עזה

"כל הדרכים מובילות לרפיח, אך גם ממנה", כותב חגי סגל בפתח טורו שבמוסף "יומן" של "מקור ראשון". "לפי גרסת צה"ל, תוכניות ההשתלטות עליה הושלמו מזמן. לפי הדרג המדיני, גם ההחלטה העקרונית נפלה זה מכבר. אבל בינתיים העולם כולו מתייצב למעשה לימין מגיני העיר הרצחנים, אפילו ביידן ובלינקן".

למה שהעולם יעשה דבר כזה? הנה ההסבר של סגל: "בהתחלה הם טענו שהפסקת האש נחוצה לצורך היתכנות של עסקת חטופים, ולכן אסור להיכנס לרפיח, עכשיו הם חותרים להעניק לרפיח חסינות בלי שום קשר לעסקה. הצביעות יצאה מהארון".

אבל מדוע? למה לתת לרפיח חסינות אם אין עסקת חטופים? "מכונת הרעל האנטישמית הצליחה לשכנע את שארית ידידינו במערב שפלישה ישראלית למעוז של סינוואר תהיה פשע מלחמה מושלם", מנסח זאת סגל. לדבריו, הטקסטים של האמריקאים "זהים כמעט לאלה של אויבינו במזרח". האם ביידן ובלינקן קראו "למחות מעל המפה את הישות הציונית"? מובן שלא, לכן סגל כתב שהם "כמעט" זהים לטקסטים של האיראנים. הנה מה שסגל מצטט מדברי בלינקן: "מספר הנפגעים בעזה גבוה מדי, יש קטסטרופה הומניטרית והמצב מחמיר".

טוב, זה לא נשמע כמו רעל אנטישמי אלא משפט חיווי על מצב עניינים בעולם. אולי הוא נכון, אולי הוא לא נכון. כמה נפגעו בעזה? האם באמת יש קטסטרופה הומניטרית? האם המצב מחמיר? סגל אינו מעסיק את עצמו ואת קוראיו בכך ומוסיף בהמשך טורו שאלה רטורית נוספת: "למה כל כך קשה להיכנס עכשיו לרפיח?".

בשער מוסף "הארץ" מוצעת תשובה.

השער כולו לבן הבוקר, למעט פסקת טקסט, שבה נכתב כך: "המשבר ההומניטרי בעזה הולך ומחמיר. ילדים מתחילים למות ברעב. אחד מכל שישה תינוקות סובל מתת-תזונה חריפה, וחוקרים מזהירים כי המצב חמור מכפי שהיה בסומליה. יש כעת ברצועה כ-50 אלף נשים הרות, ו-90% מהן סובלות ממחסור חמור במזון. ובצד הרעב, המשבר הרפואי. בהיעדר מים לרחצה וסבון במחנות העקורים, 90% מהפעוטות בעזה סובלים מזיהומים. 8,000 עזתים נמצאים ברשימת המתנה ליציאה מהרצועה לשם קבלת טיפול רפואי דחוף. ישראל מאשרת רק 30 ביום. השורה התחתונה מבהילה: מספר ההרוגים והנעדרים בעזה הולך ומשתווה למספר הקורבנות בהפצצת האטום על נגסאקי. אלא שזו רק ההתחלה: אפידמיולוגים בכירים מעריכים שגם ללא מבצע ברפיח, אם המשבר ההומניטרי יימשך כך עד אמצע הקיץ, מספר המתים הכולל יגיע ל-100,000".

הפיסקה הזו מובילה את הקוראים לכתבה מאת נטע אחיטוב, ששוחחה בין היתר עם אפידמיולוג שחקר את התמותה העודפת בעזה, עם דוברת אונר"א, עם מנכ"ל רופאים לזכויות אדם ועם מתאמת הבריאות בצלב האדום. כמעט כל משפט בכתבה של אחיטוב שורט את הנפש.

תמונת המציאות שמצטיירת כה מזעזעת שאם תגיע לישראלים שאינם קוראי "הארץ" עלולה לייצר אפילו אצלם מעט אמפתיה לאוכלוסיית האויב. אולם במרבית כלי התקשורת בישראל אין זכר לנתונים בסיסיים על גורלם של נשים, ילדים וקשישים עזתים שגוססים מהשלכות המלחמה. עד כדי כך אין לכך זכר, שעורך בכיר לשעבר ובעל טור מרכזי בהווה כמו חגי סגל יכול להגדיר את הטענה ש"יש קטסטרופה הומניטרית והמצב מחמיר" כ"רעל אנטישמי".

הנה כך, לדוגמה, לומדים קוראי "ישראל היום" על המצב בעזה.

