"גם בני-האדם היותר שקטים נשתגעו ויהיו לפראים מרוב פחד. בעיניים יוצאות מחוריהן, בפנים לבנות כסיד, פני מתים, ובפיות פתוחים רצים הם מהבתים כמו מגיהנום לוהט, צועקים בקולות פולחים לבבות, חוזרים אחרי בני ביתם העומדים על ידם נבהלים כמוהם, ומלחץ אינסטינקטיבי קוראים הם לעזרה, ביודעם שאין להשיגה בשום מקום... וזעקות הייאוש והפחד בבתים וברחובות מתערבות עם נביחתם הפתאומית והמשונה של הכלבים, ומחרישות את האוזניים, ממלאות ומנסרות את האוויר... וכי דבר רגיל הוא זה? הן העולם כולו נחרב!".

את השורות הללו כתב ז' קוטלר בבוקר שאחרי רעידת האדמה שפקדה את ארץ ישראל בצהרי יום שני, 11 ביולי 1927. שום דבר, העיד קוטלר, לא ישווה לזוועה ברגע שהאדמה מתנדנדת, אפילו לא הפוגרומים שראה במו עיניו באודסה כמה עשורים קודם לכן.

"פרטים בדבר הרעש בארץ ישראל", "הצפירה", 13.7.1927

עיתונאים התחרו זה בזה בתיאורי צבע של האימה בעת הרעש. "הקרקע התחילה להישמט מתחת הרגליים, ארונות נעולים במפתח נפתחו, בקבוקים וכלי זכוכית אחרים שהיו על מדפים וארונות נפלו ונשברו לרסיסים", דיווח "דואר היום" בעמודו הראשון למחרת הרעש. "כסאות עומדים התהפכו ובריחה עצומה התחילה לכל עובר ופנה לכל אשר יישא הרוח. צעקות ויללות החלו להישמע מתוך הבתים והחדרים, אמהות חיפשו את בניהן וברחו, ילדים חיפשו את הוריהם הבהולים וברחו, בעלי חנויות השאירו את חנויותיהם פתוחות ויצאו אל המרחב, אל השדות, אל הרחובות; צעירים שהיו על הגזוזטראות קפצו מגובה רב אל הרחוב וצעקות ויללות נשמעו מפיות העוברים והשבים".

"תמול בשעה שלוש ושבעה רגעים בדיוק הופתעו תושבי ירושלם השאננים ברעידת אדמה נוראה שכמוה לא הורגשה בירושלם זה הרבה שנים", נכתב עוד בעיתון. "אפילו הזקנים שבדור אינם זוכרים רעש קשה וחזק שנמשך שניות אחדות כמו בפעם הזאת". שבע שניות נמשכה הרעידה, ו"תושבי ירושלים חשבו שהעיר כולה נהפכת ונחרבת עד היסוד בה, ורק אחרי ששקט הרעש והאנשים יכלו לראות איש את רעהו, רק אז אפשר היה לדעת את האסונות בנפשות ואת ההיזקים שגרם אסון זה לירושלים".

"רעש גדול בארץ ישראל", "דואר היום", 12.7.1927

"התחילו להגיע למערכת ידיעות מידיעות שונות. וכמו בכל מקרה כזה, כן גם הפעם רבו ההגזמות וההשערות. סיפרו כמובן על מאות מתים ועל אלפי פצועים ועל מאות בתים הרוסים ואלפים סדוקים. השח-רחוק של המערכת התחיל גם הוא לעבוד בלי הרף, ומכל עבר ופינה שאלו מהמערכת שאלות שונות על מספר הפצועים שבעיר וידיעות על האסונות שבשאר ערי ארץ ישראל, והמערכת ענתה כמובן מה שנודע לה עד אז".

"הדחיפה באה מפאת צפונית-מערבית", דיווח "דבר". "התחלתה כעין רעש שנשמע לאוזן כקול נסיעת עשרות אוטומובילים, ובן-רגע נהפך לרעש שורק, כרעש סופה, והבית התנודד בכוח". אחר-כך התחלף  הרעש בזעקות. "מיד פרצו צווחות ויללות של מאות ואלפי אנשים נשים וילדים שרצו בבהלה החוצה. רבים התעלפו".

ב"דואר היום" צוטטו עדי ראייה שסיפרו כי בשעת הרעש "רתח ים המלח ברתיחה גדולה מאוד, וכל מי שראוהו ברגעים ההם מבטיחים כי כל ספינה שהיתה נמצאת בלב הים היתה צוללת לתהומות מפני הגלים העזים וקצפם. כן מספרים, וכמובן יש להתייחס לידיעה זו בזהירות מרובה, כי בקרבת נבי מוסא ליד ה'זרעה' נבקעה האדמה ותמרות עשן עלו ממנה".

