מה שאנחנו משדרים ללוחמים
"המתח, הכעס העצום, האיפוק. לוחמי דובדבן מספרים איך עצרו בפעולה לילית את החשודים ברצח בני משפחת פוגל מאיתמר, בתום מבצע של צה"ל והשב"כ", לשון כותרת משנה לכתבת שער ב"מוסף לשבת" של "ידיעות אחרונות". גדעון מרון ועודד שלום נפגשו עם סרן נ' וסרן י' מיחידת דובדבן, ושמעו מהם על מבצע צה"ל בעוורתא ללכידת רוצחי משפחת פוגל.
"רימוני הלם, 'מעצר בית' וחקירת ילדים, גם בני ארבע. בעקבות הרצח בחודש שעבר באיתמר הפכו כל 6,000 תושבי עוורתא לחשודים", לשון כותרת משנה לכתבה המתפרסמת בקונטרס החדשות של "הארץ". עמירה הס נפגשה עם תושבי עוורתא ושמעה מהם על אותו מבצע.
"הוחלט לנער את הכפר. כמו שמיכה ענקית, שאתה צריך לנער, ומהאבק שיעלה אתה צריך לדלות מידע", מצוטט "קצין בכיר" אצל מרון ושלום.
"התקפה 'על כל בית ובית' נראתה כך, פחות או יותר", כותבת הס. "באמצע השינה מתעוררים כל בני הבית מרימוני הלם שמתפוצצים על הגג או בחצרות. בהתחלה חושבים שאלו רימונים חיים, שזו תקיפה באש חיה. הידיעה שאלו לא רימונים חיים לא מוחקת את רישומו של פחד הראשוני, בייחוד אצל הילדים. יש שדיווחו שאחרי רימוני ההלם חיילים עלו על גגות הבתים – הם מניחים שעלו על סולמות – ומשם שטפו את הבית, הציפו את החדרים, והכל בצעקות. אחרים דיווחו על שיטות פריצה אחרות: החיילים בעטו בדלתות, הורו ברמקולים לצאת, שאגו מלים עולבות".
סרן נ' אומר למרון ושלום: "כל אחד לומד פרט אחד. אחד את מבנה הבית, כניסות ויציאות, אחר את הצירים המובילים ואת נקודות השליטה, אחר איך נראה הבנאדם, אחר כמה בני משפחה מתגוררים בבית ומי הם. הכל מתבצע במהירות, כי אין זמן מיותר. חייבים לצאת לפני שהשחר עולה כדי לשמור על מומנט ההפתעה. זו המהות שלנו בעצם: ההפתעה. הנשק מספר אחת של היחידה".
"הילדים בעוורתא מפחדים היום מכל נקישה בדלת", כותבת הס. "[...] הם מפחדים להישאר לבד בבית, או מפחדים שייעצרו שוב. יש שעומדים ליד החלון, ומחכים שהצבא יבוא שוב. שהפעם לא יפתיע אותם. ילדים חזרו להרטיב בלילות".
"שלושה ימים אינטנסיביים בתוך הכפר. בינתיים מגיעים העיתונים עם כותרות הענק באדום אש", כותבים מרון ושלום. "נכנסים לבתים. המשפחה בדרך כלל מרוכזת בחדר אחד, רצוי בצמוד לשירותים ולמקלחת, והחיילים עורכים חיפוש. מוציאים הכל מהארונות, בגדים, נעליים, ארגזים, מזיזים רהיטים, ספות, שטיחים, מסירים תמונות מהקיר, פותחים ארונות במטבח ובמזווה ומרוקנים הכל. שעה וחצי בכל בית. בלגן אדיר".
"בימי העוצר, בכל שכונה נבחר בית אחד ובו התמקמו החיילים לכמה שעות. עלו על הגג, אכלו, נימנמו. בני המשפחה קובצו בחדר אחד ליד השירותים, ונאסר עליהם לצאת כל עוד שהו בו החיילים. שני חיילים שמרו עליהם, רוביהם מכוונים לעבר בני המשפחה", מתארת זאת הס. "הם נכנסו, גדוד, ועוד גדוד, אלו יוצאים ואלו נכנסים", מספרת להס תושבת הכפר. "הם אספו את כל הנעליים שבבית. עד היום לא החזירו אף נעל".
