יותר מגרם אחד של השראה

בשלהי שנת 1897, כשהפך לינקולן סטפנס לעורכו של העיתון "New York Commercial Advertiser", הוא החליט לנקוט גישה חדשנית. עם הגעתו למערכת העיתון, נפטר מחלק ניכר מהעיתונאים הוותיקים והמנוסים שעבדו שם ושכר תחתם כותבים טריים, בוגרי מכללות ואוניברסיטאות, בעלי כשרון כתיבה, אך ללא כל רקע עיתונאי. הוא ביקש לגייס לעיתון, על-פי האוטוביוגרפיה שכתב, כל מי שחושק להיות "משורר, סופר או מחבר מסות". אחר-כך שלח אותם אל העיר בדרישה לנצל את שאיפותיהם וכשרונם כדי להביא סיפורים על המתרחש.

אפשר לקרוא פרטים נוספים על המיזם החלוצי של סטפנס בספרו של ג'וזף קמפבל "The Year That Defined American Journalism". בקיצור נציין כי העורך הראשי ביקש מכתביו החדשים שיעזרו לקוראים ללמוד על העיר מתוך סיפורים קצרים ולא מתוך ידיעות עיתונאיות. מכתב/סופר אחד שלו ביקש לדווח על רצח של בעל את אשתו, אך ביקש ממנו להבין ולהסביר כיצד ייתכן שאדם שהתחתן עם אשה הפך ברבות הימים לרוצחה. מכתב/סופר אחר ביקש לכתוב על ההבדלים בין רחוב אחד בעיר למשנהו.

הניסוי המעניין של סטפנס מעולם לא השתלט על כל עמודי העיתון, ובכל מקרה שרד שנים אחדות בלבד, אך בשנים שבהן פעל יצר לא רק סיפורים קצרים על הנעשה בעיר, אלא גם שיחות במערכת העיתון על החיים, על אמנות ועל כתיבה. הקו האנטי-עיתונאי של סטפנס נבע, בין היתר, ממיאוס בסגנון הכתיבה שהלך והשתלט על עיתוני התקופה והפך את מרבית הכתבות לדומות זו לזו. למה דווקא אז השתלט סגנון כתיבה אחיד על העיתונות? אולי היתה זו תוצאה של ההתמסחרות הגוברת בענף והתלות ההולכת וגדלה במפרסמים. סטפנס, מכל מקום, נשבע כי אם שני עיתונאים שלו יכתבו בסגנון דומה, אחד מהם ייאלץ לעזוב את עיתונו.

לרגל פתיחת שבוע הספר העברי החליפו 31 סופרים ישראלים את עיתונאי "הארץ" ליום אחד. הם יצאו לשטח וחזרו עם התרשמויותיהם. קונטרס החדשות הבוקר מלא, מתחילתו ועד סופו, בכתביהם.

סמי מיכאל מבקש להסביר במאמר הקדמה המופיע בראש עמ' 2 של העיתון מדוע הוא ואחרים בחרו, ליום אחד, "לשמש רפורטרים ולבחון את הקשר העמוק בין העמל לשירה, בין מציאות לדמיון [...] לתעד את ההווה בכלים המוחשיים ביותר, תחת הדדליין הדוחק ביותר. וכל זה מבלי להחסיר גרם אחד של השראה".

תמצית ההסבר מצויה במלה האחרונה. הקלישאות העיתונאיות, השטאנצים המוכרים עד לעייפה, המשרתים היטב הן את העיתונאים, הן את מקורותיהם והן את הקוראים בימים כתיקונם, כמו מזמינים טלטול מרענן. עיתונאים שכותבים מדי יום עשויים ליצור לצורך הנוחות נוסחאות לשוניות קבועות ולשנות בהן רק את, ובכן, המשתנים. אותם המשתנים הם, כמובן, "החדשות", אך מי שקצה סבלנותו בניסוחים העיתונאיים הרגילים לא יטרח לקרוא מעבר לכותרת. המהלך של "הארץ" מחלץ את הכתבות המופיעות בו היום מהדפוסים הרגילים של הכתיבה העיתונאית, גם אם הוא מציע במקומם דפוסים מוכרים של כתיבה ספרותית.

זהו גימיק, ללא ספק, עם כל המטען הנלווה לגימיק (נועד בראש ובראשונה למשוך תשומת לב, עשוי להתקלקל ולקלקל אם יחדל מחד-פעמיותו, ממותג – "הארץ של הסופרים"), אבל זהו גימיק מלא חדווה. לא הכל רציני כל-כך כפי שהעיתונים מבקשים מאיתנו לחשוב, וכפי שאנחנו נהנים לפעמים לחשוב. מותר גם להשתעשע.

