברורות לדילמות היסוד: האם להגן על העיתונות מפני אויביה או לגונן על הציבור מפגיעותיה? האם לפעול לתיקון סטיות מן הדרך או להחרבת עולם ישן ולכינון חדש מן היסוד? האם האִמרה "טוב למות זקוף מלחיות על הברכיים" חלה גם על העיתונות הקלאסית? האם לעודד עיתונות חוקרת, או לעסוק בה בעצמנו תוך תחרות עם המבוקרים שלנו? ואיזה כובע לחבוש הבוקר? בנדנה של לוחם גרילה או קסדת טייס קרב, ואולי להתעטף בגלימת נביא זעם או לענוד סביב האוזן מדונה-מייק של עתידן? עד שנדע, נפעל בכל כיוון כאילו אין אחר, ולהפך.

כאשר עוזי בנזימן מוציא את הנוסח המתומלל של הפטפטת הלילית אל אור השמש החורך, הוא עושה זאת בכוונת מתקן חברתי המבקש לחלוק את סרגל הערכים שלו עם אחרים. אני בטוח שהוא אינו תובע הגבלת חופש הדיבור או אכיפה של חוקים קיימים או תקנות מפעליות, לא בתי-דין משמעתיים ואפילו לא נקיטת סנקציות נגד המשוחחים.

אני בטוח שבנזימן מצפה מאנשי התקשורת לנהוג באיפוק, כפי שהיה הוא נוהג אילו היה במקומם. וזאת דווקא מתוך כבוד למרחב הביטוי שעדיין מתאפשר כאן בזכות דורות של עיתונאים, שופטים, משפטנים, עובדי ציבור הגונים, נבחרי ציבור המבינים דמוקרטיה מהי ואבירי חופש הביטוי מכאן ועד סנודן. אחרי הסלידה המתבקשת מן השיחה המביכה עם דפנה רכטר, נניח לה, ואת הדיון בגבולות חופש הביטוי נשמור למקרים כבדי משקל שבוודאי יוטלו לפתחנו.