בטורה של שירית אביטן-כהן, המודפס בקונטרס החדשות של העיתון, נכתב כי "בעוד קניית הזמן הפוליטית הפנים-ישראלית נראית באופסייד נוכח אירועי הימים האחרונים - דווקא זו הבינלאומית עשויה להתרווח, עם הקמת המזח הצף בעזה בחסות ארה"ב, שאמור להכניס לשם שני מיליון מנות חמות מדי יום, כדי להקל את המצוקה שבאירופה ובארה"ב מזהים בדרום הרצועה". על המצוקה עצמה, ככל שהיא קיימת מעבר לזיהוי שלה בידי זרים, כמובן אין אף מילה.

לדברי אביטן-כהן, "עם הקמת הנמל והורדת הלחץ בנושא ההומניטרי מישראל, ולקראת סיום רמדאן, צה"ל צפוי להתחיל לפעול ברפיח. עד אז יידרש צה"ל להשלים את הפעולות בחאן יונס, שדרכה יפונו כמיליון עזתים למרכז הרצועה".

קוראי "ישראל היום" נתקלים באפשרות שבעזה מתחוללת קטסטרופה אנושית גם בטורה של עירית לינור במוסף השבועי, אולם גם זאת באופן עקיף ומגמד, שלמעשה שולל את עצם קיומה. לדברי לינור, "כאשר ארה"ב מטיפה לנו מוסר על סיוע הומניטרי, מבקשת לבטל פעולה צבאית הכרחית ברפיח, ממשיכה להתעקש על הקמת מדינה פלשתינית כאחת ממטרות המלחמה, ולא הטילה וטו על קריאה להפסקת אש של מועצת הביטחון של האו"ם - מתקשים אזרחי המדינה ה-51 להבין מה באמת קורה פה".

מעבר לכך אין מידע על המתרחש על-ידינו במרחק שעתיים נסיעה ממרבית תושבי המדינה. סביר שזו הסיבה שבגינה מתקשים אזרחי המדינה ה-51 להבין מה באמת קורה פה.

ב"ידיעות אחרונות" אפשר למצוא רמזים למתרחש ברצועה, אם מחפשים.

בראש עמוד 7 של העיתון מדווח איתמר אייכנר כי בית-הדין הבינלאומי לצדק בהאג הוציא צו נוסף שמחייב את ישראל לנקוט צעדים להכנסת אוכל לרצועת עזה ללא הגבלה.

"לדברי השופטים", מדווח אייכנר, "הפלסטינים ברצועת עזה מתמודדים עם הרעבה והחמרה בתנאים הומניטריים נוספים". בהמשך אף מצוטטים כמה משפטים מהחלטת בית-הדין ולפיהם מאז שהוצאו צווי הביניים הקודמים, "תנאי החיים הקטסטרופליים של הפלסטינים ברצועת עזה הידרדרו עוד יותר, במיוחד לנוכח התקופה הממושכת ומחסור נרחב במזון ומצרכים בסיסיים [...] הפלסטינים אינם עומדים עוד בפני רק סכנת רעב, הרעב הזה כבר מתחיל".

המידע הזה אמנם ממוסגר כ"צווים נוספים נגד ישראל" ולא כ"רעב בעזה", ובכל זאת הוא קיים.

ב"מוסף לשבת" מתייחס רון בן-ישי למצב הקשה ברפיח, מהזווית הצה"לית. "לא רק בוושינגטון, גם במערכת הביטחון ובצה"ל קיים חשש כבד מתמרון קרקעי לרפיח בהיקף מלא בלי לפנות משם קודם יותר ממיליון עקורים ופליטים למחסות מסודרים", כותב הפרשן הצבאי הוותיק. "תרחיש כזה עלול בסבירות גבוהה להתפתח לאסון הומניטרי - שאיש אינו יכול לחזות את היקפו - וקטסטרופה מדינית שישראל ואנחנו כאזרחיה נתקשה להתמודד איתם ערכית ופיזית".

בן-ישי מבהיר כי כדי לפלוש לרפיח יש קודם לכן להקים מחסות לכ-1.4 מיליון עקורים שנמצאים שם, מבצע שצפוי לקחת כמה שבועות. הפרשן הצבאי, שלפני שבועיים הפריח מה שנראה כבלון ניסוי מכיוון ראש הממשלה נתניהו, מייחס היום במפורש ל"מקור בכיר המקורב מאוד לראש הממשלה" את הטענה כי "נתניהו רואה בהשתלטות על רפיח את אקט הסיום של המלחמה העצימה בדרום ואת המפתח ל'ניצחון המוחלט' על חמאס".

