הכותרות הראשיות

"דיווח בלבנון: צה"ל בדרך לפעולה", נכתב בכותרת הראשית של "ידיעות אחרונות". "בביירות טענו אמש: פעילות אינטנסיבית של חיל האוויר הישראלי. שגריר ישראל בארה"ב: העברת נשק כימי מסוריה לחיזבאללה – קו אדום, לא נישאר פסיביים". הכותרת הראשית תופסת חלק קטן מהשער. החלק הגדול ביותר ניתן להפניה לטקסטים העוסקים בפרשת עמנואל רוזן – זו שהעיתון דגר עליה שנים ו"הפסיד" לבסוף את ההבקעה ל"הארץ".

"אחרי 14 שנה: הרב עובדיה הדיח את ישי. דרעי חוזר לראשות ש"ס", נכתב בכותרת הראשית של "מעריב". כותרת דומה היא גם הראשית של "מקור ראשון": "טלטלה בש"ס: ישי הודח, דרעי הומלך". "הערכה", נכתב בכותרת המשנה, "חילופי הגברי יחריפו את הטון האופוזיציוני של ש"ס וימשכו אותה שמאלה". הכותרת הראשית של "הארץ" עוסקת במפלגה אחרת: "שאלת אמינות", נכתב בה, ומתחת לה נכתב: "על אף מהלומות ועלבונות מצד ליברמן וסניגוריו, הצליח דני אילון לדבוק בעדותו המפלילה נגד שר החוץ לשעבר. כעת זו גרסתו מול גרסת הנאשם".

ב"גלובס" נכתב בכותרת ידיעה של אדריאן פילוט על הגדלת הגירעון: "לפיד הציע, נתניהו ופישר לא עודכנו". כותרת דומה מופיעה גם על שער "מעריב". ב"ישראל היום" ההפתעה מגיעה לכותרת הראשית, במעמד צד אחד: "כרטיס צהוב ללפיד – ולמשק", נכתב בה. "הזגזוג והמחיר", נכתב בתוך עיגול אדום לצדה. "נתניהו ופישר מתנגדים להגדלת הגירעון מחשש ליציבות המשק – והם לא לבד". השבוע תהתה מזל מועלם באתר "אל מוניטור" אם הפגישה שחשפה בין לפיד לאדלסון מלמדת על שינוי ביחסו של "ישראל היום" לשר האוצר. ובכן, נדמה שאפשר לענות על השאלה בשלילה.

חרדים

במוסף "סופשבוע" של "מעריב" מראיינת שרי מקובר-בליקוב שלושה עיתונאים חרדים, "מבכירי העיתונאים במגזר", ש"נקראו להשמיע את קולו של הציבור הכי מותקף בישראל". לפי אריה זיסמן מ"יתד נאמן", מנחם גשייד מ"המודיע" ואליעזר שולמן מ"משפחה", רוב הציבור החרדי עובד ומשלם מסים ואין צורך בלימודי ליבה: "ליאיר לפיד אין בגרות והוא שר אוצר", מצוטט אחד מהם בכותרת המשנה. הכתבה, המתפרסמת ככתבת השער הן של "סופשבוע" והן של "דיוקן" של "מקור ראשון", ממוענת כולה ללפיד, שאיור שלו בנאומו התוקפני כלפי החרדים מעטר את שער המוסף של "מעריב". "יאיר, תקשיב טוב", נפתחת הכותרת על השער, ומסתיימת בעקיצה נוספת ללפיד: "ההתנדבות שלנו בעזר-מציון יותר חשובה משירות ב'במחנה'".

"איפה אתם מתחבאים, חרדים חדשים?", שואל חנוך דאום בטורו במוסף "7 ימים". "ולא, אל תמכרו לי עכשיו את זה שיש שינוי פנימי בחברה החרדית ושלאט-לאט מתגייסים יותר. אני מכיר את התופעה המבורכת הזו. היא מצומצמת מדי, ובעיקר – שקטה מדי".

עמנואל רוזן

הטקסט המסכם באופן המדויק ביותר את פרשת עמנואל רוזן שייך לקלמן ליבסקינד, בטור ביקורת התקשורת שלו (השבוע – בלי שאככב בו) ב"מוספשבת" של "מעריב". תמצית הדברים: הפרשה שייכת למרחב הנורמטיבי, לא הפלילי.