מרון ושלום כותבים: "נ' והלוחמים שלו ישנו בכפר. 'כל יום בבית אחר. כל עוד אתה מוצא פתרון ראוי לבעלי הבית, לדייריו, זה בסדר. כמפקד אני תמיד דואג שיהיה למשפחה איפה לישון, ואחר-כך אני והלוחמים שלי תופסים מתחם מאוד מוגדר, והעין תמיד משגיחה שהחיילים יתנהגו כמו שצריך'".
סרן י' מספר להם כך: "ידענו שאנחנו הולכים לחפור עמוק, ודיברנו עם הלוחמים על טוהר הנשק. אלו שיחות שאנחנו תמיד עושים. לא להרוס ולהשחית רכוש, לא לפגוע באנשים, לא לנגוע בנשים. כל דבר שמוציאים מהארון מחזירים לארון, כמה שפחות להשאיר שם בלגן".
נ' מדגיש: "שוב ושוב דיברתי עם החיילים שלי על טוהר הנשק והתנהגות בבתים שבהם אנחנו מחפשים", ואילו י' מוסיף: "אחד הדברים שיותר חשובים לנו – וזה מה שאנחנו משדרים ללוחמים – הוא לא להפוך לבהמות. [...] כי הדברים הללו הורסים את הנפשות שלהם. אמרנו להם של-99% מתושבי הכפר אין נגיעה לרצח באיתמר. אנחנו לא שופטים ולא חוקרים, אנחנו הרשות המבצעת, ולא יכולים לערבב רגשות בשיקולים מקצועיים".
"את קולות ההרס הם שמעו מבחוץ", משחזרת הס את חוויותיה של אחת ממשפחות הכפר. "זכוכיות מתנפצות, קולות בעיטה, דלת עץ נשברת. את דפנות המקרר והידית שלו, שנשברו – הם יגלו אחר-כך. גם את מכונת הכביסה והארונות השבורים.
"כך בבתים רבים אחרים: טלוויזיות, כיריים גז לבישול, מכונות כביסה, כמה צעצועי פלסטיק, לול תינוקות, נקודות חשמל, מראות, ספות, ארונות, שידות, כסאות פלסטיק, סירים: שבורים, מנותצים, קרועים, מעוקמים. בגדים, שמיכות ומזרנים שפוכים, הפוכים, בערימות. מחברות וספרי לימוד של הילדים – קרועים. ובמטבח – על הרצפה, שפוכים שקי האורז, הסוכר, הקמח, שמן זית. גם את כרזות האבל למוחמד וסלאח, שתלויות על קירות הבית, היא תגלה: קרועות ותלושות".
"הלחץ הלך וגבר", כותבים מרון ושלום, "לכל צוות לוחמים הצטרף רכז שב"כ. כמאה תושבים נעצרו בכפר. עשרות נלקחו לתשאול והוחזרו. רבים תושאלו בבתיהם. בשב"כ קוראים לזה תשאול קרבי. כך הצטבר מידע רב, רובו לא רלבנטי".
"נוהל המעצר שגרתי", כותבת הס, "מכות בפינת החדר, קללות, ידיים אזוקות מאחור ורטייה על עיניו. כשניסה לשאול על מה המעצר ענו לו, 'תדע בחקירה', והושיבו אותו על רצפת הג'יפ. את הרגליים הניחו החיילים עליו, סיפר. הובילו אותם לחווארה, העמידו בחצר. הוא לא יודע כמה היו איתו, הרי עיניו היו מכוסות. החקירה, בחדר אחד, היתה קצרה – חמש דקות. שאלו מה עשה ביום שישי והחזירו אותו לחצר. אחר-כך הצעידו את העצורים לרחבה אחרת – עיניים מכוסות, ידיים אזוקות מקדימה, כל אחד מחזיק את רעהו וכך מגששים את דרכם.
