הזדמן לי לצפות אתמול בחלקים נבחרים משידור מרתון הנשים האולימפי בערוץ הראשון, עם השדרן מאיר איינשטיין והפרשן ד"ר גלעד ויינגרטן. גם מי שאינו חובב ספורט כלל (כמו כותב שורות אלו) אינו יכול שלא להתפעל מיכולותיהם של רצי ורצות המרתון, שעושים מה שנדמה לבני-תמותה רגילים כמשימה בלתי אפשרית ממש.

קשה גם שלא להתפעל מיכולותיהם העל-אנושיות של השדרנים והפרשנים מסוגם של איינשטיין וויינגרטן, הנאלצים למלא במלל כמעט אינסופי את הזמן הרב שאורכים מירוצים שכאלה. ראוי אפוא לברך את איינשטיין וויינגרטן על שעמדו במשימה זו בגבורה רבה ומעוררת השתאות. בייחוד ראוי לציין, אם כי לאו דווקא לשבח, את תשומת הלב הרבה – האובססיבית ממש – שהקדישו למוצאן האתני, התרבותי והגזעי של הרצות, שרובן "שחומות עור ו"מזרח-אפריקאיות".

ויינגרטן הקפיד לציין, שוב ושוב ושוב, ש"הדְבוּקָה המובילה" במירוץ מורכבת, רובה ככולה, מ"מזרח-אפריקאיות", בעיקר מקניה ומאתיופיה, והדגיש גם את חשיבותה העצומה של ה"פיזיולוגיה" הייחודית של בני הגזע האפריקאי (מאוחר יותר סייג את דבריו והודה שאין מחקרים המורים על הבדלים מהותיים בין אפריקאים ליתר בני-האדם, ואמר שעיקר ההבדל נעוץ כנראה בתנאי החיים הייחודיים של בני אפריקה ובעובדה שהם אינם "מפונקים" ו"בכיינים").

עוד ציין ויינגרטן שעדיפותן של האפריקאיות בריצות ארוכות נובעת, בין היתר, מן העובדה ש"סף הכאב" שלהן גבוה יותר, משום שהן מורגלות בסבל ובכאב, ומשום שהתושבים במדינות אפריקה המזרחית "צריכים לרוץ כל הזמן – לרוץ לבית-הספר ולכל מקום". גם איינשטיין לא התאפק והקפיד להדגיש חזור והדגש את מוצאן של הרצות ואת העובדה שכמעט אין בהירות עור בין המובילות במירוץ.

איני בקיא די הצורך בפיזיולוגיה ובפסיכולוגיה של הספורט, ואיני יודע אם פרשנותו של ויינגרטן אמנם מדויקת מן הבחינה המדעית או לא. על אף שמדעי הספורט למיניהם מכילים גם הרבה מאוד פנטזיות וספקולציות (ראו כאן למשל), אני מוכן להפגין רצון טוב ולקבל את דבריו כאמת מסיני, ולא להטיל בהם ספק כלל.

אבל בשלב מסוים העניין נהיה פשוט לא נעים, לאחר שהתברר שאיינשטיין וויינגרטן אינם מסוגלים להרפות מהנושא (אם כי הם נחלשו מעט לאחר שאצנית רוסייה בהירת עור בשם פטרובה התעקשה להתגבר על מחסום הגזע ולהיצמד לדבוקה המובילה, ובסופו של דבר אפילו העזה לזכות במדליית הארד). כמעט כל דברי השדרנות והפרשנות נגעו, במישרין או בעקיפין, לגזען של הרצות ולניסיון הנואש להשיב על השאלה, כיצד ייתכן שמירוצי המרתון והמירוצים למרחקים ארוכים בכלל נשלטים על-ידי "מזרח-אפריקאים" ו"שחומי עור".

בהקשר זה ראוי לציין כי במקרים אחרים, בענפי ספורט כגון שחייה, טניס או הדיפת כדור ברזל, לא נערכים דיונים מפורטים כל-כך בשאלות של גזע ושל אתנוס. הפרשנים אינם נוטים להעמיק חקר בסוגיית גון העור של המצטיינים בענפים אלה ומקבלים את הדבר כמובן מאליו, או לפחות כנושא שאין בו חשיבות רבה. אלא שכאשר מדובר – הבה נניח את הקלפים על השולחן – ב"כושים", כי אז נראה שיש לגיטימציה לדון בדבר עד בחילה.

עם זאת חשוב לומר גם זאת: עצם השאלה אינה בלתי לגיטימית, ובהחלט יש מקום לדון בה. אפשר ומעניין לשאול מדוע יש רצות מרתון מצטיינות רבות כל-כך המגיעות מאפריקה, כשם שראוי לשאול מדוע מזרח-אסיאתים ומזרח-אירופים נוטים להצטיין בהתעמלות מכשירים דווקא (האם זה קשור לתרבות? להבדלים אנטומיים או פיזיולוגיים? שאלות מעניינות, ולעזאזל הפוליטיקלי-קורקט).

אבל על כך ראוי להעיר גם זאת: מי שמתעניין בשאלות של גזע, יואיל נא להתעניין בהן בנוגע לכל ענפי הספורט, ולא רק בהקשר להצטיינותם של בני גזעים שמוצאם אינו מהרי הקווקז; שנית, יש מקום גם לשקול את שאלת המינון. לא ייתכן שוויינגרטן ואיינשטיין יעסקו בעורן הכהה של רצות המרתון כאילו מדובר בנושא החשוב או המעניין היחיד. אחרת עלול להתעורר הרושם שמדובר כאן באיזה פטישיזם רחמנא ליצלן, ואולי גם, חלילה וחס, בגזענות.