בן-ישי מוסיף כי לדברי המקור, "רה"מ ער לסיכונים ההומניטריים והמדיניים שכרוכים בתמרון לתוך רפיח, והוא פועל למזער אותם". השר רון דרמר וראש המל"ל צחי הנגבי נשלחו לוושינגטון כדי להסביר לאמריקאים "שאנחנו יודעים איך ומה צריך לעשות כדי לפנות את אוכלוסיית הלא-מעורבים מרפיח, ולבקש את סיועה של ארה"ב במימוש התוכניות". מיד בהמשך מוסיף בן-ישי: "בינתיים נתניהו טירפד השבוע לעצמו את הסיוע שרצה מהאמריקאים בהחלטתו שלא לשלחם לוושינגטון, וביום רביעי כבר חזר בו".

נראה כי אותו מקור בכיר שוחח גם עם עמיר רפפורט, שכותב כך ב"מקור ראשון": "במערכת הביטחון מוטרדים מהפעולה לכיבוש רפיח בדיוק כמו האמריקאים". בניגוד לטון החצי ביקורתי של בן-ישי על הזגזוגים של נתניהו, רפפורט משדר החלטיות: "הצורך לפנות את התושבים משם הוא אתגר מבצעי חסר תקדים, אבל הוא אפשרי - ואף יקרה". על מצבם הנוכחי של אותם תושבים, גם רפפורט לא מרחיב.

דשדוש

"אם יש משהו שממנו מפחדים כעת בצה"ל יותר מכול, הרי שזו המילה 'דשדוש'", מציין רפפורט בטורו שב"מקור ראשון". שני עמודים לאחר מכן מבשר נועם אמיר: "בצה"ל עוברים מאווירת דשדוש לתחושה של הכרעה מתקרבת - כך לפחות מרגישים בצבא בעקבות הפעילות בעשרים הימים האחרונים ברצועת עזה". כותרת רשימתו של אמיר קוראת: "חמאס 'המום ומבולבל' לאחר מתקפת צה"ל בשיפא ובשכונת חמד".

העדות הטובה ביותר לדשדוש במלחמה בעיתוני הבוקר היא העובדה שהפרשן הצבאי של "הארץ", עמוס הראל, מתפנה מכתיבת עוד טור שקול ומעמיק על המתרחש בהווה כדי לספק סיכום ביניים נוסף של מה שהתרחש ב-7.10.

"כבר כעת ברור כי התרחישים הקיצוניים שהתממשו בקושי תורגלו לפני המלחמה", כותב הראל ברשימתו. "מגבלות הדמיון, וכנראה מידה של זלזול באויב, מנעו מצה"ל ומקהילת המודיעין להתייחס לפלישה כה מסיבית של חמאס כאל תסריט ריאלי שיש להתכונן אליו. בסתר לבם, רבים מהמפקדים הבכירים ואנשי המודיעין כנראה תיארו לעצמם את מחבלי חמאס באופן שאינו רחוק מהדרך שבה התייחס אליהם גדעון לוי במשך שנים, במאמריו ב'הארץ': מיליציה של יחפנים, שכושר הנזק שלה מוגבל ומסתכם בעיקר בירי לא מדויק של רקטות".

הראל מציין בהמשך כי "שב"כ אמר באחרונה, אחרי חקירה מעמיקה, שלא מצא הוכחות לכך שבקרב 17 אלף הפועלים מהרצועה שעבדו בישראל (ובעיקר בעוטף עזה) בתקופה שקדמה למבצע, היו מי שהעבירו מודיעין לחמאס". אולם לדברי הראל, "זו טענה שכנראה צריך לקבל בספקנות, כשהיא באה מפי ארגון שסיפק הכשר ביטחוני להכנסת הפועלים".

אחד הממצאים המתסכלים ביותר ברשימה של הראל נוגע לפער בין מה שידעו העיתונאים ב-7.10 לבין מה שידעו חברי המטכ"ל.

"בבור בקריה לא עקבו במיוחד אחר שידורי הטלוויזיה", כותב הראל על שהתרחש ב-7.10. "גם התחינות לעזרה במסרוני הווטסאפ שנשלחו לקצינים לא הגיעו ליעדן בזמן משום שהסלולריים הושארו בהתאם להנחיות בארוניות מחוץ לבור. כך קרה שכתבי הדרום של ערוצי הטלוויזיה, תמיר סטיינמן ואלמוג בוקר, כנראה החזיקו בידיהם תמונה מפורטת יותר של המתרחש בשעות הראשונות מאשר המטה הכללי. הם גם היו מודעים יותר לדחיפות שנבעה מכך".

