משלחת צה"ל לפני צאתה לרומניה (דובר צה"ל)

משלחת צה"ל לפני צאתה לרומניה (דובר צה"ל)

לא יכולים לוותר

"אם דמשק נמצאת במרחק 100 ק"מ מבסיסי חיל האוויר והכור הגרעיני בבגדד היה במרחק 500 ק"מ מגבולות ישראל, הרי שהגבול האיראני הוא במרחק של 1,300 ק"מ מתל-אביב", מזכיר הבוקר יעקב עמידרור ב"ישראל היום". "כולם מכירים את יכולות מטוסי הקרב של מדינת ישראל, ועל-פי פרסומים זרים, לישראל גם יכולת לשגר טילים בטווחים אלה. אבל צה"ל ומדינת ישראל לא יכולים לוותר על האפשרות להגיע לטווחים אלה גם עם כוחות קרקעיים המוטסים במסוקים כבדים".

הסבריו של עמידרור עונים לטענה שאינה עולה כלל בסיקור התרסקות המסוק הצה"לי בהרי רומניה. אין אף פרשן צבאי קבוע או כותב אורח הטוען הבוקר בעיתונים הישראליים כי אל לה למדינת ישראל להתאמן על מבצע הכולל הטסת כוחות קרקעיים למרחקים של מעל אלף ק"מ, כדי שתוכל בבוא הצורך לתקוף את איראן לא רק בלהק מטוסי סילון ושרשרת טילים בליסטיים, אלא גם בכוחות קומנדו. להפך, יש הסברים מדוע משימת האימון והמשימה שאליה התאמנו חיוניות לבטחון המדינה.

"תפקידו של חיל האוויר להתכונן למבצעים מרוחקים ומסוכנים, במלחמות ובמבצעים שביניהן", מסביר מאמר המערכת של "הארץ", שלשם שינוי הולבש מדי צה"ל מתחילתו ועד סופו. המאמר מדגיש דווקא את הבטיחות היחסית של אימוני חיל האוויר בשנים האחרונות ומסיים בהצהרה – חריגה אף היא כשמדובר ב"הארץ" – כי "אסון היסעור ברומניה הוא מאותם מקרים שאינם מצדיקים את החשש שמא הגוף המעורב באירוע לא יצליח לחקור את עצמו כהלכה".

"מחיר הגנת המדינה", קוראת הכותרת הפרושה לרוחב הכפולה הפותחת של "ישראל היום", מעל למאמר פיוטי באופן יוצא מגדר הרגיל מאת דן מרגלית. "גם בשלום ובהפוגה ובהעדר טרור, חוט של יגון נכרך אל טבורנו", כותב מרגלית, ובהמשך מוסיף: "במה שקשור במחיר הגנתה של ישראל, קופת הדם לעולם רושמת, לעולם מצלצלת, לעולם אינה שובתת".

חלק ניכר ממאמרו של מרגלית, כמו גם רבים מהעמודים הראשונים בעיתוני הבוקר, מוקדש לסיפורי הנופלים. "הם תמיד טובי בניה של האומה", כותב מרגלית, "הם נפלו בהרי הקרפטים – והיה אם באחד הימים יהיה צורך לשגר את חבריהם למשימה של ממש בשטח אחר שהוא תעלומה בשבילם, תוכל כל אם עברייה לומר כי רבים יותר חזרו בשלום מפני שמעטים אחרים נפלו קודם במקום אחר כחלק מן המשימה.

"כל אחד ואחד כל-כך מוכר וסיפור חייו כל-כך חלק מאיתנו", מוסיף מרגלית על הנספים בתאונה, "וכל אחד מלווה אותם בלבו ובצפייה או ברגל אל מקום מנוחתם על רקע המידע והדמע, ועוד רובד נאסף אל המסע הגדול והמפרך והדמי".

תצלומיהם של ששת החיילים הישראלים שנהרגו בהתרסקות מופיעים בשערי "ישראל היום", "מעריב" ו"ידיעות אחרונות". בעיתון פנימה – וב"מעריב" גם על השער – מופיעים סיפורי חייהם תחת כותרות כגון "תמיד אלוף", "תמיד הצטיין", "גאוות המשפחה", "ילד טוב, אבא טוב", "הילדים מעריצים אותו", "הגבר הכי יפה והכי חכם", ו"גרם לכולנו לחייך".

