הקריקטוריסט ערן וולקובסקי חיווה ביום שישי (25.10.13) ב"הארץ" את דעתו על סדרת הפיגועים בגדה המערבית: הוא הציג את שר הביטחון, הרמטכ"ל וקצין בכיר תורן מתבוננים במפת הפיגועים התוכפים ובאים כשהם מסכימים ביניהם ש"זה נקודתי". המסר של וולקובסקי שונה: רצף מעשי החבלה מעיד על מגמה, על תהליך, שראשי מערכת הביטחון מעדיפים להתעלם ממשמעותם ובוחרים במקום זאת לשדר לציבור גרסה מרגיעה, אולי כוזבת ממש: מדובר צירוף מקרים סתמי.

עדיין לא קם הקריקטוריסט שיתאר באופן דומה את שורת רעידות האדמה שפוקדות את ישראל בימים האחרונים. לא רק הקריקטוריסטים מנמנמים, גם הכתבים והפרשנים. התקשורת נראית כמי שאינה קוראת תיגר באופן ממשי על המסר השלטוני, המבקש לא לעורר חששות בציבור מפני הרעשים החוזרים ונשנים. התקשורת אמנם מדווחת על כל אחת מהרעידות ופה ושם היא גם מציגה את דעתם של מומחה או שניים על משמעות סמיכותן, אבל הטון הכללי הוא של צפירת הרגעה. או שהמומחה מודיע שקצב הרעשים הקלים אינו מבשר בהכרח על רעש גדול הקרב ובא, או שמומחה אחר מבהיר כי רעידות אדמה אינן ניתנות לחיזוי.

אפשר להבין את האינטרס שיש לממשלה לא לעורר פאניקה בציבור, מה גם שקצרה ידה מלהושיע במקרה של פורענות סייסמית מסיבית. פחות מובנת מאליה התנהלות התקשורת, המשתפת פעולה עם טיפולה של הממשלה בהתרחשות. יש מידה של אבסורד באדישות היחסית שבה התקשורת מסקרת את הרעידות של הימים האחרונים לבין הנפח שהיא מעניקה לסיקור יכולתה של ישראל להתגונן מפני רעשים חזקים כשהיא נדרשת לכך בהקשר לאסונות טבע במדינות רחוקות.

שער "ידיעות אחרונות" מה-21.10.10

ההמחשה האחרונה לכך היתה בפברואר 2011, בעקבות רעש עז בעיר כרייסטצ'רץ' בניו-זילנד הרחוקה. האדמה רעדה מתחת למרכז העיר והמיטה עליו חורבן לא קטן, אבידות בנפש (כולל כמה לכודים ישראלים מתחת להריסות, שאחד מהם מת) והלם נפשי. כמקובל בנסיבות דומות (רעשים בטורקיה, מרוקו, יפן ועוד), האסון הרחוק עורר הדים נרגשים בישראל, שהתבטאו, בעיקר, בדיונים פומביים ובסיקור תקשורתי על סיכוייה של המדינה להתמודד עם מהלומה דומה. המסקנה – עקבית: ישראל אינה ערוכה לעמוד מול מכת טבע בסדר גודל כזה. ההסתברות לרעש אדמה גדול היא אחת ל-100 שנה. נוכח נתונים אלה, מדחיקים הציבור והממשלה את הסכנה – ועוברים לסדר היום.

יכול להיות שזו התגובה הראויה בשגרה. מה שמוזר הוא שההדחקה באה לידי ביטוי גם בשבוע האחרון, כאשר סימנים מבשרי רע על התפרצותו האפשרית של רעש אדמה גדול באים בזה אחר זה. התמיכה של התקשורת במגמת השלטון להמעיט את העניין הציבורי בסכנה הפוטנציאלית ולהרגיע את החששות מזכירה את התנהלותה במצבי חירום בדרך כלל (מלחמות, מבצעים צבאיים מוגבלים, פיגועים): מתן תמיכה רחבה למהלכי הממשלה (והצבא), אימוץ גרסתה על המתרחש והשלמה עם המגבלות שהיא מטילה על הסיקור.

במקרה הנוכחי אין אמנם הוראות שלטוניות נוקשות המכתיבות לתקשורת את התנהלותה, אך היא מצטיירת כמי שמתנדבת שלא להציק לרשויות בשאלות ובאזכורים, כנראה מתוך התחשבות בבהלה שחיטוט כזה עלול לעורר באוכלוסייה.

והרי יש מה לשאול ומה להזכיר: מה עשו ממשלות ישראל מאז 2005 עם תמ"א 38 – תוכנית למיגון בתים שנועדה לקדם את פניו של רעש אדמה עז? ומה היו התוצאות המעשיות של דו"ח מבקר המדינה מ-2011, שמיקד אור על הבטלנות הממשלתית בתחום זה ואף עירער על כמה מהנחות היסוד שבמסמך תמ"א 38? ואילו תובנות מעשיות הונחלו לציבור בעקבות תרגיל "נקודת מפנה 6", שהופעל לפני שנה על-ידי פיקוד העורף ושמסקנתו החד-משמעית היתה שישראל אינה מסוגלת להתמודד לבדה עם רעש אדמה שעוצמתו מעל 7 בסולם ריכטר?

לא רק השלטון מרחיק מסדר יומו את הטיפול באסונות טבע גדולים, גם התקשורת. ולא רק הכתבים והעורכים, אפילו הקריקטוריסטים.