פיסת לחם וקופסת שימורים

התקשורת הישראלית, למעט "הארץ", נמנעת כמעט לחלוטין מלהביא את קולות הפלסטינים בעזה. כשאלה כן מקבלים את זכות הדיבור, זה בדרך כלל כדי לשמוע אותם מתלוננים נגד חמאס. זה מסר שהישראלים מוכנים ואף שואפים לקבל מהעזתים, ובדיוק בשל כך צפויה רשימתה העדכנית של עמירה הס לזכות לעדנה חריגה. הס, שמכירה את החברה הפלסטינית טוב יותר מכל עיתונאי יהודי אחר בישראל, שוחחה הפעם עם ארבעה "עזתים שמתנגדים לחמאס" ש"בטוחים שאינם מיעוט".

"זכותי לדבר, ולו משום שאני אחד מאותם מיליוני בני אדם שחמאס החליט להמר על חייהם בעבור סיסמאות והזיות שאין להן כל קשר למציאות, שגימדו את הסוגיה הפלסטינית והפכו את המאבק למען מטרות נשגבות וקיומיות למאבק על פיסת לחם וקופסת שימורים", אומר לה אדם המכונה בשם הבדוי "באסל". לדברי הס, "הפלסטינים בעזה חיים על בשרם את העובדה שלתכנון הצבאי הקפדני שמאחורי מתקפת ה-7 באוקטובר לא נלווה תכנון פוליטי אסטרטגי בהיר".

חלק מהביקורת של העזתים ששוחחו עם הס מופנית גם כלפי העיתונאים שפועלים ברצועה. "באסל ושאהר רותחים מזעם כשהם מדברים על שתיקת התקשורת הערבית והפלסטינית ועל צלמי פרילנס שמפנים את המצלמה הצידה כשמישהו מהאנשים המתגודדים סביב תל הריסות מעלה קושיות וטענות לתנועת ההתנגדות האיסלאמית, ולא רק לישראל, לארצות הברית ולעולם כולו", היא כותבת, "בין אם מדובר בצלמים אוהדי חמאס או במי שמפחדים ממנו, התוצאה היא אחת".

כשהזדים מהלצצים

החלטת בג"ץ אמש לעצור כבר ביום שני הקרוב את תקצוב המוסדות החרדיים ללימוד תורה שתלמידיהם לא מתגייסים לצבא תופסת הבוקר את כותרות כל שערי העיתונים, למעט "ישראל היום".

בעיתונות החרדית הטון חריף במיוחד.

"זדים הליצוני עד מאוד מתורתך לא נטיתי", מכריזה הכותרת הראשית של היומון החרדי הנפוץ "יתד נאמן". כותרת הגג לראשית מפנה אצבע מאשימה: "ארץ גזירה, היועמ"שית ובג"ץ נגד עולם התורה". "המבשר", יומון מפלגתי חרדי נוסף, מביע עמדה דומה. "בג"צ בהחלטה דורסנית", נכתב בכותרת הראשית של עיתון זה ובכותרת הגג הטון תוקפני עוד יותר: "נועץ טלפיו בעולם התורה והישיבות".

מאמרי הדעה של "המבשר" מוקדשים ברובם למתקפה נגד בית-המשפט העליון. במאמר המערכת נכתב על שופטי העליון כך: "הם לא צריכים לחשוב יותר מדי כשעל הפרק עומד מצד אחד לימוד התורה על ידי בני ישיבות ומהצד השני עומדת האפשרות להרע, חלילה, ללומדי התורה, עם תוספת של בונוס – פגיעה בממשלה עד כדי העלמת ממשלת הימין שקמה ומנסה, למי שעוד זוכר שהיתה כאן פעם תכנית כזו – לפני המלחמה שהתרגשה ובאה, להצר את צעדי השופטים וקולמוסם".

מאמרי "המבשר" שחתומים בשמות מחבריהם חריפים לא פחות. "מקום המשפט, שמה הרשע", חורץ יעקב א. לוסטיגמן, שמשווה את החלטת בג"ץ להחלטות אנטי-ישראליות של בית הדין בהאג. לדבריו, בג"צ הוא ה"זרוע הצבאית של מפלגות השמאל". מאיר ברגר מחרה מחזיק אחריו. "גם לאחר עשרות שנים של התעמרות בכל מה שמריח יהדות באמצעות יציקת פרשנות מעוותת לכוונות המחוקק, פסיקת ליל אמש היתה אחת יותר מדי. היא היתה חצופה ובוטה", הוא כותב. שלמה גרין טוען כך: "הכרזת מלחמה על עולם התורה. זו המשמעות האחת והיחידה של החלטת שופטי בג"ץ".