אכן, "כל אחד ואחד כל-כך מוכר וסיפור חייו כל-כך חלק מאיתנו". למעט הרוג אחד בתאונה, ההרוג השביעי, הרומני. "ידיעות אחרונות" הוא העיתון היחיד שמעניק כמה אינטשים מדפי קונטרס החדשות שלו לסרן שטפן קלאודיו דראגנאה, בן 31, שהצטרף לטיסה כמשקיף מטעם הצבא הרומני. אמנם הכותרת שנבחרה לתמצת את חייו אינה ההרואית ביותר שניתן להעלות על הדעת ("השאיר אשה בהריון בחודש החמישי"), אמנם אין בתיאור שמספק אנדי בריד דברי שבח לאיש ופועלו הצבאי (למען האמת, בולטת האשמה מרומזת באחריותו האישית לאסון – "[הוא הכיר] טוב יותר את תוואי השטח המסובך ועל כן הוא שימש בטיסה גם כנווט", נכתב), אבל בכל זאת ידיעה על הרוג זר בעיתון ישראלי אינה דבר של מה בכך. שיגיד מולצומסק (ברומנית: תודה).

מחיקון

"תחת אבטחה כבדה של כוח משטרה גדול, נהרס אתמול הכפר הבלתי מוכר אל-ערקיב שמדרום לרהט", מדווח אורי בינדר ב"מעריב", בידיעת תצלום שהתמקמה לה בתחתית עמ' 24 של העיתון, לצד תוצאות הגרלות מפעל הפיס ("המספר החזק: 5").

"הריסת המבנים התאפשרה לאחר שבית-המשפט לא קיבל את טענות הבדואים שביקשו למנוע את הריסת בתיהם", מוסיף בינדר. "תוך מספר שעות, ובלי עימותים פיזיים, נמחקו כ-30 מבנים, גדרות, עצים ומחסנים, והתושבים נותרו ללא קורת גג".

כמה תושבים נותרו אתמול ללא קורת גג? בינדר לא מדווח. להגנתו ייאמר כי קשה להכניס פרטים רבים לידיעה שכל כולה כיתוב תצלום (אגב, מדובר בשני תצלומים, מאת יהודה לחיאני, ומהם עולה שדווקא היו מעט עימותים פיזיים. שניהם דרמטיים ביותר, וחבל שנדחקו לעמוד נטול צבע). על-פי ידיעה שעלתה באתר CNN, מדובר במאתיים איש שפונו אתמול מבתיהם ונותרו ללא קורת גג. עוד מדווח באותה ידיעה כי כוחות הביטחון הישראליים הגיעו לאזור הכפר כשהם מלווים באוטובוסים מלאים באזרחים ש"צהלו שעה שהמבנים נהרסו".

בפעם האחרונה שמדינת ישראל רוקנה יישוב שלם מתושביו, בעת הנסיגה מרצועת עזה וחלק מצפון השומרון, התקשורת הישראלית ליוותה את המשימה מקרוב, ימים ארוכים לפני שיצאה אל הפועל. הרגעים המכריעים הועברו בשידור חי בערוצי הטלוויזיה והרדיו, שעות אינסופיות של מלל נשמעו, העיתונים הקדישו לאירוע כותרות ראשיות ועשרות עמודים על פני ימים רבים. הדיווח היה אולי מוטה לטובת החלטת הממשלה לפנות את היישובים, אך לפחות היה דיווח.

הפעם עברו על רוב כלי התקשורת פינויו והריסתו של יישוב שלם בתוך גבולות המדינה כאילו התרחשו במדינה זרה (שאינה יעד מועדף לתיירות של ישראלים ממוצא יהודי). במהדורת החדשות המרכזית של ערוץ 2, למשל, הוקדשו אתמול לאירוע כשלושים שניות, בסביבות השעה 20:45. יונית לוי הקריאה טקסט באולפן על רקע צילומי וידיאו של הפינוי (המקבילה הטלוויזיונית לכיתוב תמונה), והאירוע מוסגר כהפרות סדר של בדואים על רקע הרס מבנים. בערוץ 10 דווקא שודרה כתבה ארוכה יחסית, שאף נכללה בכותרות המהדורה.