"[...] היה לילה, קר, הם ישבו על המדרגות, בחוץ, ורעדו מקור. את האזיקים שהכאיבו, מהבוקר, החיילים לא הסכימו להרפות אפילו קצת. את הפלנליות הסירו מהעיניים בתשע בערב. משם הובילו אותם לרופא. רק מים הם קיבלו באותו היום. רק בחצות הועברו לתאים".
"כמה רגעים לפני שאנחנו נכנסים לכפר, אני אוסף את הלוחמים וכולם מרוכזים, מפוקסים", מתאר נ' את ההכנות לקראת המבצע המסיים, לאחר שהתקבל מידע על זהות חשוד ברצח. "הם מביטים בי, ואני אומר להם שאני לא חושב שיש מישהו שיכול להישאר אדיש לסיטואציה כזו, שהוא יודע שהוא הולך להביא בנאדם שרצח בידיים שלו תינוקת בעריסה. כי בסוף-בסוף אתה הולך להחזיק ביד שלך רוצח תינוקות. אדם שרצח תינוקת ושני ילדים קטנים ואת ההורים שלהם בזמן שישנו. יש סיכוי שהסעיף שלך יקפוץ, כי אתה מחזיק את הבנאדם הזה בידיים שלך, אבל אסור לתת לרגשות, ליצר האנושי, לשלוט. אנחנו לוחמים, ולרגע אסור לנו לשכוח את זה".
בהמשך מתאר נ' את רגעי הלכידה: "ואז הבחור שלנו יוצא, והוא יוצא מיד. יחף, רועד מפחד. הופתעתי, הוא התנהג כמו ילד מפוחד, שיודע שנגמרו לו החיים. הסמל שלי אזק אותו והביא אותו אלי, וכבר היתה לו פלנלית על העיניים. הורדתי אותה כדי להביט בו, והסתכלתי לו בעיניים. מבט ראשון בפני הרוצח. אמרתי ללוחמים שלי לפני המבצע, שלא יכול להיות לב אדיש כשאתה מביא בנאדם שרצח תינוקת בעריסה, בסכין שהחזיק בידיו. ואני מרגיש איך הסעיף עולה לי לראש, הרגשות משתוללים לי בתוך הנשמה, אבל כפי שאמרתי לילדים שלי, סליחה, לחיילים שלי, אסור לגעת בו. אסור!
"[...] מה שאתה רוצה זה להוריד לו כאפה חזקה, אבל אסור, ומה שנותר לי זה פשוט ללפות אותו חזק, ללחוץ לו את היד, שירגיש את הכעס. מסביבי החיילים מתפוצצים, אני שומע אותם מקללים בשקט 'חיה', 'רוצח', את כל הרפרטואר של הקללות שקיימות במילון, אבל נושכים שפתיים ולא נוגעים בו".
הכותרות הראשיות
הכותרות הראשיות בכל העיתונים, למעט "הארץ", מזהירות את ציבור הקוראים מפני אפשרות שיבוצע בחו"ל פיגוע נגד ישראלים.
"חיזבאללה הוציא לדרך פיגוע בחו"ל", מצטטת הכותרת הראשית ב"מעריב" "גורמי ביטחון בישראל". "סכנה מיידית לפיגוע של חיזבאללה בחו"ל", מתריעה הכותרת הראשית של "ישראל היום". ואילו הכותרת הראשית של "ידיעות אחרונות" קוראת: "נוסעים לחו"ל? תיזהרו", כשהמלה האחרונה מודפסת בגופן ענק וצבועה אדום.
בעמ' 3 של "ידיעות אחרונות" מתפרסמת מפת "האזור המסוכן – אגן הים התיכון". במפה מסומנות כל המדינות לחופי הים התיכון, מאלג'יריה ותוניסיה, עבור בקפריסין, טורקיה ויוון ועד לאיטליה, צרפת וספרד. נוסף לכך מצוינות גם רומניה, בולגריה, סרביה, מקדוניה וקרואטיה. "מדובר בהתרעה בהולה וממשית שהוצאה במהירות", כותבים ראובן וייס ודני שדה לצד המפה.