ב"הפלס", יומון הפלג הקיצוני המרכזי בחברה החרדית, שמנהל מזה שנים מאבק נגד כל פשרה בסוגיית גיוס החרדים, הכותרת הראשית מכריזה: "עולם התורה ניצב כחומה בצורה למאבק נחוש נגד גזירת השמד רח"ל". מאמר המערכת קורא לא לנהל כל משא ומתן עם המדינה על אפשרות לגיוס בני ישיבות ובעמודים הראשונים מובאות בהרחבה יתרה פסקאות על גבי פסקאות מעמדתה של היועצת המשפטית לממשלה גלי בהרב-מיארה ומעמדתו של ראש הממשלה בנימין נתניהו, כפי שהוגשו אתמול לבג"ץ.

ישנן ב"הפלס" גם עקיצות כלפי הנציגות הפוליטית החרדית בכנסת, שהפלג אליו שייך העיתון פרש ממנה, אולם בגיליון לא ניכרת שמחה לאיד יוצאת מגדר הרגיל כלפי המפלגות החרדיות כפי שניתן היה אולי לצפות אחרי שהמסלול שלהם לשיתוף פעולה עם נתניהו הוביל למבוי סתום.

לצד המשטמה כלפי השופטים, בעיתונות החרדית ישנה גם אזהרה מפני העתיד לבוא. בכותרת המשנה לראשית של "יתד נאמן" משובצת אזהרה: "לראשונה מאז הקמתה: המדינה מאבדת את זכויותיה בהחזקת תורה ומסכנת את קיומה". גם בכותרת המשנה של "המבשר" נכתב: "בזמן הכי קריטי מאז קום המדינה, כשזקוקים לזכות לימוד התורה של בני הישיבות בכל רגע, החליט בג"ץ לעצור את התקציבים לישיבות".

אשר קליין כותב ב"המבשר" כי "הצעד הזה אינו שונה ממפקד שמחליט במזיד לנתק את מערכת כיפת ברזל דווקא עכשיו, בשיאה של המלחמה" ואילו יקותיאל יהודה גנזל זועק מרה: "רִבּוֹנוֹ שׁל עוֹלָם. דווקא כעת? כאשר המדינה מתבוססת בדם ואף ידידי האומות לאויבים נעשו לה. דווקא כעת מסכנים את שלומה על-ידי שמכריזים רשמית על רמיסה אכזרית של לומדי התורה?!".

הטענה כאילו הפסקת מימון לומדי תורה מסכנת את עצם קיומה של מדינת ישראל נראית אולי מוזרה בעיניים חילוניות, אך מקריאת העיתונות החרדית דומה כי עבור הכותבים בה זהו כמעט המובן מאליו. "הקיום שלנו בארץ ישראל זה אך ורק בניסי שמים, ותורה היא זו שמגנא ומצלא, וחלילה שלא תקיא הארץ את יושביה", מצוטט בראש שער "יתד נאמן", לצד הכותרת הראשית, מי שתוארו "רבינו מרן הגר"ד לנדו שליט"א". יהודי זה הוסיף והזהיר כי "אם יתמעטו לומדי התורה, עלול לבוא רחמנא ליצלן קטרוג על כלל ישראל".

כך, ההצדקה ללימוד הכפייתי, חסר התועלת בעולם המעש, של טקסטים שקודשו לפני מאות ואלפי שנים ושל הפרשנויות שנכתבו עליהם, היא לא כי הדבר מבטיח את המשך קיומו של מגזר מתבדל ופרישתו מן הציבור, אלא כי הוא מציל את חיי האומה כולה.

את התפיסה הזו אפשר היה לשמוע אתמול לא רק מפי רבנים שהקדישו את חייהם שלהם ללימוד והפצת דברי תורה, אלא גם מפי הפוליטיקאי הממולח והעבריין הסדרתי אריה דרעי, שעלה לשידור בתחנת הבית של ש"ס, קול-ברמה, ואמר: "מה שמפחיד אותי דווקא כחבר קבינט מלחמה שיודע כמה ניסים הקב"ה עושה איתנו יום יום, ועכשיו איפה הזכויות של עם ישראל". יום יבוא, כשייחשפו הפרוטוקולים של קבינט המלחמה, נוכל גם אנחנו ללמוד על הניסים שהקב"ה עושה איתנו יום יום. בינתיים נצטרך לסמוך על דברי מי שמרוויח מהפצת הטענה המוזרה הזו.

מכל מקום כעת, כשלימודי התורה של צעירים בגיל גיוס במימון המדינה נמצאים בסכנה, האם נחרץ גורלה של המדינה? לאו דווקא. כתב "המבשר" מדווח בידיעה הראשית בעיתון כי "תלמידי הישיבות ואברכי הכוללים ימשיכו להגות בתורה הק' בכל מצב ובכל מחיר ושום סנקציות כלכליות לא ישפיעו עליהם". אך כיצד יממנו את חייהם אם לא יעבדו ולא יקבלו קצבאות מהממשלה? מסתבר שגם לזה יש פתרון. "מרכזי היהדות החרדית בחו"ל החלו במגעים להקמת תשתית חילופית לתמיכה בישיבות ובכוללים", נכתב. ניצלנו.