המצב בעיתוני הבוקר דומה. פרט לכיתוב התצלום בתחתית עמ' 24 בעיתון "מעריב", מתפרסמת ידיעה רק בעיתון "הארץ". במרכז עמ' 6 מדווחים יניר יגנה וג'קי חורי על הרס הכפר תחת הכותרת "1,500 שוטרים איבטחו הרס עשרות מבנים של בדואים בנגב". הידיעה מביאה בהרחבה את תגובת התושבים למעשה, אך לא ניכר בה כי כתב מטעם העיתון היה במקום בעת האירוע. כך או אחרת, אין לידיעה זכר בשער עיתון "הארץ". ב"ידיעות אחרונות" וב"ישראל היום", שני העיתונים הנפוצים בישראל, אין הבוקר כל ידיעה על פינוי והרס יישוב שלם במדינת ישראל. אפילו לא שורה.

זו, במחילה, רשלנות נפשעת בנסיבות מחמירות. רשלנות, משום שחובתה של תקשורת עצמאית במדינה דמוקרטית לדווח על אירוע בסדר גודל כזה, גם אם הקורבנות אינם יהודים ואפילו לא ציונים. נפשעת, משום השלכותיה. אי-סיקור אירוע כה טראומטי עבור האוכלוסייה הבדואית (יהיה הפינוי מוצדק או בלתי מוצדק בעליל) מגביר את המחיקה של מצוקת האוכלוסייה הבדואית מתודעתה של האוכלוסייה היהודית, וזה אינו תהליך שמשפר את מצב החברה בישראל. בנסיבות מחמירות, משום שהאירוע היה מתוכנן וידוע מראש. כל מערכת תקשורת שרצתה יכולה היתה לשלוח מבעוד מועד נציג מטעמה כדי לסקרו מקרוב.

עדיף היה דיווח מוטה לחלוטין, המציג אך ורק את עמדת המדינה שלפיה הבדואים הם פולשים השואפים להשתלט על אדמות שמעולם לא היו שייכות להם. ההתעלמות המוחלטת, המחיקה של האירוע מהתודעה של קוראי העיתונים וצופי מהדורות הטלוויזיה, היא החלטה אכזרית כמו מחיקה של כפר שלם ביום אחד.

להתראות ב-2018

במדור הדעות של "הארץ" מתפרסם הבוקר מאמר מאת יוסי מלמן, הכותב על ההגבלות שכופה הצנזורה הצבאית על חופש הביטוי בישראל. "גזירותיה של הצנזורה הצבאית הן הסיבה המרכזית לכך שתחקיר כמו זה שפירסם באחרונה 'וושינגטון פוסט' לא היה יכול לראות אור בישראל", כותב מלמן באשר לתחקיר על הגידול העצום במנגנון הביון האמריקאי והפרטת חלק ניכר ממנו.

"ההבדל הבולט בין ישראל לארה"ב הוא ביכולתה של התקשורת שם לחשוף כשלים ובזבוזים, בזכות ההגנה המוקנית לה מכוח החוקה המבטיחה את חופש הביטוי", מוסיף מלמן. "בישראל כל ניסיון כזה נידון מראש לכישלון, משום שעל מערכת הביון מסוככים במסירות רבה הצנזורה הצבאית ובתי-המשפט, הממהרים להוציא צווי איסור פרסום. אפילו ייצוא נשק מישראל זוכה להגנתם, אף שהיבטיו העיקריים הם כלכליים ומוסריים ופחות בטחוניים. היחס לביטחון בישראל הוא כאל דת שאסור להטיל בה ספק ולחשוף את חולשותיה. וכל עוד זה לא ישתנה, תמשיך כנסיית הביטחון להתנהל בפזרנות, בלי שתחוש שהיא חייבת דין-וחשבון לציבור שבשמו היא פועלת ומכספו היא נהנית".

בשער "הארץ" ידיעה על חזית נוספת במאבק על חופש הביטוי וחופש העיתונות, חזית שבה ספגה לאחרונה העיתונות הישראלית תבוסה. ברק רביד מדווח כי ראש הממשלה בנימין נתניהו חתם לפני שבועיים על תקנות המגבילות את הנגישות למידע מדיני-בטחוני שנאגרו בארכיונים הממשלתיים, והאריך את החיסיון עליהם בעשרים שנה.