ב"ישראל היום" כותבת לילך שובל כי "בישראל לא מציינים מהו יעד הפיגוע, אולם מעריכים כי הימים הקרובים [...] הם המועד המועדף על ארגון הטרור". יואב לימור מוסיף בטור פרשנות: "מדובר באיום מוחשי מאוד: אם להישען על ספרות המתח והריגול האמריקאית, אנחנו עומדים בפני clear and present danger – סכנה ברורה ומיידית".
הכותרת הראשית ב"הארץ" קוראת: "חמישה חודשים אחרי השריפה בכרמל, התושבים עדיין מחכים לפיצויים". רויטל חובל, כתבת העיתון בחיפה, מובילה כפולת עמודים שלמה המוקדשת לבחינת השלכותיה של השריפה, עם ידיעה נרחבת על גורל תושבי המקום.
והצנע לכת
בלב שער "הארץ" תצלום של אבי אוחיון, מצלמי לשכת העיתונות הממשלתית, המתעד את בני הזוג נתניהו בעת סיורם אתמול במוזיאון בעכו. אשת ראש הממשלה עומדת כשאוזניות לראשה. ידה אוחזת במכשיר ההדרכה המוקלטת של המוזיאון, והיא מתבוננת קדימה. לצדה, על גומחה גדולה וגבוהה השקועה בקיר, יושב ראש ממשלת ישראל. אף הוא עונד אוזניות. ידיו משולבות ורגליו ממנו והלאה, כף רגל אחת שמוטה על האחרת. גם מבטו מופנה קדימה.
זהו התצלום המוצלח ביותר של בני הזוג נתניהו בקדנציה הנוכחית. הם נראים בו אנושיים, במובן הטוב של המלה. לא מציגים חייכנות מאולצת בפני המצלמות, לא מפגינים לראווה את היחסים החמים ביניהם. סתם, בני זוג שמסיירים יחדיו במוזיאון. בוהים בתצוגה ומאזינים להדרכה. קצת משועממים.
התצלום מתפרסם גם בשער "מעריב". בשער "ידיעות אחרונות" הוא מתפרסם בחלקו. ב"ישראל היום" מעדיפים לפרסם בשער תצלום של נשיא המדינה שמעון פרס מאכיל טלה. בעמ' 13 של העיתון מתפרסם תצלום ייצוגי בהרבה של בני הזוג נתניהו, לצד ילדיהם, על רקע עכו העתיקה, מחייכים חיוך מעט מאולץ, ראש הממשלה מושיט ידו מאחורי גבה של רעייתו.
במוסף "G" של "גלובס" מתפרסם ראיון שערכה חן שליטא עם אורית גלילי-צוקר, היועצת האסטרטגית החדשה של ראש הממשלה. "אני מאוד נחרצת בעמדה שלי ששרה נתניהו צריכה להתראיין, והרבה", אומרת גלילי-צוקר. "ראש הממשלה מסכים איתי, אבל שרה לצערי לא מקבלת את דעתי. אם הציבור היה נחשף לצדדים האחרים שלה, לכמה שהיא חכמה וליברלית כלפי מיעוטים כמו ערביי ישראל, עובדים זרים ואנשים עם העדפה מינית אחרת, הוא היה מגלה כמה היא אנושית".
בהמשך הראיון מספרת גלילי-צוקר: "קראתי לפני כמה ימים מכתב נורא יפה שאזרח, שטס במחלקת עסקים מאחורי הזוג נתניהו, כתב למשרד ראש הממשלה: איך נחרתה בראשו התמונה המרגשת של שרה מכסה את ביבי כדי שלא יהיה לו קר, ואיך שהיא מביאה לו אוכל". במישור הגלוי זהו סיפור על יחסי זוגיות נעימים בין בני הזוג נתניהו. במישור האגבי, זהו סיפור על ראש ממשלה ורעייתו שטסים במחלקת עסקים, ולא, נניח, במחלקה הראשונה.