ובינתיים, אצל הזדים

ביומון החרדי "שחרית", שמופץ בגרסה דיגיטלית בלבד, מפרסם משה לוי טור הפונה כביכול אל הקוראים החילונים של העיתון. לוי מבקש מהם לתהות בינם לבין עצמם "איך אתם הייתם נוהגים באותה סיטואציה". התרגיל המחשבתי שלו לוקה בחסר, אולי משום שהוא נועד לקוראים החרדים של "שחרית" ולא לחילונים שממילא לא נתקלים בעיתון זה. הנה הוא לפניכם:

"בוא נראה אתכם חילונים יקרים משרתים בצבא של מדינה שהיא מדינת הלכה על מלא. לא הייתם עושים זאת, נכון?", כותב לוי. "בוא נראה אתכם חילונים יקרים משרתים בצבא שחלק מייעודו המוצהר הוא לשלב אתכם בתוך החיים של החרדיים. לא הייתם עושים זאת נכון? בוא נראה אתכם חילונים יקרים לומדים בישיבה כשמה שאתם מאמינים זה שהצבא עוזר. לא הייתם עושים זאת, נכון? אז מה לכל הרוחות אתם רוצים מאיתנו? לשרת בצבא של מדינה המשליטה חילוניות? לשרת בצבא שכוונתו המוצהרת היא לשלב בין כל החברה ובעצם לעשות את כולם ישראליים, קרי כמוכם? לשרת בצבא כשאנו מאמינים בכל מאודנו שלימוד בישיבה הוא הקריטי בה‘ הידיעה להגנה? קצת מחשבה על הצד השני של המטבע, איך אתם הייתם נוהגים באותה סיטואציה".

בעיתון החילוני "מעריב" מדמה הפרשן הבכיר בן כספית את התנהגות החרדים בשבועות הקרובים להתנהגות של "נרקומן בקריז". כספית לא טוען כי החרדים מכורים ללימוד תורה, והפסקת הלימוד תכניס אותם לקריז. אליבא דכספית ההתמכרות היא לכסף חינם מתקציב המדינה. כשזה ייעצר, תתחיל הדודא.

כדי לגמול את החרדים מההתמכרות מציע כספית טיפול בהלם: מי שלא משרת בצה"ל או בשירות אזרחי (חרדים וערבים כאחד) יילקח למאסר. מלבד שלילת חירותם, כספית מציע לשלול מהם כל סיוע ממשלתי: "לא ביטוח לאומי, לא ביטוח בריאות (ייגבה מהם תעריף גבוה יותר), לא דמי אבטלה, לא קצבת ילדים, לא הבטחת הכנסה, לא נקודות זיכוי ולא הטבות כלשהן או מחיר למשתכן/משתמט. כלום".

רגע, השמאלן הליברל לא סיים. יש לו רעיון נוסף: "לא תהיה להם זכות הצבעה בבחירות לכנסת". כספית מסביר: "כן, ככה. חד וחלק. ישראל נמצאת במצב מלחמה רשמי מאז היווסדה, ודמוקרטיה מתגוננת צריכה להתגונן. הזכות לקבוע את גורלה של המדינה, את זהות מי שינהל אותה ויחוקק את חוקיה, תינתן רק לאלה שנושאים בנטל ומשתתפים בחובות. החיים במדינה יהודית דמוקרטית עצמאית הם זכות גדולה. ישראל היא נס חד-פעמי וחסר תקדים שהתרחש כנגד כל הסיכויים. מי שרוצה לזכות בזכות הזו, חייב לדעת שיש בצדה גם חובה. לא רוצים? לא צריך".

כך, בעוד היהודים הפונדמנטליסטים משוכנעים כי הפסקת לימוד תורה תביא להפסקת הנסים והנפלאות שהשם יתברך ממטיר עלינו בחודשים האחרונים, עד כדי ודאות קרובה לפגיעה ממשית בביטחון המדינה, החילוני המיליטנטי מבקש בשם הדמוקרטיה לשלול את זכות הבחירה מקבוצות אוכלוסיה שלמות על פי קריטריונים שאין להם אח ורע בעולם הדמוקרטי.

אסקפיזם

"ביידן הוא העומד בראש והמתמודד שוב לנשיאות, אבל מי שמנהל את העניינים מאחורי הקלעים הוא אובמה ששולט במנגנון המפלגה", נכתב בכותרת טורו של בכיר הפרשנים ב"ישראל היום", אמנון לורד, הידוע בחיבתו העמוקה לתיאוריות קונספירציה.