"את הטענה שלפיה נערך לעמנואל רוזן משפט שדה צריך להעיף ומהר מסדר היום, ותמוה שבין מי שמשמיעים אותה ישנם גם עיתונאים", הוא כותב. "עמוד התווך שמחזיק את כל הפרשה הזו הוא התחקיר שפירסמו שרון שפורר וגילי איזיקוביץ ב'הארץ'. הן לא רמזו על חשדות, הן לא דיברו על רכילויות. הן אספו עשר עדויות של נשים שונות, מתקופות שונות וממקומות עבודה שונים, ופרסו אותן לעינינו. ומי שסבור שחשיפה שכזו והשיח שמתנהל בעקבותיה הם בית-דין שדה, קורא בעצם לסגור את העיתונות. משום שזו משמעותה המעשית של הטענה לפיה עלינו לשתוק כל עוד בית-משפט לא קבע בפסק דין חלוט שעמנואל רוזן הוא עבריין מין, כי אחרת מדובר בהוצאה להורג בכיכר העיר.

"המחשבה שצריך לחכות להכרעה של מערכת אכיפת החוק, שמלוא כל העולם משפט ומה שלא פלילי הוא בסדר, היא מחשבה איומה", כותב עוד ליבסקינד. "ומה אם רוזן היה רק מסתובב במערכת, מקלל עובדות ללא הרף, יורק עליהן ומשפיל אותן עד עפר? האם מישהו היה חושב שאין בזה עניין רק משום שאין סעיף בחוק העונשין שאוסר את זה?".

ועוד הוא מעיר כי "החשש הגדול שלי הוא מהאפשרות שבעוד כמה ימים יתברר שההליך הפלילי הוא בכלל קרש ההצלה של עמנואל רוזן", משום שרוזן עלול לצלוח אותו בשלום, ואז התנהגותו הנורמטיבית הפסולה תקבל הכשר. "רוזן ייצא באותו יום במחול הקורבן, כמו רבים שקדמו לו בסיטואציה כזו, והוא ומקורביו יסבירו לנו שלא רק שהוא יכול שוב לבוא בקהל, לחזור להתארח אצלנו על המסך ולהטיף לראש הממשלה ולשריו כיצד ראוי ונכון לנהוג, אלא שהחוויה הקשה שעבר עושה אותו אדם רגיש עוד הרבה יותר ממה שהיה קודם לכן. אותי", כותב ליבסקינד, "ההליך הפלילי כלל איננו מעניין. גם אם יתברר שבאף אחד מהסיפורים האיש לא חצה את הקו הפלילי ובסופו של יום נישאר עם עמנואל רוזן שהוא 'רק' מי שהתנהג באופן מכוער ומשפיל לנשים ו'רק' מי שהתלבש כל צעירה שעברה במערכת ו'רק' מי שקילל ואיים, די לי בזה. יש אנשים שאנחנו יכולים לא לרצות לעבוד לצדם, גם אם אין להם תיק במשטרה".

חבל רק שליבסקינד לא עומד על הקו המקשר בין המקרה של רוזן לבין המקרה של אמנון דנקנר.

בעיתון האח של "מעריב", "מקור ראשון", כותב יהודה יפרח על פרשת רוזן במוסף המשפטי שהוא גם עורכו. "מבחינה הלכתית", הוא כותב, "חובת העיתונאי לפרסם תחקיר נגזרת מדבריו של רבי ישראל מאיר הכהן מראדין, בעל ה'חפץ חיים', שדיבר על 'לשון הרע לצורך'. העיתונאי מספר לשון הרע, אך עושה זאת לצורך. לא זו בלבד אלא שלעתים יש בדבר משום 'וביערת הרע מקרבך' – הוראה המחייבת את הציבור להוקיע את שורשי הרע מתוכו". למרות זאת, כותב יפרח, "התחושה היא שמשהו בטוהר הנשק של אנשי התקשורת הופר" בכיסוי הטענות לעבירות מין כלפי רוזן (וכלפי גדעון סער, מוסיף יפרח).

ב"מוסף לשבת" של "ידיעות אחרונות" תוקף מאיר שלו את צפי סער, שבטקסט שלה שפורסם ב"הארץ" התייחסה למי שהוצגו נגדו טענות דומות לאלו שבפרשת רוזן, ושעובד ב"הארץ". שלו מלין כי סער לא מפרשת את השם ובכך מחשידה את כל עובדי "הארץ". שלו הוא כותב מוכשר, אבל חי על הירח. מדובר, כמובן, ביצחק לאור, שכיכב בתחקיר "המקור" ועמד במרכזה של סערה תקשורתית קטנה מזו של רוזן, אבל גדולה בפני עצמה. אגב, מאמר של לאור (על ספר חדש של אורי מילשטיין) מתפרסם הבוקר במוסף "תרבות וספרות" של "הארץ". ולא, ההסברים של "הארץ", שמוביל את הסיקור בפרשת רוזן, לגבי המשך העסקתו של לאור אינם ממש מספקים.

