עורכי-דינם של עצורי המשט הישראלים מתפללים מחוץ לבית-המשפט, אתמול באשקלון (צילום: צפריר אביוב)
"הארץ" שוב של הסופרים
לפני שנה, בפעם הראשונה שמערכת "הארץ" העבירה לידי סופרים את עמודי החדשות של העיתון לרגל שבוע הספר העברי, הימים היו רגועים יחסית. "ארה"ב מציעה: ועידה בינלאומית", קראה באותו היום הכותרת הראשית של "ידיעות אחרונות", כותרת שיכולה להשתלב יפה בכמעט כל גיליון של עיתון ישראלי מעשרות השנים האחרונות.
הבוקר, עם יציאתו לאור של הגיליון השני של עיתון "הארץ" שבו סופרים ולא עיתונאים כותבים בעמודי החדשות, הימים הם ימי משבר. הטיפול מעורר המחלוקת של כוחות צה"ל במשט שנועד להגיע לרצועת עזה היה שלשום, אתמול הכל עוד היו נתונים לרושם הראשוני, והבוקר מנסים לנתח את המעשה ולהסתכל קדימה. המתח גבוה, והפגנות בעד ונגד פעולת צה"ל פרצו במידה משתנה של ספונטניות ברחבי הארץ. אלה ימים שבהם חובבי אקטואליה נצמדים למקלטים (אם מותר, לרגל שבוע הספר, להשתמש בקלישאה כה נדושה), ויצרני האקטואליה מתמלאים אדרנלין. הכותרות הראשיות של יתר העיתונים משדרות מצוקה: "התוקפים היו שכירי חרב של אל-קעידה"; "נתניהו וברק סגרו פרטי המבצע לבד"; "חצי מהציבור: ועדת חקירה".
מתוך הנתונים הללו יוצא לאור הגיליון השני של "'הארץ' של הסופרים". העיתוי הבעייתי, לכאורה, מבליט את מגבלות המחווה, אך מצד אחר, דווקא בעיתוי כזה בולט לעתים היתרון של העברת הסיקור למי שאינו מצוי במגע יומיומי עם המקורות הממסדיים.
את ההצעה האמריקאית לוועידה בינלאומית שפורסמה לפני שנה ככותרת הראשית של "ידיעות אחרונות" מחליפה ב"הארץ" כותרת ראשית הקוראת: "ארה"ב תומכת בחקירה בינלאומית". חתום עליה סייד קשוע, "שליח 'הארץ' לבית הלבן".
זו הפעם הראשונה שבה פלסטיני, אזרח ישראלי (אמנם בעל תכונות יהודיות מובהקות), מסקר עבור עיתון ישראלי-עברי את הנעשה בבית הלבן. דיווחו נפתח בתיאור הבא: "את תדרוך העיתונאים שנערך אתמול בבית הלבן פתח הדובר רוברט גיבס בהקראת הודעת הבעת הצער על מותם של אזרחים. נראה היה בהבעת פניו כי קיווה לשווא שהדבר יחסוך את שאלות העיתונאים בעניין הימנעותה של ארה"ב מלגנות את השתלטות לוחמי הקומנדו הימי על ספינות המשט לעזה".
יתר דיווחו של קשוע אינפורמטיבי למדי, ושונה מרוב הרשימות שמפרסמים הסופרים מעל דפי עיתון "הארץ". חלקן פובליציסטיות לחלוטין, רבות אחרות התרשמותיות, מיעוטן חדשותיות. חבל שזו החלוקה, כיוון שהדיווחים החדשותיים של הסופרים מעניינים ביותר.
בדיווחים הללו ניכרת הנטייה לנסות לתפוס נקודת מבט רחבה, למקם את האירוע הקטן שהסופר נשלח לסקר במה שמכונה "התמונה הגדולה" ולהגיד דבר מה על החברה בישראל. מיכל זמיר, הכתבת הפרלמנטרית ליום אחד, מדווחת מהנעשה במזנון הכנסת שלשום, עם היוודע תוצאות המבצע הצבאי בלב ים. "עיניהם של הכתבים ביקשו עיניים של ח"כ שיודע, עיני הח"כים המעטים בהו בעיתונאים ובצלמים, אולי מהם תצמח הישועה", היא כותבת. "הזחיחות בשולחנות של חבורת הלוביסטים חבושי הכיפות הסרוגות ונעולי הסנדלים התנדפה". להתרשמותה, הכנסת היא מקום "שהוא גם אינטימי, כמו מקום עבודה, גם תיאטרלי ומשתלח [...] מפלטה האחרון של הזהות הישראלית".