המשפט הפותח בידיעה הראשית של העיתון, ראיון עם שר הביטחון אהוד ברק, הוא "מה שיפה בבנייני אשכולות פיס זה שכולם נראים אותו דבר" [אתגר קרת]. אחרי קריאת משפט כזה, גם אם בחיים לא קראתם ספר אחד של קרת שאהבתם, נוצרת סקרנות לפחות לבדוק מה כתוב בידיעות האחרות, שחיברו סופרים אחרים. ולא רק מה כתוב בכותרת ובמשנה, אלא גם במשפטים המרכיבים את הידיעה.

רוב הכתבות המתפרסמות הבוקר ב"הארץ" התרשמותיות בעיקרן, אבל יש גם תגליות בעלות ערך חדשותי. עיתונאים וסופרים, יש לזכור, מתחלפים תדיר. כמה מהעיתונאים ליום של "הארץ" הועסקו בעבר כעיתונאים, גם אחרי שהמלה "סופר" נעלמה משורת הקרדיט של הידיעות. חיים באר הוא דוגמה אחת לכך. הבוקר מתפרסמת בשער "הארץ" ידיעה שכתב ובה דיווח על מה שנותר מהפסיפס שיצר נחום גוטמן עבור כיכר ביאליק בתל-אביב. באר מדווח כי לאחר שהעירייה החליטה לשפץ את הכיכר ולהעביר את הפסיפס ממקומו, הוא מצא את חלקיו מפוזרים בחניון מכוניות הזבל של מחלקת התברואה העירונית, "שעונים על גבי חומת בלוקים סתמית".

ואם היה מתרחש פיגוע? אבל לא התרחש. כך שאפשר לקרוא בנחת את דיווחו של אברי הרלינג על שערי הנאסד"ק עם סגירתם ("הכל בסדר. הכל כרגיל. גם אמש הסתיים המסחר").

אליטיזם להמונים

לאור המיזם המרשים של "הארץ" קל ללעוג ל"ידיעות אחרונות" על האופן שבו הוא בוחר לחגוג בעושרו את פתיחת שבוע הספר – הפניה לכתבה תחת הכותרת "איפה קונים רבי-מכר בזול" – אבל דווקא אחרי עלעול בעמודי החדשות הספרותיים של "הארץ", גם קריאה ב"ידיעות אחרונות" מותירה רושם שונה מהרגיל. לפתע גם ידיעה מאת מתן צורי על שוטרי תחנת שדרות שבאו להלווייתה של קשישה ערירית כיוון שלא נמצא איש שיאמר עליה קדיש, או הסיפור המודפס בכפולה המרכזית של העיתון [אדוה כהן] על אשה בת 76 החיה לבדה במרכז קליטה ענק ושומם מאדם בערד, נראים כאילו נכתבו על-ידי סופרים ולא כתבים מן השורה.

בעצם, יש כאן תזכורת לכך שהאליטיסטי והעממי אינם תמיד הפכים מנוגדים. על כשרון כתיבה ניתן להתווכח, אבל יש להודות כי המיזם של "הארץ" ניפק בעיקר מה שנהוג לכנות בימים כתיקונם, בנימה מזלזלת, "סיפורי צבע אנושיים". הרי זה מה שמעניין את הקוראים, לא?

ובינתיים, בעולם האמיתי

ומה עוד בעיתון "ידיעות אחרונות"? הכותרת הראשית קוראת, "ארה"ב מציעה: ועידה בינלאומית". גם פרשן "ישראל היום" דן מרגלית מתייחס לאפשרות זו במאמרו הבוקר – "בדרך למדריד ב'", כותרתו – ומציע כפשרה בין ישראל לארה"ב הכרזה על הקפאה זמנית של הבנייה בהתנחלויות.

"מעריב", לעומת זאת, ממשיך במדיניות המבורכת שקבע לעצמו בימים האחרונים ומדווח בהרחבה יחסית על בחירות המתרחשות במדינות האזור. לאחר לבנון מגיע תורה של איראן, והפעם השער והכפולה הראשונה של העיתון מוקדשים לדיווח על הבחירות שייערכו שם בעוד יומיים. יש בכך כדי להבהיר כי הדגש על סיקור המתרחש בלבנון לא היה תוצאה מקרית של מחסור זמני בסיפורי פנים, אלא החלטה עקרונית. שם העורך המופיע הבוקר ברשימת הקרדיטים של העיתון הוא יואב צור. יעבור עוד זמן מה עד שניווכח לאן יחתור העיתון בניצוחו.