"איך מסעות הפאר שלו מסתדרים עם מנהיג בגובה העיניים?", תוהה שליטא. "בניגוד לתקשורת שמציירת ראש ממשלה מנותק, שמתארח במלונות הכי מפוארים וזוכה ליחס מלכים, הציבור רואה בזה מודל לחיקוי", משיבה גלילי-צוקר. "רוב הציבור לא חושב שתהיה לו ההזדמנות לטוס בסטנדרטים של נתניהו", אומרת בהמשך שליטא. "יקירתי חן שליטא, אין פה נהנתנות", משיבה גלילי-צוקר. "את יכולה להמשיך ולהתרפק על 'והצנע לכת' ועל המנהיגות של פעם, אבל אפילו בני בגין הספרטני והסגפן אמר שאלה לא אותם זמנים. הפוליטיקאים הם חלק מחוג הסילון, וכמו האליטה הכלכלית והעסקית, גם הם נוסעים ומתארחים בצורה כזו".
נמשכות ההכנות לנאום בר-אילן 2
"לאובמה נדמה שהוא יודע כיצד צריך להיראות ההסדר העתידי", כותב שמואל רוזנר ב"מוספשבת" של "מעריב". "בזה הוא דומה לכמה מקודמיו, שרבים מהם לקו במחלה אמריקאית מוכרת: אנחנו יודעים טוב יותר. [...] בשבועות הספורים שנותרו עד נאומו של נתניהו בקונגרס, יציע [אובמה] את גרסתו להמשך תהליך השלום. לפי מה שאומרים מקורות בוושינגטון, זו תהיה גרסה שיהיו לה שלושה מאפיינים. גרסה זהירה [...] גרסה מפוכחת [...] גרסה ידידותית".
"אובמה מגבש תוכנית שלום, ללא זכות שיבה", מודיעה כותרת בשער "הארץ", מעל התצלום האמור של בני הזוג נתניהו. על-פי דיווחה של נטשה מוזגוביה, העיתון "ניו-יורק טיימס" פירסם אתמול ידיעה על טיוטת תוכנית שלום אפשרית של הבית הלבן.
מוזגוביה מפרטת את עיקרי התוכנית (זהירות, ספוילר!): "היא תקרא לישראל להכיר במדינה פלסטינית בהתבסס על גבולות 1967 – בתמורה לערבויות בטחוניות. כמו כן, על-פי הדיווח, תקרא התוכנית לפלסטינים לוותר על זכות השיבה – בתמורה להקמת בירתם במזרח ירושלים".
"שלום בלי זכות שיבה", מצוטטת לרוחב הכפולה השנייה של "ישראל היום" השורה התחתונה בתוכנית אובמה. יוני הרש ושלמה צזנה מדווחים על הפרסום ב"ניו-יורק טיימס" וכותבים כך: "בלשכת ראש הממשלה הגדירו את הפרסום 'ניסיון להפעיל לחץ', והדגישו כי 'יש כמה גישות בבית הלבן, וזאת רק אחת מהן. אנו מנהלים מגעים אינטנסיביים והשיח מול הממשל האמריקני נמשך כל הזמן, לקראת ביקורו של רה"מ בחודש הבא', אמר גורם מדיני בכיר".
"'הניו-יורק טיימס' פירסם את תוכניתו המדינית של אובמה, אותה הוא צפוי להציג עוד לפני נאום רה"מ, כדי 'לסנדל' אותו", נכתב בכותרת המשנה לידיעה דומה המתפרסמת ב"מעריב" [אלי ברדנשטיין וצח יוקד]. בידיעה מצוטט "מקור ישראל בכיר" שאומר: "האמריקאים יעשו טעות אם יכפו תוכנית שלום על ישראל והפלסטינים. אם יעשו כן, הם מסתכנים בכך שאנחנו והפלסטינים נדחה את התוכנית, מה שיביא להיחלשות מעמדם של האמריקאים כמתווך בסכסוך [...] בכל מקרה, נתניהו לא יכול בשום פנים ואופן לקבל את הפרמטר של מדינה פלסטינית בקווי 67'".
"יותר מ-30 שנים החזיק ג'ימי קרטר בתואר הנשיא שהזיק לארה"ב יותר מכל עמיתיו", כותב דן מרגלית בפתח מדורו במוסף "ישראל השבוע" של "ישראל היום". "[...] עתה הוא קרוב לאבד את התואר המפוקפק לברק אובמה".
