שר החוץ אביגדור ליברמן (מימין) והשר לבטחון פנים יצחק אהרונוביץ, אתמול בטקס מינויו של האחרון (צילום: פלאש 90)
מגוננים
"ביומו הראשון כראש הממשלה קידמו אותו חלק מהעיתונים בכותרות שבהן תערובת של שנאה ולעג", כותב הבוקר גונן גינת ב"ישראל היום" על בנימין נתניהו. לא היה צריך להיות מאנשי שלומו של נתניהו כדי להבחין בכך. הבוקר, לפחות ב"ידיעות אחרונות", ניכר ניסיון לפצות במשהו על העליהום של אתמול.
את תפקיד האיש הרע בכותרת הראשית מקבל אביגדור ליברמן, ואילו מרבית השער מוקדשת לתצלום "אינטימי" של אשת ראש הממשלה, כשהיא מניחה את ידה על אבני הכותל. מבין אבני הכותל כמו בוקעת מסגרת לבנה קטנה ובה מוגש לקורא תמצית מאמר מאת יאיר לפיד, מבכירי הפובליציסטים בעיתון, היוצא נגד הביקורת המוקדמת על הממשלה והעומד בראשה ומבקש להעניק להם ימי חסד. "אני תוהה מה קורה לפוליטיקאי שקיבל הזדמנות אחרונה והוא קורא שוב ושוב בעיתון שאין לו דרך להצליח", כותב לפיד במאמר המלא, המתפרסם בכפולת האמצע של העיתון, תוך שהוא משווה בין הממשלה לנבחרת ישראל בכדורגל. יש לקוות שהממשלה תצליח, כותב לפיד (ולא מוסיף כי יש לקוות שתצליח יותר מנבחרת ישראל בכדורגל).
ודיו לסוסים אמר
ליברמן הוא האיש הרע לא רק בכותרת הראשית של "ידיעות אחרונות" ("נכנס בסערה"), אלא גם ב"הארץ" ("ליברמן בנאום ראשון: ויתורים לא יביאו שלום. מי שרוצה שלום שיתכונן למלחמה"). ב"ישראל היום", ובמידה מפתיעה יותר גם ב"מעריב", השער והכותרת הראשית ממלכתיים בהרבה, וכוללים תצלום של כל שרי הממשלה.
בעמודים הפנימיים של "ישראל היום" דווקא מופנית כלפי ליברמן ביקורת רבה. דן מרגלית מבקש לקרוא אותו לסדר לא רק בשל התבטאויותיו במשרד החוץ, אלא משום השתתפותו בטקס שבו קיבל חברו למפלגה את תפקיד השר לבטחון פנים, טקס שהתקיים בנוכחות כל קציני המשטרה הבכירים, כולל אלה הממונים על חקירתו שלו. מרגלית כותב כי נוכחותו בטקס "מדאיגה ומקוממת במיוחד". עצם הביקור במשרד לבטחון פנים זוכה לידיעה בולטת בראש עמ' 7 של העיתון [איציק סבן], שאף היא כוללת ביקורת רבה.
ב"ידיעות אחרונות" זהו איתן הבר הכותב לליברמן, בעקבות נאום הבכורה שלו במשרד החוץ, כי "כבודו דיבר שטויות". למען האיזון מרחיקים עורכי העיתון עד לעורך העיתון הדתי-לאומי "בשבע", עמנואל שילה, המצדד בשר החוץ החדש וכותב, "הוא רק ביטא את דעת רוב אזרחי ישראל".
לא נכון שעושים דמוניזציה לערפאת, וזאת משום שהוא עצמו דמון, טענה בעבר עירית לינור בתוכנית "המלה האחרונה" בגלי-צה"ל, במפגן מרהיב של מעגליות. טענה דומה ניתן להביע הבוקר לנוכח היחס שמקבל ליברמן והאופן שבו מעוצבת דמותו בעיתונים.
מיה בנגל ואריק בנדר ב"מעריב", למשל, משתמשים בדיווחם על האירועים במשרד החוץ בלשון השמורה לתיאור כניסתו של פיל אמיתי לחנות כלי חרסינה, ולא לזה המטפורי. "לבני ביקשה להימלט מהאולם, אך ליברמן הציע להרים כוסית. היא נשארה לרגע ונסה בהזדמנות הראשונה", הם כותבים.