ניר ברעם מדווח מבית-המשפט באשקלון, שאליו הובא השיח' ראאד סלאח להארכת מעצרו. הוא מנסה להחליף כמה מלים עם אמו של סלאח, ותחילה נענה בסירוב מפני "אי-אמון מוחלט בתקשורת הישראלית, שלשיטתם, הפכה בשנים האחרונות לעבד נרצע של הממסד. הטענות כלפי התקשורת חריפות יותר מאלה שמופנות כלפי הממשלה; אולי כיוון שהתנהלות התקשורת הישראלית עדיין מצליחה להפתיע אותם". בסופו של דבר האם מתרצה, ומתארת את שעבר עליה בשעות הארוכות שבהן לא ידעה אם בנה חי או מת.
כליל זיספאל, הכתבת הצבאית ליום אחד, מבצעת מעשה שנראה על פניו חתרני, רק משום שהתקשורת הישראלית נראית בשנים האחרונות כמי שהפכה לעבד נרצע של הממסד. בפועל, המעשה שלה מתבקש. היא אינה מקבלת כמובנת מאליה את גרסת מערכת הביטחון. ראשית לכל, היא פותחת את דיווחה על אירועי אתמול במשפט: "אחר הצהריים תקף חיל האוויר חוליית משגרי רקטות והרג שלושה בני-אדם בצפון רצועת עזה". אחר-כך היא מעזה לפקפק בדברי חייל פצוע, שמסר אתמול לכלי התקשורת את גרסתו באשר לאירועים על הספינה הטורקית.
"סרן ר' שוחח עם עיתונאים בתום תדרוך עם דובר צה"ל, אך ספק אם היה צריך לשים מלים בפיו", היא מדווחת. "פעלנו לפי הערכים שחונכנו עליהם, אמר, והזכיר את טוהר הנשק. התיעוד המצולם אינו משאיר מקום לספק שאכן הותקף בידי קבוצה של מתפרעים. הוא זה שהושלך מהגג אל הסיפון. לאחר מכן נדקר בבטנו. אין דרך לשער את האימה, והיא בוודאי זו שגורמת לו לשער כי שבעים וחמישה אחוזים מתוך שבע מאות ושמונים הנוסעים שעל הסיפון היו חמושים ועמדו עליו ועל חייליו לכלותם. רחשי לב אומרים כי זהו מספר מוגזם, אבל מספיקים בהחלט כמה עשרות תוקפים".
השוו את התיאור הזה למה שמודפס הבוקר בכפולה המרכזית של "ידיעות אחרונות", למשל: מונולוג ארוך מפי סרן ר' שמספק הכתב ליאור אל-חי, בלי לצרף מלה אחת משלו.
לשון המעטה
ליעד שהם נשלח לנצרת, לסיקור מסיבת העיתונאים של ח"כ חנין זועבי, ששהתה על אחת הספינות שהיו בדרכן לעזה, נעצרה ושוחררה במהירות מפאת חסינותה. "זועבי מתעקשת שוב ושוב שלא היתה שום אלימות מצד הנוסעים", הוא מדווח, "שאף אחד לא החזיק נשק, שצה"ל בא כדי לרצוח, כדי להרתיע ולהפחיד, שהכל היה מתוכנן, שבקלות היה יכול הכל להסתיים ללא שום קורבנות. כאשר מנסים נציגי התקשורת לעמת אותה עם קטעי הווידיאו שפירסם דובר צה"ל, עם עדויות החיילים, עם העובדה שחלקם חזרו פצועים, זועבי מתחמקת ואחר-כך מסייגת ש'זה מה שאני ראיתי'. במבט מן הצד, נראה שזועבי מנסה לאחוז בשני קצוות החבל – מחד, היותה עדה מרכזית מהימנה וכמעט כל-יודעת, ומאידך, בעלת ראייה מוגבלת וסלקטיבית המתארת רק את מה שמתאים למסר שהיא רוצה להעביר".
בעיתונים אחרים היחס לזועבי חריף יותר. דניאל סיריוטי מסקר את מסיבת העיתונאים שלה עבור "ישראל היום", ולצד דיווחו מודפס טור מאת ח"כ יוליה שמאלוב-ברקוביץ', הדורשת להפסיק "לטפוח לד"ר טיבי על השכם או לשבת עם זועבי לבראנץ'". היא מספרת כי פנתה אל היועץ המשפטי לממשלה "כדי לבחון את הדרכים להסרת חסינותם והעמדתם לדין של חברי-הכנסת אשר הסיתו בימים האחרונים נגד צה"ל וחייליו" משום שלדבריה "מקומם של סוכנים פרלמנטריים אלו לא רק מחוץ לכנסת, אלא מחוץ לחוק, עדיף מאחורי סורג ובריח".
