מה התוכניות שלכם

גם היום ממשיכים העיתונים לעסוק בפגישת נתניהו-אובמה. אתמול קיבלנו בעיקר המשך של סיקור "אלף הניחושים" שקדם לפגישה, וזאת בשל ההצהרות הלא ברורות של שני המנהיגים לאחריה והעובדה שפגישתם עצמה היתה סגורה בפני התקשורת. היום יש כבר יותר בשר בדיווחי העיתונים, במיוחד ב"מעריב" וב"ידיעות אחרונות", המציגים את תוכנית אובמה ("ידיעות") או את יוזמת אובמה ("מעריב").

הנשיא האמריקאי עתיד לחשוף את תוכניתו בנאום "דרמטי" (כך לפי "ידיעות אחרונות") בחודש הבא בקהיר. לפי הדיווח של ג'קי חוגי, התופס את רוב שער "מעריב", ידרוש אובמה הקמת מדינה פלסטינית שבירתה ירושלים, חילופי שטחים, פירוז העיר העתיקה, אזרוח הפליטים הערבים בארצות מושבם, אישור זכות השיבה "לאדמות 67' בלבד" וגם נורמליזציה עם מדינות ערב. בקיצור: הפעם "ידיעות" לא חטא בסנסציה כשהוסיף את התואר "דרמטי".

מהי הכותרת הראשית של "ישראל היום" הנוגעת לנושא? "ארה"ב הסכימה להמשך 'העמימות הישראלית'" (בנושא הגרעין). ב"הארץ" מפספסים את התוכנית של אובמה, ומתמקדים במה שהם מתמחים בו בעצמם: לחץ על ראשי ממשלות לפנות שמאלה: "ארה"ב לוחצת על נתניהו לבצע מחוות לפני נאום אובמה במצרים בתחילת יוני".

ויש גם מי שמאשים את העיתונות באימוץ הנראטיב של נתניהו ודחיית זה של אובמה. "ה'ניו-יורק טיימס' זייף את סיקור פגישת אובמה-נתניהו", כתב אתמול דייוויד ברומביץ באתר הפוליטי "הפינגטון פוסט". לפי ברומביץ, העיתון דחק את כיסוי הפגישה לטור בעמ' 12, אף שמדובר בפגישה המסקרנת ביותר עד כה של אובמה עם מנהיג זר (כך לפי "הפינגטון פוסט"), ומינה לכותב הדיווח עיתונאי חסר ניסיון בסיקור ישראל. עיקר הביקורת של "הפינגטון פוסט" היא שה"טיימס" הדגיש לכאורה, באופן בלתי פרופורציונלי, את התייחסותו של אובמה לאיראן והצניע את דבריו על הפלסטינים ומחויבותה של ישראל להקמת מדינה פלסטינית. כך, למשל, לפי ברומביץ, ה"טיימס" השמיט את דחייתו של אובמה את ה"לינקייג'" של נתניהו: לפי אובמה, הקשר הוא הפוך: קודם פתרון הבעיה הפלסטינית ואחר-כך האירנית. "נתניהו ניסה להסב את כל תשומת הלב לאירן", כותב ברומביץ, ואילו אובמה להפך, אולם ה"ניו-יורק טיימס" בחר בעמדתו של נתניהו. הוא גם מציין לשלילה את דיווחו של ה"טיימס" כי אובמה קבע דדליין למו"מ עם איראן (דיווח שהופיע בכותרות העיתונים כאן אצלנו, ושמקורו בהערה מעורפלת למחצה של הנשיא האמריקאי), ומסכם באיחול ל"ניו-יורק טיימס" שעל-פי אופי סיקורו את ישראל, ראוי לו שיגווע וייעלם.

נתניהו, התקציב והלשכה

אחת התלונות הנשמעות שוב ושוב נגד נתניהו היא כי הוא אינו מרכיב סגל עובדים יציב ואיכותו. מירב ארלוזורוב כותבת היום ב"דה-מרקר" על  ההתנהלות הזו, הפעם בהקשר של הדיונים על התקציב: "הזגזוג בעמדתו תוך שעות ספורות מאפיין את התנהלותו של נתניהו: בלי מטה שמלווה אותו, ותוך שהוא מרחיק מעצמו את המטה שיכול היה לסייע לו, משרד האוצר. תהליך קבלת ההחלטות בלשכת ראש הממשלה סובל מחוסר עקביות וחוסר יציבות". כותרת הטור היא "נתניהו ערף את כל הצמרת הכלכלית של האוצר".

