ברשותכם, אתחיל את הטור הזה עם דבר מה הנשמר בדרך כלל דווקא לסיום: גילוי נאות. כאשר בשתיים-שלוש דקות לשעה שמונה בבוקר מופיעה הדס שטייף בפינת הפלילים שלה בגלי-צה"ל, היד שלי נשלחת באופן אוטומטי אל מכשיר הרדיו כדי לחפש תחנה אחרת. זה כלל לא משנה איזו – כולן משדרות פרסומות שתיים-שלוש דקות לפני כל שעה עגולה, ובכל זאת אני מעדיף לשמוע את אראלה ממפעל הפיס מפתיעה עוד זוכה מאושר מאשר את סיפוריה של שטייף על פורץ אוויל שנתפס כאשר הוא אוכל עוגת שוקולד בבית שאליו פרץ.
הסלידה העקרונית שלי מהפיכת סיפורי פלילים לסוג של שעשוע של סוף מהדורה (טריוויאליזציה של פושעים, של קורבנות, של שוטרים – כולם הופכים אצל שטייף לחבורה שמחה ומאושרת שבילתה לילה משעשע ועכשיו מתאספת כדי לצחוק על זה) אינה קשורה לכך שלדעתי, השתלטותה של שטייף על פרשת רוזן והפיכתה לפנים של תא העיתונאיות החדש גורמות נזק עצום למטרה שהיא מבקשת לקדם.
הסיבה לכך היא ששטייף אינה מבינה, או שאינה רוצה להבין, שהסיפור על רוזן ועל הנשים שהטריד הוא אינו סיפור שהיא הכוכבת הראשית שלו. הפיכתה לגיבורת הסיפור הספציפי הזה היא הרסנית במיוחד.
בנובמבר 2012 פירסמה שטייף פוסט בעמוד הפייסבוק שלה, "הדס שטייף מספרת", סטטוס שנפתח כך: "לך.. איש התקשורת, תזהר...אני אחריך. חודשים אני עוקבת אחריך, אוספת עדויות של נשים נגדך. נשות תקשורת שמספרות לי את סיפורן". זו פתיחה שטייפית קלאסית. אני אחריך, אני עוקבת אחריך, אני אוספת עדויות עליך. נשים באות אלי ומספרות לי את סיפורן.
המציאות ששטייף מככבת בה אינה מציאות רגילה. התיאורים של שטייף נוטים להיות דרמטיים, גדולים מהחיים, וככאלה הם מועדים להיות וולגריים וצעקניים. כך כתבה בסטטוס אחר בדף הפייסבוק שלה: "אני בקושי ישנה בימים האחרונים וכמוני חברותי האמיצות מפעילות תא העיתונאיות... תקרא ותקרא היטב....אתה הזאב הרע אפילו לא בלבוש כבשה... הנשים מדברות, מדברות....נפתח הסכר.... הן דיברו לאוזני ובכו ואני יחד איתן. כן בכיתי. ואיפה היו כלי התקשורת... איפה היו המנהלים, איפה???? לשמוע את הנשים, זה לצרוח...עשית את מעשך הדוחים יום יום יום יום באין מפריע... עמנואל רוזן.... וכל מי שידע, שמע ולא עשה כלום...תתבישוווווווווווווווווווו".
כמה שעות קודם לכן כתבה: " מודה... הלילה בכיתי.... למה? בשל העדויות הקשות שמצטברות אצלי...והלב לא מכיל את כאבן של נשות תקשורת מהמפורסמות במדינה, שחוו ושתקו...". משל היתה היא השמש והמתלוננות הן כוכבי הלכת. את המכתב שלה לרוזן סיימה שטייף במלים: "עכשיו תנו לי לבכות בשקט". שטייף היא לא רק גיבורת הטרגדיה היוונית שהיא כותבת, היא מעוניינת גם בתפקיד המקהלה. לכן היא לא רק גובה עדויות, בולשת, עוקבת, מתעדת ומאיימת, היא גם זו שפונה אל הקהל ומבקשת ממנו שייתן לגיבורה – היא עצמה – לבכות בשקט.