ב"מעריב" סיקור מסיבת העיתונאים של זועבי ביקורתי עוד יותר. לצד ידיעה מאת אריק בנדר על שלל הצעות של חברי-כנסת לשלילת חסינותה, ביטל דרכונה הדיפלומטי, קיצוץ במשכורתה והעמדתה לדין, מתפרסם טור מאת מרים פיירברג, ראש עיריית נתניה, הכותבת כי "דבריה ההזויים [של זועבי] כאילו 'ישראל רצתה כמה שיותר הרוגים במשט'" הינם "בוגדנות, בלשון המעטה, ועל בגידה במדינה – יש להיענש". פיירברג מציעה עונש חריף יותר מאשר מניעת ארוחות בראנץ' משותפות. "לא רק שמקומה אינו בבית-הנבחרים של מדינת ישראל, היא גם צריכה להינעל מאחורי סורג ובריח", היא כותבת. "עם זאת, חבל שמדינת ישראל תיאלץ לממן את שהייתה שם. לפיכך יש לגרשה לאלתר לעזה, שם תוכל להיות חברה בפרלמנט. זאת, כמובן, בתנאי שיאפשרו לה להסתובב בבגדים שהיא לובשת".
הערת אגב
"הארץ" אינו העיתון היחיד שמקדיש מעמודיו לרגל שבוע הספר. גיל ריבה כותב במוסף "זמנים מודרניים" על עולמו הספרותי. "התרפקות על כתביהם של פנינה רוזנבלום ואלי פפושדו", לשון כותרת המשנה (אם כי מהרשימה עולה כי הספר האחרון שקרא מבחירה היה "לונר פארק" מאת ברט איסטון אליס).
שיר עצוב על נושא כאוב
שתי יממות לאחר אירועי המשט, העיתונים נפרדים מעט לדרכם. אם אתמול נשמעה בעיקר ביקורת על התנהלות המבצע וההכנות הלקויות, הבוקר "ידיעות אחרונות" ממשיך בקו זה עם כותרת ראשית המהדהדת דברי ביקורת על תהליך קבלת ההחלטות של ראש הממשלה ושר הביטחון. ב"מעריב" מתמקדים בתגובה הציבורית ומפרסמים בהבלטה תוצאות סקר שנערך מטעם העיתון, ולפיו כמחצית מהציבור (יהודים מעל גיל 18) מצדדים בהקמת ועדת חקירה. תוצאות הסקר, על פי בן כספית, הן "לא פחות מטלטלה דרמטית".
ב"ישראל היום" השער מוקדש להעצמת העמדה הישראלית הרשמית, שלפיה "התוקפים היו שכירי חרב של אל-קעידה", ש"צוידו באפודים קרמיים, במסכות אב"כ ובאמצעי ראיית לילה". דן מרגלית, הפרשן המדיני הבכיר בעיתון, מבטל את הביקורת שמובעת בכותרת הראשית של "ידיעות אחרונות". "ההחלטה לבלום את המשט התקבלה במשולש של בנימין נתניהו ואהוד ברק וגבי אשכנזי, ורק הובאה לידיעת שרי השביעייה. רכילות מרתקת, אך לא באמת חשובה", הוא כותב. "מה שחשוב הוא העתיד הקרוב". לדבריו, במועצת הביטחון נעשה "לינץ' דיפלומטי" לישראל, ועצירת הספינות הבאות שינסו לפרוץ את המצור על עזה היא "מלחמת אין-ברירה".
למען הדיוק, גם בעיתונים אחרים ניכר עדיין מאמץ לשכנע את הקוראים (המשוכנעים ממילא) בצדקת הפעולה ובקורבניות של חיילי צה"ל, תוך התעלמות מחלק מהביקורת שמופנית כלפי ישראל. סיקור "הפגנת ענק" שנערכה אתמול בטיימס סקוור בגנות פעולת ישראל ממוקם משום מה במדור הרכילות של "24 שעות" ולא בעמודי החדשות. צחי קומה מדווח כי ישי לפידות, סולן להקת אוף-שימחאס, עבר במקום והתעמת עם המפגינים.
ב"ידיעות אחרונות" מפרסם ניר גונטז' מידע ראשוני על תשעה ההרוגים. "גברים חסונים, עם ציוד אישי מלא", קוראת הכותרת לדיווח. בגוף הידיעה מצוין כי על-פי "גורם רשמי שהשתתף בטיפול בגופות", מדובר בגברים, בני 20–50, "אנשים גדולי מידה שנמצאו כשעליהם ציוד אישי וביגוד מלא". לא ברור מתוך הידיעה מה הכוונה בביטוי "ציוד אישי וביגוד מלא".