"להנחה שברק אובמה הוא זה שמנהל את מדיניות החוץ של ארה"ב אין ממש אקדח מעשן", מודה לורד, "אבל יש טביעות אצבע". את טביעות האצבע המפלילות מוצא לורד בעובדה שאובמה נפגש לאחרונה עם ראש ממשלת בריטניה ובעובדה שאובמה צולם "מנופף בידו לצלמים כשהוא על סף הדלת השחורה עם המספר 10", מעשה שלדברי לורד הוא "מאוד משמעותי ומזכיר תמונות של ראשי ממשלה בריטים לאין-ספור, וכמובן מנהיגי עולם בפוזה דומה בדרך למפגש עם ראש הממשלה". עוד סממן מפליל: "הם דיברו שם במשך כשעה(!)".

אבל לורד לא מצפה מכם שתאמינו שביידן הוא בובה של הנשיא לשעבר רק משום שזה קיים מפגש של שעה תמימה עם ראש ממשלת בריטניה הנוכחי (כולל נפנוף לצלמים!). "טביעות אצבע נוספות להשתלטות של אובמה אלו ההכרזות של סגנית הנשיא קמאלה האריס ושל AOC (קורטז)", כותב לורד. "בעוד ביידן יורד בשבועות האחרונים למדרון אחורי, האריס השמיעה איום בוטה על ישראל כי לפעולה ברפיח תהיינה השלכות. אוקסיו-קורטז הכריזה בקונגרס כי ישראל מבצעת ג'נוסייד בגאזה".

"ייתכן מאוד שזאת הסיבה שג'ו רץ בכלל לכהונה שנייה", מוסיף וכותב לורד, "כדי לאפשר לאובמה את המשך השליטה במדיניות האמריקנית והמשך המהפכה האנטי-אמריקנית, המהפכה של התפוררות התרבות והמסורת האמריקניות". בהמשך משווה הפרשן הבכיר את המפגינים בקיסריה לחמאס ומוסיף תופינים על שטיפות המוח של הקג"ב ואלו של המאואיסטים.

טביעת אצבע נוספת לשליטה של אובמה בבית הלבן מוצא לורד בדיווח שפורסם דווקא בעיתון ליברלי חשוב. "ב'ניו יורק טיימס' מדווחים שאובמה מרבה להתקשר לראש הסגל בבית הלבן ולמנהלי קמפיין הבחירות", כותב לורד. למה שהעיתון שמשמש שופר לחונטת אובמה יחשוף את שליטתו של הנשיא לשעבר בארה"ב? ובכן, ב"ניו-יורק טיימס" אכן התפרסמה ידיעה על טלפונים שמרים אובמה לבית הלבן ולמנהלי הקמפיין, אבל לא נטען בה שאובמה "מנהל את מדיניות החוץ של ארה"ב", כפי שמפיץ לורד, אלא שהוא מנסה לסייע ליורשו לנצח בבחירות את הפסיכופט הילדותי שעשוי לשים קץ למה שנותר מהדמוקרטיה האמריקאית.

הראיון ההישגי בעולם

"דונלד טראמפ בראיון המדובר בעולם", נכתב הבוקר בראש שער "ישראל היום", בהפניה לראיון שקיימו עורך העיתון עמר לחמנוביץ והפרשן המדיני אריאל כהנא עם נשיא ארה"ב לשעבר. הראיון המלא, שתוכנו החל להתפרסם כבר ביום השני השבוע, נפתח באנקדוטה: שני העיתונאים הישראלים נאלצו לרכוש בסניף פלורידאי של "וולמארט" זוג מטריות כדי לא להירטב בגשם השוטף בעודם הולכים משער האחוזה של טראמפ לעמדת קבלת האורחים.

לחמנוביץ חתום גם על בוקסת רקע שמשובצת בעמודי הראיון, שם אפשר למצוא עוד כמה פרטים קטנים על אחורי הקלעים של ההישג העיתונאי. "הקשר שלנו עם הצוות של דונלד טראמפ נוצר לפני כחודש וחצי", הוא מספר, "חלופת אי-מיילים עם הכוורת המצומצמת שלו הבהירה כמה המשימה תהיה מורכבת. [...] הוא בוחר כעת בקפידה את הופעותיו התקשורתיות. הנשיא לשעבר נמצא במומנטום מצוין ובמצב שבו התייחסויות פומביות לסוגיות שאינן בלב הקונצנזוס האמריקני – וישראל היא לא אחת מהן – עלולות רק להזיק".