שלמה צזנה ב"ישראל היום" מצטט את ליברמן, שאמר אתמול לעובדי המשרד כך: "הישיבות החשובות הן או ב-07:30 או ב-22:00. אני לא מציע לאף אחד לאחר לישיבה. ואל תנסו אותי" (לפי ברק רביד ב"הארץ", ליברמן אמר כי הדיונים יתחילו בשעה 07:30 ויסתיימו בעשר בלילה).
האב, הבן ורוח הרביזיוניזם
אחד הציטוטים הפופולריים ביותר בכל קמפיין נגטיבי שמופנה נגד בנימין נתניהו נלקח מדברי אביו, בנציון נתניהו, שאמר עליו בעבר כי הוא אינו מתאים לשמש ראש ממשלה. זהו ציטוט שבוודאי מזיק לא רק למסעות בחירות של נתניהו, אלא גם לקורת רוחו של הבן.
כל מי שקרא אי-פעם ביוגרפיה או שתיים או שלוש של בנימין נתניהו (כולן בינוניות – הגיעה העת לחדשה!) יודע לצטט גם באמצע הלילה את הנראטיב הפסיכולוגיסטי הפשטני שלפיו התקווה לגדולות במשפחת נתניהו הוטלה על כתפי האח הבכור יוני, וכי מאז מותו הטרגי מנסה בנימין למלא את החלל שהותיר, קודם כל כדי להוכיח לעצמו, אך בעיקר כדי לקבל את אישורו של אביו.
הבוקר מתפרסם במוסף "סופשבוע" של "מעריב" ראיון חדש עם בן-ציון נתניהו [שרי מקובר-בליקוב], ובו הוא אומר על בנו בנימין: "הפעם אני חושב שביבי מתאים להיות ראש ממשלה". לפי ידיעה שפורסמה אתמול באתר "וואלה", אחיו של ראש הממשלה, עידו נתניהו, בחן את הכתבה טרם ירידתה לדפוס לשם אישורה. אם המידע נכון, אולי יש בכך כדי להסביר מדוע הציטוט על חסרונותיו של בנימין נתניהו, לדעת אביו, שהופיע אתמול על שער "מעריב", מוצנע הבוקר הן בעמודי החדשות של העיתון המפנים בידיעה נרחבת לראיון והן בראיון עצמו. השבחים, לעומת זאת, מודגשים.
בנציון נתניהו, אגב, מטיף בראיון לענישה קולקטיבית של ערבים עד לבריחתם מהארץ, מכחיש את קיומו של עם פלסטיני, דורש שלטון צבאי חזק שידכא כל נסיון התקוממות, גם נגד ערביי ישראל, ואומר, "מבנה האישיות של הערבי הוא כזה, שאינו מוכן לפשרות או להסכמים".
מפשילים שרוולים
לא בכל יום הבעלים של עיתוני ישראל מתערבים ישירות במלחמות שמנהלים עיתוניהם. אתמול זה קרה פעמיים. שלדון אדלסון הכחיש באוזני כתב ערוץ 2 הטיה לטובת נתניהו של העיתון "ישראל היום", ואילו אליעזר פישמן, בעל השליטה ב"גלובס", יצא נגד "דה-מרקר" בסיבוב נוסף בקרב על הפתרון הרצוי למצוקת הטייקונים.
במסגרת כנס נדל"ן שערך "גלובס" אמר פישמן: "קראתי ב'דה-מרקר' השבוע שלטייקונים אין בכלל עובדים. מה, בהום-סנטר לא מועסקים עובדים? וגם בהוט לא מועסקים עובדים? [...] הם כנראה עובדים רק ב'דה-מרקר'", כך לפי דיווח מאת מיכל מרגלית ב"גלובס" (אריק מירובסקי מביא חלק מדברי פישמן ב"דה-מרקר"). בהמשך התייחס פישמן לקמפיין שמנהל "דה-מרקר" נגד תוכניתו שלו ותוכניות אחרות לחילוץ הטייקונים, ואמר, "זה טמטום, רמה של רשעות שמוסף כלכלי אחד כל הזמן תוקף, ואז פקידי האוצר כל הזמן מפחדים".
ב"דה-מרקר", בינתיים, ממשיך הקמפיין נגד חילוץ הטייקונים, ללא ביקורת ישירה נגד "גלובס". את זו שומרים ל"מעריב". יורם גביזון מנתח ומסכם הבוקר ב"דה מרקר" את דו"ח "מעריב" שהוגש לבורסה, והתוצאות מופיעות על כפולת עמודים תחת הכותרת "האם בנק הפועלים מאמין ש'מעריב' תעמוד באמות המידה הפיננסיות" (ללא סימן שאלה בסוף המשפט).
