רפי מן פתח במהלך השבוע את העיתונים ולבו נמלא שמחה: סוף-סוף העיתונות היומית חוזרת ומדגישה את היתרון היחסי שלה על אתרי האינטרנט ואפילו על הטלוויזיה: היכולת שלה להשקיע בתחקיר עמוק, מקיף ובעל אורך נשימה. הדוגמה הבולטת, מציין מן, היא התחקיר של קלמן ליבסקינד מ"מעריב" על המועמד לתפקיד הרמטכ"ל, האלוף יואב גלנט.

ביום חמישי בערב הגיע גדי סוקניק לאולפן החדשות של יונית לוי בחדשות ערוץ 2 וסיפר לה על סרט שהכין לקראת תוכנית חדשה שהוא מעלה בקרוב. הסרט עוסק בחבריו של גלנט, המזועזעים מהטיפול התקשורתי שניתן לו. סוקניק הציג את השיחה שהחברים ניהלו כאירוע ספונטני שהוא, סוקניק, זכה להיות לו עד, בעוד שבפועל זה נראה כמו תגובה מתוזמרת, מאורגנת ומאוד מנוהלת. סוקניק הסביר ללוי שחבריו של גלנט מרגישים שנגד חברם מתנהל "מסע ציד".

עיתונאי "מעריב" בן כספית (צילום: "העין השביעית")

עיתונאי "מעריב" בן כספית (צילום: "העין השביעית")

כאשר שמעתי את הביטוי הזה, "מסע ציד", יוצא מפיו של סוקניק, הרמתי גבה. "נו, באמת", אמרתי לעצמי. "טוב שהם לא מגזימים". אך האם באמת מדובר בהגזמה? מי שעוקב אחרי "מעריב" בחודשים האחרונים אינו יכול שלא להתרשם מהדרך שבה העיתון כולו ובעיקר הפרשן הבכיר שלו, בן כספית, התגייסו כדי לסכל את מינויו של גלנט לתפקיד הרמטכ"ל.

הנה מה שמעלה חיפוש קצר של השם "קלמן ליבסקינד" באתר nrg רק בהקשר של בן כספית (יש כותבים נוספים, דוגמת עופר שלח, שמתייחסים לתחקיר שלו). "ליבסקינד פירסם את התחקיר הראשון שלו על גלנט לפני יותר משנתיים" (21.1); "כל איש ישר שיקרא את התחקירים של קלמן ליבסקינד [...] יבין תוך שניות דבר אחד ברור: יואב גלנט לא יכול להיות ראש המטה הכללי של צה"ל. נקודה" (19.1); "לא צריך להיות משפטן גדול. רק לקרוא את התחקירים של קלמן ליבסקינד, לקרוא את התחקיר של השר מיכאל איתן, להבין שוועדת טירקל ביזתה את תפקידה והביאה חרפה על עצמה ועלינו" (15.1); "במדינה מתוקנת, נציגי הפרקליטות לא היו באים להגן על יואב גלנט בבית-המשפט העליון הבוקר. הרי גם הם קראו את התחקירים של קלמן ליבסקינד" (10.1); "כולם נאלמים דום. מתקרנפים. מזהים את גלנט כרמטכ"ל הבא, מתיישרים מול השררה, מתעלמים מממצאים קשים, מזעזעים, בלתי נתפסים שהציג כאן קלמן ליבסקינד לאורך שבועות" (8.1). אלה, כאמור, הם רק האזכורים של ליבסקינד על-ידי בן כספית, ורק בשבועיים האחרונים.

אפשר להריע ל"מעריב" על שהוא דואג לנקיון הכפיים של ראשי הצבא ונבחרי הציבור, על שהוא פועל "ללא מורא וללא משוא פנים" כדי לשמור על אמות המוסר של מי שאוחזים בהגה המדינה. אפשר.