ועוד ב"ידיעות אחרונות", בכפולה הפותחת תצלום [דובר צה"ל] של רוגטקות שנמצאו על סיפון הספינה. על אחת מהן כתוב "HIZBULLAH". תצלום הרוגטקה הזו מעטר גם את הכפולה הפותחת של "ישראל היום". איתן הבר כותב במדור הדעות של "ידיעות אחרונות" כך: "רוגטקות? אלוהים אדירים. זה מעבר לכל דמיון. האגדות מספרות שזה היה הנשק שבאמצעותו הכריע דוד הקטן את גוליית". אכן, המחבלים הערמומיים פגעו לנו בול בפוני.
למען מורל העם
החזית התקשורתית זוכה אף היא לסיקור נרחב הבוקר. אמיר בוחבוט מדווח ב"מעריב" כי צה"ל סירב במשך שעות להפיץ את סרטוני הווידיאו שתיעדו פגיעה בלוחמי השייטת בטענה שאלה "עשויים לפגוע במורל העם" ו"בתדמית לוחמי השייטת" וכן עלולים "להעצים את החוויה הקשה שעברו [הלוחמים] על ספינת מרמרה".
איתמר אייכנר מדווח ב"ידיעות אחרונות" כי סוכנויות הידיעות הזרות לא הפיצו "את תמונות הסטילס של הלינץ' בחיילי צה"ל על הספינה מרמרה, וכנראה שזו אחת הסיבות לכך שהתמונות לא פורסמו אתמול ברוב עיתוני העולם כפי שפורסמו בעיתונות הישראלית". לדבריו, הסוכנויות רויטרס ו-AFP כלל לא הפיצו את התמונות שהעביר להן דובר צה"ל, ואילו סוכנות AP הפיצה אותן, באיחור של שעות רבות מרגע שחרורן, כשלכל תמונה נוסף הכיתוב "ל-AP אין אפשרות עצמאית לבדוק את מהימנותן של התמונות". אייכנר מעביר גם את תחושת העלבון של דובר צה"ל וכותב כי "יש לציין כי דובר צה"ל נהג באדיבות יוצאת דופן כלפי הסוכנויות הזרות והעלה כתבים שלהן על הספינות של חיל הים שהשתלטו על המשט".
ועוד כותב אייכנר בעיתון: "בניגוד לפרסום אתמול, במסיבת העיתונאים שקיים סגן שר החוץ דני איילון לא היה כל איסור על עיתונאים זרים לשאול שאלות. עם זאת, רק כתב זר אחד שאל שאלה, ולכן רוב מסיבת העיתונאים התנהלה בעברית". לפי דיווח של איילה צורף ב"דה-מרקר", "השר ביקש לענות גם לשאלות של עיתונאים זרים, אך אלה בחרו שלא לשאול אף שאלה". היא מדווחת כי עיתונאים ישראלים שנכחו במקום אישרו זאת.
במדור הדעות של "ישראל היום" כותב דרור אידר על חלקה של התקשורת הישראלית ביצירת מצג שווא קודם לנסיון ההשתלטות. "בשבועיים האחרונים נחשפנו בעיקר לתעמולת מארגני המשט לעזה. הללו הוצגו כ'פעילי שלום' המבקשים 'לשבור את המצור' על עזה כדי להעביר 'סיוע הומניטרי'", הוא כותב. "אמצעי התקשורת שידרו בעיקר את החזות האירופית המתונה של המשט. לא מן הנמנע שהמגמה הזאת תאמה את הרהורי לבם של רוב הכתבים והעורכים שסיקרו את האירועים [...] כמו באוסלו, עבור בקמפ-דייוויד וכלה באירועי הימים האחרונים, נהנו 'פעילי השלום' מרוח גבית אוהדת של עיתונאים חסרי אחריות, שקראו בעיקר את חלומותיהם והושפעו מאידיאולוגיות שהכזיבו".
ענייני תקשורת
אופיר בר-זהר מדווחת ב"דה-מרקר" כי מאה עובדי מהדורות החדשות המקומיות בטלוויזיה עומדים בפני פיטורים.
שלומי דיאז מדווח ב"ישראל היום" כי כתב ספרדי ששהה על המשט לעזה מסרב לחתום על צו הגירוש.
מתי טוכפלד מדווח ב"ישראל היום" כי מפלגת קדימה לוחצת על חבריה לתמוך בהצעת החוק של ח"כ מרינה סולודקין, שנועדה לאסור הפצת חינמון ארצי לתקופה של למעלה משנה. על-פי דיווחו, חיים רמון, "ידידו הקרוב" של מו"ל "ידיעות אחרונות" נוני מוזס, עומד מאחורי יוזמת החוק. תגובת רמון: "הדברים לא ראויים לתגובה".