בקיעים באדמה בקרבת ים המלח, בעקבות רעידת האדמה של יולי 1927 (צילום: צלמי המושבה האמריקאית, ספריית הקונגרס, נחלת הכלל)

זו היתה רעידת האדמה החמורה ביותר שידעה ארץ ישראל במאה ה-20. למחרת, ובימים הבאים, הביאו העיתונות כרוניקות מפורטות של מידע מכל רחבי הארץ. את המחיר הכבד ביותר שילמה שכם, שבה נהרגו יותר מ-50 אזרחים. בלוד, שבה אחוז ניכר מהבתים נפגע באופן חמור, נהרגו 34 בני-אדם, וברמלה 18. בירושלים ניזוקו בתים רבים. "בכותל המערבי, שבקרבתו נהרס בית ערבי, לא נגע הרעש לרעה", דיווח "דבר". "במגדל דוד ובחומה בכללה נגלו רק סדקים קלים. הבתים שליד מגדל דוד נסדקו באופן רציני". בדגניה ב' נסדק הבית הישן, ובנהלל "זעו צריפים אחדים ממקומותיהם".

העובדה שהערים הערביות נפגעו יותר מאלה שישבו בהן יהודים לא נעלמה מעיני הכותבים. "שורה של כפרים ערביים שסבלו, שורה של מושבות עבריות שניצלו. חס הבורא על תל-אביב היהודייה. כפשע היה בינה לבין התרעודה", כתב הסופר, המשורר והעיתונאי קדיש יהודה סילמן ב"דואר היום". "אוי מה היה לנו אז! כל היהדות היתה אז בחרדת אלוהים. יש רחמים בדין".

"הרעש בארץ ישראל", "דבר", 12.7.1927

גם העיתונאי שלום שווארץ, תחת שם העט בן ברוך, דחק הצדה את האימה האישית כדי לפנות מקום לחרדה הלאומית: "ירושלם, ירושלים! מה גדול ועמוק היה שלשום הפחד שקרוב קצך! ירושלם, לב האומה ומרכז כל הדתות, כמה דיכאה את כולנו הסכנה שארבה לך ביום בהיר, לעיני השמש! נדהמנו לקראת הרעיון: האומנם מן השמים נלחמים בנו, האומנם נגדנו הם גם אדירי הטבע ולא רק פגעי החיים הרגילים? רעדתנו ההכרה המסממת: האומנם עומדת לפני סכנת כיליון תקוות האומה האחרונה, תקוות המולדת הבנויה?".

ברוח התקופה מיהר להרגיע את קוראיו שטרם התאוששו. "אבל לא, לא נגיע לידי ייאוש אף רגע קט! גם על איתני הטבע המהרסים נתגבר... שבע תחריב הטבע ושבעתיים נבנה אנחנו. וכי לא הוקמה צפת מחדש אחרי אסונה הנורא מלפני תשעים שנה? [רעידת האדמה החמורה הקודמת הרסה חלק ניכר מצפת בשנת 1837]... לא יוכלו לנו מחריבי עולמות... אחרי האימה הרגעית שהטילו עלינו פני המשחית הזועפים, שבה אלינו המנוחה. לא רק בכל אחד ואחד מאיתנו, לא רק כל אדם מישראל שקט לבו וחלפה מצוקתו, מצוקת הפחד. אף האומה נרגעה. חזקה בנו האמונה אשר בלהות הרעש העיבוה לרגע. שקטים אנחנו כי יודעים הננו: לעולם תקום ותיבנה ארץ ישראל! ארצנו לעולם עומדת!".

"הודעה ללקוחותינו", מודעות בעיתון "דבר" בעקבות רעידת האדמה, יולי 1927

"דואר היום", כעיתון פופולרי, לא היה יכול להחמיץ את האנקדוטות שבמהלך האסון. כשהביטו על השעון שניצב בחדר המערכת התברר כי "עמד תקתוקו בשעה שלוש ושבעה דקים". אחר-כך הגיעו דיווחים כי כך אירע לרוב השעונים בעיר. סילמן, שקיבץ סיפורים ואמירות קטנות בשולי הרעש, עסק לא רק בדאגה הלאומית: "רב באחת השכונות בירושלים ישב והגה בתלמוד. נתקשה בעניין אחד, נתקשה מאוד. קם ממקומו והלך אל ארון הספרים לעיין בעוד גמרא אחת. בינתיים נפלה אבן מן התקרה על המקום הפנוי שהשאיר הרב". וגם: "האשה ממאה-שערים טוענת: 'ואיך לא יהיה רעש אם שרוולי הנשים כל-כך קצרות הן?'". אשה אחרת, שסילמן הגדירה כאחת "מסולת האינטליגנציה של ירושלים", סיפרה על הנס שהתרחש בחדר האמבטיה שלה: "בקבוק מי הקולון שלה עמד לפני המראה. נזדעזעה המראה, נפל הבקבוק אצל המראה – ולא נשבר!".