זה הכל כסף, והגיע הזמן שתבין זאת
ליאור זילברשטיין מדווח ב"ידיעות אחרונות" על ההפגנות שליוו את כינוס ה-G20: "הזעם הציבורי על הממשל, שנתפס בעיני הציבור כ'מחלץ' טייקונים נופלים על חשבון האזרח הקטן, גובר ברחובות וגורר את האלימות". תזכורת: הפגנות כאלה היו חלק מתנועה שהלכה והתרחבה עד ל-11 בספטמבר 2001. האם אנו עדים לשובה של האנטי-גלובליזציה? במוסף "ממון" של העיתון מנסה הכתב בניו-יורק, יניב חלילי, להסביר מדוע מופנית כעת שנאה רבה כל-כך נגד העשירים (בהם רואים את האחראים למשבר הכלכלי).
טלי שמיר מדווחת ב"כלכליסט" כי יש מי שלוקח לתשומת לבו את זעם ההמון. קבוצה של 80 ניו-יורקים אמידים הציעה להטיל תוספת של 2% מס למי שמרוויח יותר מ-200 אלף דולר בשנה (המס עדיין יהיה נמוך בהרבה מהמקובל בארץ).
בשער "כלכליסט", לעומת זאת, אין כל זכר לבעיה מוסרית במשכורת עתק בעת משבר. המרוויחים הגדולים מוצגים כגיבורים. "המגן של מכבי נתניה כבש את טבלת השכר", מספרת הכותרת הקורקטית לידיעה על שמעון מנחם, כדורגלן לשעבר, שהרוויח השנה 72.9 מיליון שקל (תמורת 70% משרה בלבד, כש-71.4 מיליון שקל מתוך הסכום הם אופציות שקיבל בחברה). את הידיעה כתבו גולן חזני, הדר רז וענת ציפקין.
בטור פרשנות מאת רז נכתב כי "אין יום שהם [המנהלים בחברות הציבוריות] שונאים יותר מהיום שבו שכרם מרוח על כל כותרות העיתונים". בנימה אפולוגטית מוסבר לקוראים כי יש לקחת בעירבון מוגבל את הסכומים של שיאני טבלת השכר, שכן חלקו מגולם באופציות ששוויין התכווץ מאוד בשנה האחרונה, כך שעלות שכרם של 50 מקבלי השכר הגבוה בחברות הציבוריות אינה מסתכמת ב-537 מיליון שקל, אלא ב-147 מיליון שקל ועוד 109 מיליון שקל במענקים. משום כך, נכתב, מומלץ להמתין עם בקשות לתרומות, לפחות בכמה מהמקרים.
אגב שכר גבוה, אתמול פורסם כאן טור דעה על עלות שכרם של העורכים הראשיים של "מעריב". היום מתפרסמת ב"הארץ" ידיעה על עלות שכרם של בכירי המכון הישראלי לדמוקרטיה [אור קשתי], המוציא לאור של אתר זה.
ענייני תקשורת
יעל געתון מדווחת ב"העיר – תל אביב" כי מנהלי חנות בדרום תל-אביב, המייצרת חולצות מודפסות לפי הזמנה, בין היתר את החולצות מעוררות המחלוקת שעליהן נכתב ב"הארץ", פנו למשטרה במטרה לסלק צוות של רשת אל-ג'זירה באנגלית, שהגיע להכין כתבה על המקום.
רז שכניק, מי אם לא הוא, מדווח כי בעוד שבועיים תרד תוכניתם של עפר שלח ורביב דרוקר ממשבצת השידור שלה בימי שישי.
גילי איזיקוביץ מדווחת ב"הארץ" כי הרשות השנייה תהיה תחת סמכותו של השר יולי אדלשטיין, במשרד החדש – משרד ההסברה. עוד תחת סמכותו: לשכת העיתונות הממשלתית, לשכת הפרסום הממשלתית ורשות השידור.
המכתב למערכת בגנות ממשלת נתניהו ששלח אודי בוך מתפרסם היום הן ב"מעריב", הן ב"ישראל היום" והן ב"ידיעות אחרונות". הנוסח המלא יותר ב"מעריב". המקוצץ ביותר ב"ישראל היום".
דן מרגלית כותב בטורו האישי ב"ישראל היום" כי נתקל בכנסת בראש הממשלה לשעבר וחברו לשעבר אהוד אולמרט. "הוא נעצר לשביב של שנייה כאילו ביקש לומר משהו, והתחרט", כותב מרגלית.