אגב עיתונאים חרדים ואגב עמנואל רוזן

בעיתונות החרדית לא תמצאו זכר לפרשת עמנואל רוזן. אני משער שגם במערכות החרדיות יהיה קשה למצוא זכר לשכמותה: ההפרדה בין המינים והמוסכמות החברתיות לא היו מאפשרות היטפלות פומבית אובססיבית של גבר לעשרות ומאות נשים. מנגד, בהטרדות ובאינוסים שקורים גם קורים בחדרי חדרים (והציבור נחשף אליהם מעת לעת במקרה שהם מגיעים לטיפול המשטרה), הציבוריות החרדית לא יודעת לטפל. בכיכר העיר העיתונאית שלה אין גרדומים, אפילו לא פינות ליטוף, בטח בכל מה שמזכיר איכשהו משהו שקשור למיניות. הטיפול בסוטי ועברייני מין נעשה שם בחדרי חדרים, בפורומים סגורים ופעמים רבות על חשבון הקורבנות – אלו שהיו ואלו שיהיו.

בקרב המגיבים (וכן, גם המגיבות) הרבים לפרשת רוזן בלטו, כרגיל, אנשי ה"כבר אסור להחמיא?", "מה יהיה עם הרומנטיקה" ו"מחזירים אותנו לעידן האבן". התגובות הללו לא רק מעידות על אומריהן כי הם אכן נשארו בתקופת האבן של מלחמת המינים ("אם לנסח זאת בהרחבה: זו לא מלחמת התשה בינינו לבינן. זה אמור להיות שיתוף פעולה", כותב רענן שקד בטור המוקדש לרוזן במוסף "7 ימים" של "ידיעות"), הן גם מעידות על היגיון פגום (מה הפלא, קשה לחרמנים לחשוב כל-כך הרבה). בשביל שתתקיים חברה ליברלית ופתוחה, בסוגיות מגדר כמו בענייני סקס, חייבות להתקיים נורמות חברתיות (לא פליליות, לא חוקיות) ברורות של ראוי ומקובל ושל פסול ודוחה. חברה שבה בוסים שמרגישים צורך עז להחמיא למזכירה הצעירה שלהם על החזה הזקוף שלה יידעו שמדובר בדחף לא מקובל – גם בלי לערב את המשטרה – היא חברה שתוכל להמשיך לקיים מסגרות מעורבות וחופשיות. דווקא חברה שלא תפנים כללים נורמטיביים נמצאת בסכנה להפוך לחברה סגורה ושמרנית. בוסים חרמנים וגברים שולחי ידיים אינם פרי של חברה פתוחה, אלא הזרע של חברה מהסוג החרדי.

בקיצור

"הבעיה העיקרית ביחסה של חנה ארנדט למשפט אייכמן היתה הסטת הדיון מהרוצח לקורבן", נכתב בכותרת המשנה לטור הקבוע ("ערכים מלקסיקון יהודי") של שלום רוזנברג במוסף "שבת" של "מקור ראשון". "ייתכן שהיו יהודים שמכרו את נפשם לשטן, אולם במשפט אייכמן עמד לדין השטן".

באפר

"וורן באפט בראיון ל'גלובס': 'הכסף הוא כמו אש – שימושי עבור אחד והרסני עבור אחר'", נכתב באחת ההפניות על שער "גלובס על הבוקר". "באפט: 'כשנכנסתי להשקעה ידעתי שהתוצאות שלה יהיו טובות כי זה האנשים הנכונים, הביזנס הנכון והארץ הנכונה'" היא המחמאה המתחנפת הפותחת את כותרת המשנה לראיון שערך שי שלו עם המיליארדר האמריקאי. ב"מרקר ויק" מקדיש סמי פרץ את טורו ל"הבדל בין ורטהיימר לדנקנר", הבדל החורז את הנארטיב שהתעצב ב"דה-מרקר" בשנים האחרונות, בין אנשי עסקים יצרניים העוסקים בתעשייה (עילית או תחתית) לבין אנשי עסקים טפיליים העוסקים בלופט געשעפט בורסאי ופיננסי. שער "ממון", המוסף הכלכלי של "ידיעות אחרונות", מוקדש לבאפט גם הוא. "24 שעות עם וורן באפט", נכתב בכותרת. רשמיו של עופר פטרסבורג מאותן 24 שעות – חיוביות להפליא.

הפרשן הכלכלי סבר פלוצקר. תל-אביב, יולי 2012 (צילום: שוקי טאוסיג)

ואולם, עבודת היחצ של ורטהיימר ובאפט אינה מצליחה – כמו בפעם הקודמת שבה קנה באפט נתח מישקר – לכסות את כל הסדקים במעטה העיתונאי המבריק שלובשת העסקה הנוכחית. "עובד בישקר: 'באפט הבטיח שכל זמן שהוא חי נמשיך לפעול מישראל – אבל כמה זמן עוד נשאר לו?'", לשון כותרת ידיעה של שי ניב ב"גלובס". זו אינה שאלה פרובוקטיבית וריקה. באפט הוא בן 83. ב"ידיעות אחרונות" ממשיך להפתיע סבר פלוצקר, הפרשן הכלכלי הנוח והאופטימי, הנוהג להתאים עצמו תדיר לעמדותיהם של בעלי הכוח. "עסקת ישקר טובה רק למשפחה אחת", הוא קובע ("סבר פלוצקר לא מתלהב", נכתב בכותרת על שער "ממון").