רביד, שמציין כי נתניהו לא קיים על כך דיון מסודר בלשכתו, כותב כי התקנות יביאו להשהיית פרסום מסמכים מסווגים למשך שבעים שנה במקום חמישים שנה. כלומר, מסמכים מימי ראשית המדינה לא ישוחררו לעיון חוקרים ועיתונאים עד לשנת 2018, אף שהיו אמורים להשתחרר כבר מזמן.

בשל אי-כיבוד התקנות הקודמות, מציין רביד, הגישו העיתונאים רונן ברגמן ויוסי מלמן עתירה לבג"ץ. השניים דרשו לבטל את הארכיונים הנפרדים והבלתי חוקיים של המוסד, השב"כ והוועדה לאנרגיה אטומית, לאלצם להעביר את התכולה לגנז הרשמי של המדינה ולשחרר מסמכים בני למעלה מחמישים שנה לציבור.

"החלטת ראש הממשלה לדחות את מועד פתיחת הארכיונים לשבעים שנה תביא ככל הנראה לדחיית העתירות על-ידי בג"ץ", כותב רביד. בידיעה מצוטט גם גנז המדינה, ד"ר יהושע פרוינדליך, שבישיבה של מועצת הארכיונים אמר כי בכמה מהמסמכים יש "השלכות לגבי כיבוד החוק הבינלאומי".

במאמר פרשנות נלווה מבקר תום שגב את ההחלטה ומדגיש כי כעת "הסמכות להסתיר חומר בטענה שהוא עלול להזיק לבטחון המדינה נתונה בידי שר הביטחון עצמו, לא בידי גנז המדינה למשל, או שופט בדימוס. על כן צריך להאמין לכבוד השר שרק בטחון המדינה לנגד עיניו ואין הוא מסתיר מידע מסיבות אחרות, למשל כדי להעלים את מחדלי העבר של המערכת שהוא מופקד עליה או את פשעיה".

גם בעמודי החדשות של "מעריב" מתפרסמת הבוקר ידיעה על גנזך המדינה. אלי ברדנשטיין מדווח כי גנזך המדינה העלה לאתר יו-טיוב סרטון שצולם בשנת 1970 ומתעד "עב"ם בשמי ישראל".

לדפוק על השולחן

כל שער "מעריב" מוקדש הבוקר להתרסקות המסוק הישראלי ברומניה. כל שער "מעריב", למעט תיבה קטנה בתחתית העמוד הכוללת כמה שורות מטור של בן כספית. הכותרת – "המסיבה". התצלום הנלווה – של בנימין נתניהו, ראש ממשלת ישראל.

הטור המלא תופס את כל עמ' 12. כספית מתלונן בו על כך שנתניהו חגג שלשום את יום הולדתו ה-19 של בנו יאיר לאחר שנודע לו על התרסקות המסוק ברומניה. "איך יכול להיות שבערב כזה מרשה ראש הממשלה לעצמו לארח קרואים חגיגיים בביתו, שהוא בית השרד שהמדינה מעמידה ומממנת לטובתו", שואל כספית. "איך אין שם אף אחד שקם ואומר, ואולי אפילו צועק ודופק על השולחן, שזה לא ראוי. שצריך לבטל את המסיבה הזו, ויפה שעה קודם".

לשכת נתניהו מסרה בתגובה כי לראש הממשלה נודע על האסון רק כשעה לאחר הגעת אורחי המסיבה לביתו, ועל כן "ראש הממשלה פרש מיד לחדר העבודה שלו במעון הרשמי, המשיך לקבל עדכונים שוטפים ואף שוחח בטלפון עם שר הביטחון והרמטכ"ל".

כספית לא מאמין לתגובה. "התאונה ברומניה התרחשה סביב השעה ארבע אחרי הצהריים. למערכת הביטחון הגיעה ההודעה לפני חמש בערב. מרגע שהרמטכ"ל יודע על התאונה, חולפות כמה דקות או שניות עד שראש הממשלה יודע. בשביל זה המציאו את המזכיר הצבאי", כותב כספית ומציין כי אם נכונה גרסת לשכת ראש הממשלה, שלפיה נתניהו למד על האירוע שעתיים וחצי לאחר התרחשותו, ושעה וחצי לאחר שנודע לרמטכ"ל, המצב חמור בהרבה.