במוסף "ממון" של "ידיעות אחרונות" כותב בעז אוקון את הטור הפותח. בעוד שהיה מי שקשר כתרים לעובדה שנתניהו השכיל לקפד את ראשם של פקידי האוצר, שהיה גדול וגבוה מדי לדעת אחדים, הרי שאוקון מצטרף לדעתה של ארלוזורוב ושל אחרים הסבורים כי ההתנהלות סביב העברת התקציב היתה בעייתית. אוקון חריף מאוד כשהוא טוען שאורי יוגב, יועצו המיוחד של נתניהו לענייני כלכלה ומי שכביכול סגר את עסקת החבילה עם ההסתדרות והמעסיקים מעל ראשו של האוצר, כלל לא היה רשאי לעשות זאת לפי החוק, שכן כיועץ אסור לו להיות מעורב בשום הליך ביצועי.

הלחישה של בלינקוב – ואין זה משנה למי כוונה – בדבר "שוחד" בהליך העברת התקציב, מקבלת בטור של אוקון גוון משפטי: "לא מזמן נחקרו אנשי רשות המסים על כך שאיפשרו כביכול דריסת רגל במינויים למי שאינו נמנה על שירות המדינה. ראש ממשלה נחקר על כך שאיפשר לשותף שלו לשעבר להופיע בפניו והתערב בעבודת הדרג המקצועי. עכשיו זה נראה כמו משחק ילדים. עכשיו מזמינים דרך הדלת הראשית את כל התופעות שרצו להשליך דרך החלון". אלא שההקבלה של אוקון שגויה לחלוטין: בפרשיית רשות המסים ובפרשיית אולמרט, החשד הוא שבעלי השררה שילשלו לכיסם טובין תמורת העבירה המינהלית שאוקון מדבר עליה, חשד שכמובן אינו קשור כלל וכלל להליך העברת התקציב על-ידי נתניהו.

בעוד שהטורים של ארלוזורוב ושל אוקון מביעים ביקורת לגיטימית על ראש הממשלה, הרי שאורלי אזולאי ואיתמר אייכנר מדגימים היום ב"ידיעות אחרונות" כיצד מסקרים אותו לא בביקורתיות, אלא ביכנעאיות רכילותית מלווה בדעות קדומות: מהדיווח של השניים היום בכפולה הפותחת של העיתון אנחנו למדים על שיחת הטלפון בין נתניהו לילדיו וקוראים את האמירה הבאה: "אבנר, שהתכונן ללכת לבית-הספר, ביקש מאביו עזרה דחופה בשיעורי הבית בתנ"ך – על ספר ישעיהו. נתניהו ביקש שישיגו לו דחוף ספר תנ"ך, ועוזריו – שרבים מהם חובשי כיפה – לא התקשו להשיג עבורו". גם אם המידע המסעיר התקבל מלשכת נתניהו, העיתונאים האמיצים היו יכולים להתגבר על יצרם ולשמור אותו לעצמם. ההערה על חובשי הכיפה מתלבשת יפה על אייכנר, שכבר הערתי כאן על דיווח שלו שהביע סלידה מכך שבלשכת נתניהו דתיים רבים.

פרשת בנק הפועלים

אתמול לעג מוטי גילת לשרי אריסון, שפנתה למבקר המדינה כדי שיבדוק את התנהלותם של נגיד בנק ישראל והמפקח על הבנקים. הטור, הכתוב בסגנונו הבוטה הרגיל של גילת, הוכתר בכותרת "החוצפה של אריסון". "פתאום מבקר המדינה", כתב גילת, "שנוא נפשה של גילדת הכוח והכסף, הפך לעוגן הצלה. פתאום רואים בו מושיע. פתאום הוא מקצוען, רציני, נטול פניות". היום בעמ' 6 ב"דה-מרקר" הכותרת היא "הערכות: המבקר לא יעצור הדחת דנקנר". ההפניה בשער קובעת: "לקראת פשרה בבנק הפועלים – דנקנר יסיים את תפקידו". במוסף "ממון" של "ידיעות אחרונות" כותרת הדיווח בעניין רחוקה מפשרנות: "המפקח לפועלים: לא מסכים להרכב הוועדה לאיתור מנכ"ל". טור צד של צבי זינגר משאיר פתוחה את השאלה אם המבקר יתערב בפרשה.