אבל האמת היא, כך אני סבור, הרבה יותר פשוטה, הרבה יותר צינית, הרבה יותר בסיסית: זו האמת המסחרית. רפי מן נוהג לטעון כי קמפיינים פופוליסטיים הם חלק מהדי.אן.איי של הטבלואידים. ניתן למצוא קמפיינים כאלה לרוב במדינות שונות ברחבי העולם. גם בישראל ניסה "מעריב" לקדם כמה קמפיינים פופוליסטיים. זכורים לרעה קמפיין "איפה הבושה" של אמנון דנקנר ודן מרגלית, שבשיאו הדפיס "מעריב" טוקבקים שנכתבו באתר האינטרנט של העיתון, כמו גם קמפיין "די לאלימות" המטופש או הקמפיין לקידום החוק שאמור היה לבלום את "ישראל היום".

בכל הקמפיינים האלה נחל "מעריב" כישלון מוחץ; הם זכו לתשומת לב רגעית והתפוגגו בתוך זמן קצר. כעת מריחים ב"מעריב" את טעמו המתוק של הניצחון. ליבסקינד, תחקירן חרוץ לכל הדעות, פירסם כבר לפני שנתיים את התחקיר שלו על אודות גלנט. הוא לא משך תשומת לב רבה, אבל כאשר גלנט הפך למועמד מרכזי למשרת הרמטכ"ל, הבינו ב"מעריב" שיש להם, אולי, כרטיס מנצח. התחקיר אוורר למעשה, פורסם מחדש, תוך שהעיתון מכה בתופי הטם-טם עד לרגע שבו בשבוע שעבר, לצד הלוגו של "מעריב", הופיע לוגו נוסף, לוגו המנצחים: "בעקבות תחקיר 'מעריב'". תענוג.

את הדיון באשר לדרך שבה "מעריב" בוחר להכות בגלנט במלים השמורות בדרך כלל לצוררים צריך לנתק מהשאלה אם גלנט ראוי למשרת הרמטכ"ל. ההתרשמות שעולה מקריאת טקסטים של כתבי צבא ופרשנים בכלי תקשורת שונים היא שגלנט הוא ככל הנראה לא האדם הכי סימפטי בעולם, בלשון המעטה. ייתכן גם שעבר על החוק, וטוב ש"מעריב" מפנה את תשומת הלב של כולנו, גם של מקבלי ההחלטות, לעובדה זו.

אבל "מעריב", במרדפו אחר הישג תדמיתי, לא רק "מפנה את תשומת לבנו", אלא הופך את גלנט למאפיונר תוך שהוא דורש מכל העוסקים בפרשה להתיישר על-פי אמות המידה של ליבסקינד-את-כספית. מי שלא עושה זאת סופג מנה של בוז ולעג תוך שהוא הופך למושחת (אהוד ברק), ליצן (עו"ד דובי ויסגלס) או סתם טמבל (השופט טירקל).

זו אינה עיתונות חוקרת – זו עיתונות מגויסת, המתנהגת כמו ילד מפונק וחסר סבלנות, משתמשת בתחקיר כקרדום לחפור בו, עיתונות שמנהלת קמפיין אגרסיבי, ארסי ותוקפני במטרה להשיג כמה נקודות במגרש השיווקי.

היפוך היוצרות הושלם: ראש הממשלה אולי ממנה, ועדת טירקל אולי מאשרת, היועץ המשפטי לממשלה אולי מגן, אבל עד שבן כספית לא ייתן אור ירוק, עד שהמועמד לא יקבל חותמת כשרות מליבסקינד, אי-אפשר להמשיך הלאה. מי כאן הבריון? זה שלוקח קרקעות לא לו או זה שמטנף בשיטתיות את כל מי שלא מקבל את דעתו?

עיתונות חוקרת נמצאת בלב העשייה העיתונאית. היא אולי ההצדקה העיקרית לקיומה בעידן של עומס בלתי נסבל של מידע. ביצוע תחקיר עיתונאי הוא עניין מורכב, מתיש ומתסכל. הוא רווי לחצים המופעלים על-ידי כל הצדדים. לכן יש לברך על ביצוע כל תחקיר. אבל כאשר התחקירן והעיתון שעומדים מאחוריו מבקשים לא רק לחקור ולהציג בפני הציבור ממצאים, אלא גם לשפוט ומיד לאחר מכן לתלות – נשאלת השאלה מדוע אנחנו זקוקים למערכת כה מסורבלת שנקראת "ממשלה" או "מערכת המשפט"; ניתן לכספית וליבסקינד לנהל את המדינה, ונגמור עניין.