גם ב"ידיעות אחרונות" מתפרסמת ידיעה על חגיגת יום ההולדת של יאיר נתניהו, אך היא מובלטת במידה פחותה. איתמר אייכנר ממסגר את האירוע כדילמה קשה עבור ראש הממשלה. "הערב של נתניהו: מצד אחד אסון המסוק, מצד שני מסיבה לבנו", קוראת הכותרת, ובידיעה עצמה אין פקפוק בוטה בגרסת לשכת ראש הממשלה.

ענייני כלכלה

בעמ' 12 של "דה-מרקר" מתפרסמת ידיעה מאת צבי זרחיה ואמיתי זיו תחת הכותרת "הטייקונים ושליחי חברות הסלולר מפעילים עלינו לחצים כבדים". הכותרת היא ציטוט מפי יו"ר ועדת הכלכלה ח"כ אופיר אקוניס, שניהל אתמול "דיון סוער על הרפורמות בענף התקשורת". בצד העמוד מובלט ציטוט של מנכ"ל פרטנר, דוד אבנר, הטוען כי הממשלה מבקשת לבצע הלאמה.

בעמ' 6 של "כלכליסט" הופך הציטוט של אבנר לכותרת של הידיעה [תומר אביטל] על הדיון בכנסת. טור נלווה [עידן גרינבאום ושאול אמסטרדמסקי] מגחיך את הטענות של ח"כ אקוניס וחוזה את הכותרת שמתפרסמת הבוקר ב"דה-מרקר".

ועוד בעמ' 12 של "דה-מרקר", טור קצר מאת צבי זרחיה על ח"כ יוליה שמאלוב-ברקוביץ'. לדבריו, היא "נשמעה אתמול יותר כלוביסטית של חברות הסלולר, ופחות כנציגת כלל הציבור", וזאת לאחר "שנפגשה בשבועת האחרונים עם הבעלים של פרטנר, אילן בן-דב, ועם מנכ"ל החברה דוד אבנר". לעומת זאת, בעמ' 19 של אותו עיתון מוצג שר התקשורת משה כחלון כברק אובמה הישראלי, לאחר שנפגש עם בעלי השליטה במירס וב-HOT, פטריק דרהי. כרזה של כחלון בדמות אובמה מגיעה עד לראש שער העיתון.

בשער "כלכליסט" הבוקר נטען כי נסים טאלב הוא הכלכלן המשפיע בעולם, וזאת לקראת ראיון עימו שיתפרסם מחר במוסף השבועי של העיתון. בחודש שעבר היה הכלכלן המשפיע בעולם על-פי "כלכליסט" פול קרוגמן. בחודש לפני כן זה היה נוריאל רוביני. הנה נוסחת "כלכליסט" למי הוא הכלכלן החשוב בעולם: זה שמתראיין ל"כלכליסט" באותו חודש.

בבלוג "מדידות מה-Buyside" ליקט אורי רונן כמה שורות מפרסומים שהופיעו לאחרונה ב"גלובס" בקשר להמלצות בית-ההשקעות אקסלנס-נשואה ומניית מלאנוקס.

ענייני תקשורת

מתי טוכפלד מדווח בהרחבה יחסית ב"ישראל היום" כי בכירים בטלוויזיה החינוכית מאשימים "גורמים אינטרסנטיים" כי הם מנסים לפגוע בתחנה. נזכיר כי ב"ישראל היום" כותב דן מרגלית, המגיש את "ערב חדש" בחינוכית. במדור הדעות של העיתון מתפרסמת הבוקר רשימה מאת גונן גינת, התוקפת את נחום ברנע על הביקורת שהביע לאחרונה נגד החינוכית.

במוסף "ממון" של "ידיעות אחרונות" מדווח גד ליאור כי שרי רז היא אחת הנשים שצורפו לוועדת טירקל, האחראית על קביעת הדמויות שיוטבעו על סדרת שטרות הכסף החדשה של ישראל.

במוסף "גלריה" של "הארץ" מדווחת אביטל בורג כי ביום חמישי הבא תיפתח בתל-אביב גלריה חדשה לצילום עיתונאי, דוקו-קלאב שמה.

ב"ידיעות אחרונות" מתפרסמת הבוקר "הבהרה": "ביום שישי 23.7 הופיע בידיעה על סדרות שבי בצה"ל ציטוט המיוחס לספרו של חגי ליניק 'מספר מוות'. הספר 'מספר מוות' כלל לא עוסק בנושא, ועל כן הציטוט המיוחס כלל לא הופיע בספר".