ומה בעיתון שבו כותב גילת? שם מקדישים לפרשה את הכותרת הראשית: "מוצא של כבוד". לפי זאב קליין וחזי שטרנליכט, אריסון מגבשת עם בנק ישראל פשרה שבמסגרתה יודח דנקנר. כך בכותרת. בדיווח עצמו נראה כי שום דבר לא השתנה, והצדדים מחופרים בעמדותיהם בכל הנושאים שעל הפרק. "בעלי בנקים גרועים משודדי בנקים", פותח היום דן מרגלית את טורו בעמ' 2 בעיתון בציטוט של ברכט, שהלוואי שהיה יכול לסכם את הפרשה כולה. מרגלית נוזף באריסון וקורא לה להיכנע ללא קרב ולבקש סליחה מפישר.

טור של רותם דנון ב"גלובס" מוקדש לכיסוי התקשורתי של פרשת בנק הפועלים, ומלמד כי לא די בדימוי (אולי כי הוא לא של ברכט). המסקנה של דנון אמנם מדיפת ניחוחות (מדובר ב"קדירה רותחת, עמוסה ומסריחה במיוחד"), אולם אין בה כלל בשר. יפה שמפרסמים בעיתון כלכלי טור פרווה קצר על הסוגיה החשובה הזו, אבל העורך בחר לכלול בכותרת המשנה לטור קריאה להרבה יותר: "בחינה מדוקדקת של יחסי הבנקים והתקשורת". מעניין אם ב"גלובס" ירימו את הכפפה שהם עצמם השליכו. אפשר להתחיל מבדיקה פנימית ולהמשיך משם הלאה. ועוד הערה: התיאור הקצרצר של דנון של האופן שבו סיקר "כלכליסט" את פרשת הפועלים אינו מדויק. העיתון לא זיגזג, אלא העדיף באופן ברור את עמדת בנק הפועלים (הכותרות הראשיות שדנון כותב שניתנו ב"כלכליסט" לבנק המרכזי לא עסקו בפרשת הפועלים, אלא בהורדת הריבית במשק). מי שעדיין לא הספיק, מוזמן לסור ולקרוא את הכתבה של אורן פרסיקו על הפרשה.

מחירי הדירות כמשל

ביום שישי ליוו העיתונים הכלכליים את ההודעה "הרשמית" על המיתון (בעקבות דו"ח הלמ"ס) בדיווחים אופטימיים על רווחים בקופות הגמל ועליית מחירי הדירות (אופטימיים למי שיש לו פנסיה ודירה, כמובן). היום הכותרת הראשית של "דה-מרקר" מבשרת כי "הנדל"ן מוריד הילוך; צניחה של 43% בהיקף העסקות". הכותרת בכפולה הפותחת: "שוק הנדל"ן נעצר: מחירי הדירות ירדו ב-7%". הכותרות היום נולדו מהודעת מינהל הכנסות המדינה, הסותרת את דו"ח הלמ"ס בעניין משבוע שעבר. אריק מירובסקי כותב טור פרשנות על ההבדל – העקבי – בין הדו"חות של הגופים הללו, ושופך מעט אור על הדרך הפתלתלה שבה מתקבלים נתונים רשמיים מגופי המדינה.

הסתירה הזו בין הדו"חות, שהביאה לסתירה בין הכותרות הראשיות של העיתון הכלכלי בהפרש של ימים אחדים, מדגישה שוב את היותו של הסיקור הכלכלי נסיעה על רכבת הרים ללא חגורת בטיחות. גם הידיעות האחרות בעיתוני הכלכלה היום מסחררות. הנה, בכפולה הפותחת השנייה של "דה-מרקר" מדווחים לנו על שינויי כיוון בכמה עניינים כלכליים שעל סדר היום: קריאה של ועדת הכלכלה להגדיל את ערבות המדינה להלוואות לעסקים, האוצר ששוקל "לפצות" את החמישון התחתון על עליית המע"מ על פירות וירקות, והצהרתו של החשב הכללי ש"אין משבר בשוק האג"ח". ובעמ' 21 אנחנו מתבשרים על השינוי בעסקיו של גורו הגורואים, האורקל מאומהה, מי שבמערכות הכלכלונים נשבעים בשמו: "קופת המזומנים של באפט מתקרבת לקו האדום".