"כשהחברה-לישראל שקלה למכור מחצית מהשליטה בכימיקלים-לישראל לפוטאש הקנדית, קמה זעקת שבר בארץ. גורמים רבים חברו בהתנגדותם למכירת אוצרות הטבע לזרים", כותב פלוצקר, "שר האוצר לפיד בלם את העסקה, לדעתי בצדק. מכירת השליטה המלאה בישקר לוורן באפט לא שונה מכך". האם פלוצקר זועם שלא ניתנה לו בלעדיות? אולי הוא מסתכל אחרת מאנשי "דה-מרקר" על ההבדל בין דנקנר לוורטהיימר? ואולי הוא פשוט מביע את דעתו האמיתית והבלתי משוחדת? כך או כך, בכל הנוגע לעסקת ישקר, הפרשן שאנשי "דה-מרקר" נוהגים לבוז לו ממלא היום את תפקיד העיתונאי הביקורתי והספקן, בעוד שהם לובשים את חצאית המעודדות.

כתבת השער של "מרקר ויק", מאת הילה רז ושוקי שדה, מוקדשת לשופט שמילא את המקום השמור בדרך כלל לוורדה אלשייך ודן השבוע בדרישת בעלי האג"ח לטווח ארוך של אי.די.בי פיתוח לקבל לרשותם את השליטה בחברה מנוחי דנקנר בשל הספק שיוכל להחזיר להם את חובו. "לא רק קבוצת אי.די.בי ובראשה נוחי דנקנר צריכים לחשוש מאיתן אורנשטיין", נכתב בכותרת המשנה על השער, "השופט שמונה לטפל בקריסת הקונצרן הגדול במדינה לא מתכוון לעצור שם".

עלק

"הסצינה התרבותית של ירושלים חיה ובועטת. הלקסיקון המלא", מבטיחה הפניה לאחת הכתבות במוסף "מוצ"ש" של "מקור ראשון", המוקדש לעיר הבירה. כתבות "לקסיקון" הן פעמים רבות שם נרדף לחלטורה, והלקסיקון של "מוצ"ש" לא מאכזב. סצינת התרבות הירושלמית כל-כך חיה ובועטת שהאות ט' בלקסיקון המוקדש לה היא "טלוויזיה", ג' היא "גינות קהילתיות" והאות ו' מוקדשת לגן הוורדים. לזכותם של מחברי הלקסיקון יש לומר שהמשימה שהטילו עליהם העורכים, למצוא סימני חיים בפגר שהתקרר מזמן, נידונה מראש לכישלון.

ענייני תקשורת

המוסף "ערב שבת" ("ליהדות, חברה ויצירה") מציע לקוראי "מעריב" כתבות, מאמרים וביקורות בתחומי התרבות, שכמותם כמעט לא יעלה על הדעת לחפש בטבלואידים המתחרים "ישראל היום" ו"ידיעות אחרונות", ושב"הארץ" הם מתמעטים והולכים. כיצד קרה שעיסוק עיתונאי רציני ותדיר בתחומים שלמים, מהיסטוריה ועד שירה, הוא יוצא דופן באופן בולט כל-כך בנוף עיתונות ההמונים שלנו? והרי העיתונות העברית, מאז היווסדה, הובילה את השיח הציבורי בתחומי התרבות והחברה. והנה לפני שנים מעטות התחסלו, בזה אחר זה, מוספי התרבות ומדורי התרבות. לפחות מבחינה זו, התחלפות האליטות בישראל, שרכישתו של "מעריב" על-ידי תושב גוש-עציון חובש כיפה היא מסממניו, לא הגיעה מוקדם מדי.

"חמישה מחברי מליאת רשות השידור: צריך לסגור את הרשות ולהקים חדשה", נכתב באחת הידיעות במדור החדשות ב"מרקר ויק". הידיעה, של נתי טוקר, ממוקמת באופן המקשה להעריך את חשיבות המאורע שהיא מדווחת עליו. מדובר בהתפרצות געשית באזור אסון, חשיפה של חומרים רעילים שעד עכשיו הגיעו לציבור רק מחורים שפערה העיתונות. כעת באים אנשים מפנים המערכת ומעידים: הכל בפנים רקוב. כדאי לקרוא את המכתב, צריך להריח את האדים.