בהמשך טורו כותב מרגלית: "בבחירה בין האסטרטגיה המדינית ארוכת הטווח לבין הצרכים המיידיים – כדאי לנתניהו להגיע לוושינגטון עם תוכנית מדינית שעשויה להרגיע את האמריקאים והאירופים. שכן אובמה לא יהסס לטעות פעם נוספת, וישראל תשלם את המחיר על כינון חד-צדדי של מדינה פלסטינית, שנתניהו ממילא מצהיר על נכונותו להכיר בה כתום משא-ומתן".
"האם יהיה זה נאום 'בר-אילן 2' או משהו דומה יותר לוועידת מדריד 2?", תוהה באותו מוסף שלמה צזנה, ביחס לדברים שיישא ראש ממשלת ישראל בארה"ב. "נתניהו מצדו כבר הבהיר כי מה שדרוש הוא נאום 'ביר-זית 1' מאבו-מאזן, שידבר לעמו ויאמר באומץ שהסכם עם ישראל יתרחש רק כשיגיע ויתור פלסטיני, על זכות השיבה, למשל".
"למה זה בכלל מעניין מה יאמר ראש הממשלה בנימין נתניהו בנאום 'בר-אילן 2'? מאין נובעת הסקרנות באשר לטקסט שיקרא מעל במת הקונגרס?", שואל אלון עידן ברשימה המתפרסמת בחלק ב' של "הארץ". "[...] האם העניין סביב הנאום קשור למציאות עצמה או שמא לטקס בלבד? [...] זוהי ציפייה שמתעלמת מתודעת נתניהו, התופסת את הסביבה כאיום ואת הפשרה ככניעה. זוהי סקרנות שמתעלמת מרוב פעולות הממשלה ומאינספור אי-פעולות שלה. [...] אינך יכול שלא להניח כי עוצמת הסקרנות סביב 'נאום בר-אילן 2' היא למעשה עוצמת הייאוש מ'נאום בר-אילן 2'".
הפיתוי של דנקנר
"הרכישה של דנקנר את עיתון 'מעריב' היא זו שפוגעת בדמוקרטיה", כותב איתן אבריאל ב"דה-מרקר", ומסביר: "[...] עוד בטרם עבר לשליטה מעשית של דנקנר, כבר בולט 'מעריב' בסדרה של כתבות המסבירות לציבור שאין בעיית ריכוזיות במשק, נושא שמאוד קרוב ללבו של דנקנר.
"[...] איש במדינה אינו חושב שדנקנר קנה את 'מעריב' רק לצורך פילנתרופיה חברתית, ולכולם ברור שהוא ישתמש בעיתון כדי להציג את ראיית עולמו. רבים חושבים שזו גם זכותו, למרות העובדה שאת העיתון המפסיד של דנקנר רוכשת חברה ציבורית שרוב בעלי מניותיה הם פנסיונרים וחוסכים מקרב הציבור.
"[...] כעת, כשיש לו עיתון, הפיתוי של דנקנר להפעיל לחצים תקשורתיים על פוליטיקאים, על אנשי עסקים המתחרים בו, על כלי תקשורת אחרים ועל הרגולטורים יהיה גדול מאוד. וזה, יחד עם החשש המובן של כל איש עסקים שפוי מלהתעמת עם אדם שחולש גם על עסקים ענקיים וגם על עיתון – פוגע בדמוקרטיה".
אתמול, אגב, קראה כותרת המשנה לראשית של "דה-מרקר" כך: "החוב לבנק הפועלים, שהקשה על 'מעריב' להיחלץ מהפסדיו, נעשה קל הרבה יותר מאז החלטתו של נוחי דנקנר להשקיע בעיתון". רותם שטרקמן כתב בעיתון כך: "מדוע כאשר התברר שנוחי דנקנר הוא הרוכש של 'מעריב' לא עשה הפועלים שרירים, כמו שעשה כשהרוכש היה זקי רכיב?".
הבוקר, אבריאל מציין ברשימתו כך: "נוחי דנקנר, יש להדגיש, לא קיבל עסקה אחרת ממה שסוכם כמה חודשים קודם בין הבנק לבין איש העסקים זקי רכיב, שהחזיק בשליטה ב"מעריב" לפניו: דנקנר נכנס למעשה לנעלי רכיב".