בעוד שהעובדה שהכלכלה הנוכחית היא עירוב של הבלתי צפוי שבפוליטי עם הכאוטיות שבמשחקי מזל מחייבת, אולי, סיקור בסגנון רכבת ההרים, הרי שאי-השימוש בחגורת בטיחות נדמה פעמים רבות כאקט וולונטרי מצד העיתונים, הצמאים לכותרות. "אז מה למדנו?", שואל סבר פלוצקר בטור על שער מוסף "ממון" של "ידיעות אחרונות", מתחת לכותרת הראשית המטילה ספק בחוכמה שב"זרם ההמלצות" של אנליסטים לקנות מניות. התשובה של פלוצקר: "כלום".

ישראל ביתו

כתבת השער של המוסף היומי של "ידיעות אחרונות", "24 שעות", מוקדשת לראיון של דני ספקטור ויונתן גור עם שר התיירות סטס מיסז'ניקוב, ממפלגת ישראל-ביתנו. ההפניה בשער וכותרת המשנה מדגישות את הערצתו המופגנת של השר לראש מפלגתו, אביגדור ליברמן: "יש לנו במפלגה רק אדם אחד שמדבר. כשהוא יגמור לדבר, תסתיים הישיבה", הוא עונה לעיתונאים על השאלה מדוע הוא ממהר לישיבת הסיעה ואם הוא מתעתד לנאום שם. מיסז'ניקוב, לפי המראיינים, כמעט שאינו קורא לליברמן בשמו, אלא בתואר "המנהיג". "נכון", הוא אומר למראיינים, "הוא מאוד כוחני. מה רע בזה?". גם המלה "דיקטטור" לא מפחידה את השר שלנו, המכהן, כזכור, בפרלמנט של משטר דמוקרטי. נקווה שלא מדובר בקריאת כיוון מצדם של אנשי ישראל-ביתנו, שלפי אחת הכותרות על שער "מעריב", מרבים לבקר ולהעמיק את קשריהם (וכך גם את קשרינו) עם מדינת ענק בעלת משטר מפוקפק למדי, הלא היא רוסיה ("כובשים את רוסיה", "בתוך חודש אחד: חמישה שרים יוצאים לביקורים במוסקבה ובסנט פטרסבורג).

לגבי תפקודו כשר התיירות, כותבים המראיינים כי הוא מתעתד לפנות בעיקר לקהל הצליינים, וכי כעס על הסיקור השלילי של ביקור האפיפיור (שלא ביקש סליחה) בישראל. "מיסז'ניקוב עקב אחרי ביקור האפיפיור בעין קרה ותועלתנית, חפה לגמרי מרגשות", מבטיחים לנו ב"ידיעות אחרונות", ותולים זאת בכך שבניגוד לעמדת העיתון שהם עובדים בו, שהתאכזב מאוד מהאפיפיור, הרי ששר התיירות לא מיקד את מאמציו הדיפלומטיים בסחיטת הודעת התנצלות מהפופ הקדוש, אלא בסחיטת קריאה לעידוד התיירות הנוצרית לארץ הקודש.

מיסז'ניקוב מספק בהקשר הזה את הציטוט הלא יאומן הבא: "הוא לא אמר את זה. אבל לא אכפת לי מה הוא לא אמר. אכפת לי מה הוא כן אמר. ניקח את הקטעים מהנאומים שלו ונערוך כאילו הוא אמר את זה". עבודתו הקודמת של מיסז'ניקוב היתה מנהל שיווק בקופת-חולים. כדאי שבתפקידו המיניסטריאלי ישתחרר מהרגלים של אחיזת עיניים המלווים את תחום השיווק, אחרת את המבוכה שיצר הקמפיין הסקסיסטי של שר התיירות הרצוג תחליף מבוכה גדולה הרבה יותר.