בן כספית עונה

עמיתי שוקי טאוסיג כתב במדור זה אתמול על ההכחשה הנמרצת שיצאה מכיוונו של שליח הנשיא אובמה למזרח התיכון, ג'ורג' מיטשל. מיטשל התייחס לפרסום מאת בן כספית שהפך לכותרת הראשית של "מעריב" ביום חמישי האחרון, ולפיו בפגישה בניו-יורק עם מנהיג יהודי בולט אמר כי "הישראלים שיקרו לנו כל השנים. זה נגמר". אתמול פורסם כי דובר שגרירות ארה"ב מסר בשמו של מיטשל כי ציטוט זה היה פברוק מוחלט. גם המנהיג היהודי הצטרף להכחשה. העובדה שהפעם, ציין טאוסיג, להבדיל ממקרים דומים מהעבר הקרוב, כספית לא הגיב מעל דפי העיתון להכחשת הסיפור הבלעדי שסיפק, מחשידה. הבוקר כספית מגיב.

"האמת של ג'ורג' מיטשל, והאמת", קוראת ההפניה על השער, ובעמ' 5 מוצגת ההוכחה של כספית ו"מעריב" – מברק רשמי, שאגב, הוזכר אתמול בתגובה שמסר העיתון לידיעה על ההכחשה ב"ישראל היום".

המברק, ששוגר מארה"ב לארץ, נושא את הכותרת "פגישת סנטור מיטשל עם בכיר יהודי", ומדווח על עיקריה. הוא אינו כולל את הציטוט שהופיע ככותרת ראשית, "הישראלים שיקרו לנו כל השנים", אבל כתוב בו במפורש כי לדעת מיטשל, "ישראל רימתה את ארה"ב", ומובא בו ציטוט ישיר מפיו כמי שאומר, "ימי הקריצות הסתיימו". הוכחה משכנעת.

כספית מציין הבוקר כי מלים דומות נשמעו בשיחות בלונדון לפני כשבועיים, כפי שרמז שלום ירושלמי בעיתונו וכפי שדיווח אתמול רביב דרוקר בערוץ 10, ומוסיף כי שלושה אנשים ששוחחו עם "המנהיג היהודי" (לאורך כל הידיעה כספית אינו מציין כי זהו מורט צוקרמן, אולי נעלב מהתקפלותו) מאשרים כי עדותו תואמת את הנכתב במברק.

ואולי בלי כל קשר, הבוקר מתפרסמת ב"מעריב" גם ידיעה התוקפת ולא רק מתגוננת בקרב הבלתי נגמר בין עיתון זה למתחרה הוותיק שלו. "כתב 'מעריב'" מדווח בתחתית עמ' 13 על הכחשה שהוציאה משטרת ישראל לכמה מהפרסומים בפרשת דודו טופז. "כותרת בולטת ולא אחראית באחד מכלי התקשורת אתמול הכריזה על 'מטען נפץ' שבעזרתו תיכנן הבדרן דודו טופז לחסל את גרושתו רוני חן, אולם עכשיו מתברר: מדובר בפברוק", נכתב בידיעה. כלי התקשורת ששמו לא מצוין הוא, איך לא, "ידיעות אחרונות".

ענייני תקשורת

בכל העיתונים מדווחים על התפטרותו של יו"ר רשות השידור משה גביש. כלומר, בערך. בעמודי החדשות של "ידיעות אחרונות" אין זכר לכך, גם לא במוסף היומי או בידיעות המתפרסמות במוסף הכלכלי "ממון". רק במדור הרכילות של "ממון" נמצא מקום לדיווח על ההתפטרות. זו החלטה תמוהה.

למוסף "עסקים" של "מעריב" אומר גביש כי עזב משום שהרגיש שהפך בעצמו לנטל על הרפורמה, שכן נוכחותו ברשות גורמת לממשלה לחוש שהמצב תחת שליטה, בעוד שההפך הוא הנכון. את הציטוט הזה מביא לי-אור אברבך, שגם תורם טור פרשנות: "נדמה שעזיבתו סוגרת את פרק הרפורמה ושולחת אותה אל סל המחזור עם ערימת רפורמות, דו"חות ותוכניות של יושבי-ראש קודמים", הוא כותב.

מיקי רוזנטל מתראיין למגזין "רייטינג" [ירון טן-ברינק], ולאחר שהוא מסביר כי עיתונות טובה אינה יכולה להתקיים במדיום הטלוויזיוני, הוא מכה על חטא בשם דור שלם של עיתונאי דפוס שעשה את המעבר למדיום הוויזואלי. "יכול להיות שעשינו הרבה טעויות", אומר רוזנטל, "יכול להיות שלא היינו צריכים לעבור לטלוויזיה בשם העיתונות".