כתמיד בעתות משבר וחרדה, רבו השמועות. "בקרב הקהל פשטו אתמול המון ידיעות המוכיחות כי עוד נתונים רבים לאמונות השווא", נכתב ב"דואר היום", "פחד גדול הטילו השמועות על דבר מברק [...] שלפיו נודע [...] כי זעזוע שני יחול בירושלם בשעה אחת-עשרה ורבע בלילה. שח-רחוק [חידוש לשוני זה של אליעזר בן-יהודה זכה להיות בשימוש רחב בעיתוניו] המערכת צילצל עד לשעה אחת-עשרה לשאול מה אמת בדבר". עורכי העיתון עסקו, על-פי עדותם, בנסיונות לשכנע את הפונים שאין שחר לשמועה. "המערכת ביארה לשואלים כי לא היה מקום לשמועות שכאלו, היות ואין תחנות הסיסמוגרף יכולות להודיע מראש מה יהיה, בלתי אם לרשום מה שיש במרחק מהמרחקים". אבל רבים לא השתכנעו: הם "יצאו למרחבי השדות וינוחו בהם עד לחצות הלילה".

שרידי מלון ארמון-החורף ביריחו, שנהרס ברעידת האדמה של יולי 1927 (צילום: צלמי המושבה האמריקאית, אוסף מטסון בספריית הקונגרס, נחלת הכלל)

גם "דואר היום" וגם "דבר" תיארו את המתרחש בבית הדואר המרכזי בירושלים. "מהרגעים הראשונים אחרי הרעש נמצאו בבית הדואר מאות אנשים שבאו לטלגרף לחו"ל ולערי הארץ על שלומם – ועיתונאים שבאו להודיע על המאורע. היה תור לשעות רבות. גם השיחות הטלפוניות עם ערים אחרים היו מרובות מאוד. היה צורך לחכות שעות רבות לשם השגת קשר טלפוני".

הדיווחים שהועברו מבית הדואר המרכזי הגיעו למערכות העיתונים בעולם, שדיווחו על כך בהבלטה. כשנודעו ממדי הנזקים קרא ה"ניו-יורק טיימס" לארגן מפעל סיוע לארץ ישראל. "ארץ ישראל ראויה להתעניינותו של כל העולם המערבי – נוצרים, יהודים, מושלמים – והפעם ניתנה הזדמנות לכולם להתאחד בהפגנת התמסרותנו לפינה קטנה זו של העולם, אשר צריך לשמרה כרכוש רוחני משותף", ציטט "דבר" את העיתון האמריקאי. בעיתונים יהודיים בעולם, כדוגמת "הצפירה", שיצא לאור בוורשה, היה הרעש לכותרת ראשית במשך כמה ימים.

הודעה של "חברת אנגליא פלשתינה בע"מ" בעקבות רעש האדמה, יולי 1927

הנציב העליון מטעם הממשלה הבריטית היה בעת הרעש בחופשת קיץ, ונזעק לשוב ארצה. ממלא-מקומו הקולונל סימס פיקח על חילוץ הנפגעים, ואחרי ימים אחדים כינס את העיתונאים. הוא דיווח כי בפלשתינה-א"י נהרגו 102 בני-אדם ונפצעו 359, ואילו בעבר הירדן היו 68 הרוגים ו-359 פצועים קשה. הוא קרא לעיתונאים לסייע במאמץ לגייס תרומות לשיקום הנזקים, וגם החמיא לאנשי העיתונות בארץ ישראל "על הזהירות הרבה שנהגו בה במסירת הידיעות על הרעש". העיתונים לא הסתפקו בכך וקראו לממשלה לפעול לשיקום הנזקים במהירות, ולא בקצב הרגיל. "בחטף בא האסון ובמהירות רבה", עקץ "דבר" את נציגי ממשלת הוד מלכותו בארץ הקודש, "ולא באטיות שהממשלה רגילה בה".

אבל למרות הדרמה הגדולה, ובניגוד למקובל כיום בעת אירועים דרמטיים, לא פינו העיתונים את מרבית עמודיהם לסיקור רעידת האדמה. בבוקר שלמחרת הרעש, למשל, הקדיש "דבר" רק שליש מראש העמוד הראשון לאדמה שרעדה. הבלטה גדולה לא פחות הוענקה לידיעה על רצח סגן נשיא אירלנד, אירוע שסוקר בהרחבה גם בימים הבאים, כמו חדשות חוץ אחרות. בעמודי הפנים מילא "דבר" את חובתו לבעליו והקדיש עמודים שלמים לפרוטוקולים של הוועידה השלישית של ההסתדרות. וגם לידיעה על מאבקם של עובדי הרכבת נגד ההנהלה.