לשיאה הגיעה שטייף בכנס "שובר מסך", אז סיפרה שהצטברו מאות עדויות (כלומר, כך אני מבין, יותר מ-200), ואז קבעה שרוזן "הוא אנס". זהו. שטייף קבעה. העובדה שרק שנתיים קודם לכן טענה כי "לא כל מי שמתלוננת נגד גבר על אונס הופכת אותו לאנס ולא כל אשה שמתלוננת על גבר מכה הופכת אותו לגבר אלים. בשביל זה יש חוקרים, פרקליטות ובית-משפט ולא טוקבקסטים, עיתונאים או ארגוני נשים" אינה רלבנטית יותר. שטייף על הסוס, ומסוס כזה לא ממהרים לרדת.
האופן שבו שטייף רוכבת על רוזן הזכיר לי את האופן שבו "מעריב" רכב על יואב גלנט. הקמפיין של "מעריב" נגד גלנט היה כל-כך בוטה, כל-כך ארסי, כל-כך אגרסיבי, עד שמצאתי את עצמי, ממש בעל-כורחי, עומד לצדו של גלנט.
זה בדיוק מה ששטייף גורמת לי, ואני יכול לשער שלא רק לי, לחוש כלפי רוזן. אני נמלא גועל מסיפורי החיזור של רוזן. כמו רביב דרוקר, איני יודע אם באופן פעולתו חצה רוזן את הרף הפלילי או לא (אני מאמין שלשם כך יש משטרה, ולא כתבת לענייני משטרה), אבל זה לא מפריע לי לחוש דחייה מוחלטת ממעשיו. דווקא האופן ששטייף מטפלת בו גורם לי למהר להתייצב, כמעט באופן אינסטינקטיבי, לטובתו של רוזן. ואני לא רוצה בכך!
והרי אפשר אחרת. ענת סרגוסטי, הפנים האחרות של תא העיתונאיות, התראיינה בכמה אמצעי תקשורת – ברדיו, בתוכניות בוקר בטלוויזיה ובמקומות אחרים. בכל אותם מקומות היא הסבירה שהשאלה אם מדובר באירוע פלילי כלל אינה חשובה. מדובר בסוגיה נורמטיבית, היא הסבירה, סוגיה שנוגעת ליחסים בין גברים לנשים במקום עבודה, ויש לתת עליה את הדעת ללא קשר לכתוב בספר החוקים. אלו מלים כדורבנות, שעומדות על המורכבות של הסיפור, על הצורך להעמיד אותו בהקשר הנכון ולנתח אותו בכלים עדינים שמגדירים באופן מדויק וברור את מערך הכוחות בין המינים.
אבל אז הדס שטייף.
ביממה האחרונה, אחרי שהביקורת נגדה התגברה, היא מיהרה לתפוס את עמדת הקורבן. בטקסט שפירסמה בעמוד הפייסבוק שלה התלוננה כי הופכים אותה למכשפה. איני יודע מה אחרים מבקשים לעשות, אבל אני לא מבקש להפוך אותה למכשפה ואיני רואה בה אחת. המטרה שלשמה היא נלחמת היא מטרה ראויה, טובה וצודקת. זה האופן הבלתי נסבל שבו היא מרשה לעצמה לכתוב דברים בלתי אחראיים שיכול להוציא אדם מהדעת. באותו טקסט מתקרבן כתבה: "אין תקדים במדינת ישראל לכמות הנשים שהוטרדו על-ידי רוזן". האם אפשר להתייחס ברצינות לאדם כזה? האם אפשר לסמוך על שיקול דעתו? על התרשמויותיו?
זו, בקיצור נמרץ, טענתי: שטייף גורמת לעיתונאיות נזק. אוי לעיתונאיות, אוי למוטרדות, אוי לסוגיית ההטרדה המינית במקום העבודה בכלל ובאמצעי התקשורת בפרט, ששטייף היא הפנים הציבוריות שלהן. מגיע להן יותר, הרבה יותר, ובעיקר מגיע לרוזן קטיגור מתוחכם יותר ממופע האימים של שטייף, שאותו היא מעלה מעל כל במה.