אמת אבסורדית
במוסף "השבוע" של "הארץ" מתפרסמת רשימה המבוססת על נאום שנשא בלונדון עורך העיתון, דב אלפון, לרגל זכייתו בפרס לעיתונות מטעם International Council for Press and Broadcasting. "הקריטריונים לפרסום ידיעה ב'הארץ' הם פשוטים למדי", אמר אלפון. "נפרסם כל דבר שהוא נכון, שאינו עובר על החוק ושיש בו עניין ציבורי".
בין הנימוקים להענקת הפרס מצוינת מחויבות ל"עיתונות לוחמת למען השלום במזרח התיכון". אלפון התייחס לכך בדבריו ואמר: "אינני מרגיש שאנחנו נלחמים למען השלום; אנחנו רק מסרבים להשתתף במשחק העיוורון שדבקים בו מנהיגי שני הצדדים, ואנחנו מתמודדים עם המציאות בדרך היחידה הפתוחה לפנינו – סיקור עיתונאי אמיץ, סקרן ועקשן של האמת, אבסורדית ככל שתהיה".
את הפרס הקדיש אלפון ל"מאות הכתבים, הפובליציסטים, הצלמים, המעצבים והעורכים" של העיתון. בדבריו מנה עורך "הארץ" כמה מהתחקירים הבולטים שפורסמו בעיתון בשנים האחרונות, ואת שמות הכתבים שאחראים להם. בין היתר הזכיר את "פרוטוקול הישיבה של המטכ"ל הדן בהתנקשויות בלתי חוקיות בשטחים", ואת האחראי לפרסום הפרוטוקול, העיתונאי אורי בלאו.
הבוקר, למעלה משנה מאז שפירסם את רשימתו האחרונה בעיתון ("לא ברחתי, החלטתי להילחם"), ושבועות מספר לאחר שהוחלט להעמידו לדין כפוף לשימוע, שוב מתפרסם טקסט מאת אורי בלאו ב"הארץ" – כתבה קצרה במדור "תוצרת הארץ" שבפתח "מוסף הארץ", על יו"ר איגוד העובדים הסוציאליים, המשתכר כ-25 אלף שקל בחודש.
משמח לראות ש"הארץ" לא רק מצהיר כי הוא עומד מאחורי בלאו ומתהדר בפרסומיו מעל בימות מכובדות ברחבי העולם, אלא גם פועל כמי שעומד מאחוריו – מאפשר לו להמשיך לעבוד כעיתונאי ומפרסם מכתבותיו.
ענייני תקשורת
נחום ברנע כותב במדורו ב"מוסף לשבת" של "ידיעות אחרונות" על העיתון "אח'באר אל-מדינה", היוצא לאור באזור חיפה. במאמר הפותח מצא את הביטויים "הציבור הפנים-פלסטיני" (ערביי ישראל והשטחים), "ההתנחלויות הציוניות" (כרמיאל, למשל), "השלטונות הציוניים", "הכיבוש" (מדינת ישראל בשטחי הקו הירוק) ו"צבא הכיבוש" (צה"ל). כמיל סילבאק, מו"ל העיתון, מסביר לו כך: "העיתון שלי די קיצוני, אבל מתפרסמים בו כל מיני דברים לכל מיני כיוונים [...] צה"ל הוא צבא כיבוש. כאן אולי לא מבינים את זה, אבל בעולם מבינים. אשר להתנחלויות, בערבית אין הבדל, משתמשים באותה מלה ליישובים ולהתנחלויות". "אין לו כנראה אג'נדה", כותב ברנע על סילבאק, "לבד מהרצון להתפרנס. ייתכן שזה מה שצריך להטריד כאן – שהמונחים שעושים דה-לגיטימציה לעצם קיומה של המדינה לא באים מפיה של חנין זועבי, אלא מדפיו של חינמון מסחרי".
לי-אור אברבך מסכם ב"גלובס" את מצבו הנוכחי של המכרז על ערוץ החדשות הייעודי.
דנה הרמן כותבת ב"הארץ" על מותם של צלם העיתונות טים התרינגטון ועמיתו כריס הונדרוס.