כיצד אם כן שכנעו עמר ואריאל מישראל את הנשיא לשעבר להעניק להם, ודווקא להם, את הראיון הנדיר? השניים לא מתייחסים לכך ולא מזכירים כלל את העובדה כי שעות ספורות אחרי שהם סיימו לראיין את טראמפ ביום שישי האחרון סעדה איתו המו"לית של "ישראל היום", מרים אדלסון, שבמרוץ הקודם לנשיאות תרמה לקמפיין טראמפ, יחד עם בעלה המנוח שלדון, יותר כסף מכל מיליארדר אחר.

הראיון עצמו מוגש לקוראי "ישראל היום" תוך הדגשת התמיכה של טראמפ בישראל והצנעה יחסית של הביקורת שלו על המלחמה בעזה. התחושה שמקבלים הקוראים היא שכדאי לישראל שטראמפ יזכה בבחירות לנשיאות ארה"ב. בפתח מוסף G של "גלובס" מעלה יואב קרני חשש בדיוק מפני ניצחון שכזה. בעוד "ישראל היום" מציג את טראמפ כנשיא הפרו-ישראלי ביותר בכל תולדות המדינה, קרני מתריע מפני הבדלנות העקרונית שלו.

"הפלירט הגלוי של טראמפ עם ניאו-נאצים אינו ביטוי של איבה גזעית ליהודים, אבל הוא בוודאי מתיישב עם הסלידה העמוקה של טראמפ מפני כל רמז של קוסמופוליטיות, של סולידריות עם חלשים מבית ומחוץ, של אינטלקטואליזם", כותב קרני ב"גלובס".

לדבריו, ארה"ב שבראשה יעמוד טראמפ תהיה שונה מאוד מזו שהכרנו עד היום. "זו אמריקה המוכנה לחזור אל 1940 ולשכנע את עצמה שנאצים ופשיסטים, או לצורך זה קומוניסטים, כל משפחות הפשע הטוטליטריות, אינם מעניינים אותה ואינם מצדיקים אף טיפת דם אמריקאית אחת", הוא כותב, "למרבה החלחלה, אמריקה זו רחוקה מאיתנו עכשיו אולי כדי שבעה חודשים בלבד. טראמפ הוא הרבה יותר משגרירות בירושלים וסיפוח הגולן. הוא מגדיר הכול מחדש, גם אותנו. מה יהיה".

עיקר שכחתי

ב"מוסף לשבת" של "ידיעות אחרונות" מתפרסם טור מאת פרשנית המשפט טובה צימוקי. צימוקי הוזכרה בשבוע שעבר בחשיפה של חיים לוינסון ב"הארץ" על שיחות אפי נוה והשופט איתן אורנשטיין. מהשיחה בין השניים עלתה דמותה ככלי שרת בידיו של נוה. הבוקר מקדישה צימוקי את טורה לאזהרה מפני קידום חקיקה שתפגע בחופש הביטוי. במקביל היא מממשת זכות לא פחות חשובה: זכות השתיקה.

פרס הכתבה שהתיישנה פחות טוב

מוענק ל"אחד מכל חמישה חרדים תומך בביטול הפטור מגיוס. האם יש כאן הזדמנות אמיתית לשינוי?", כתבתו של דני בר-און הרואה אור הבוקר במוסף "הארץ".

סימניה

במוסף "7 ימים" של "ידיעות אחרונות" כותבת אתי אברמוב על העלייה באלימות משטרת ישראל. "מורן נדרסה על ידי פרש משטרה בקפלן, נח בן ה-71 בא להפגנת חרדים ויצא ממנה סיעודי, יוסי ספג אגרופים בהפגנת יוצאי אתיופיה - וא', אוהד כדורגל בן 18, קיבל בעיטות משוטרים כשכבר שכב על הרצפה", נכתב בכותרת המשנה לכתבה. "מאז שנכנס לתפקידו השר לביטחון לאומי איתמר בן גביר, מספר התלונות השנתי על אלימות שוטרים יותר מהכפיל את עצמו. האם מישהו יצליח לרסן את כחולי המדים לפני שיהיה מאוחר מדי? המשטרה: 'פועלים למימוש חופש הביטוי, אך לא נאפשר הפרות סדר'".

שלמות הבית היהודי

עושים לביתם

במוסף "מעריב" מתפרסמת הבוקר כפולת עמודים של פרסום סמוי במימון התנועה לאיכות השלטון. "כבר 34 שנים שהתנועה לאיכות השלטון, בראשות עו"ד ד"ר אליעד שרגא, מובילה מערכה משפטית וציבורית נרחבת להגנה על שלטון החוק, על ערכי היסוד של המשטר הדמוקרטי ועל גיוס חרדים כחלק מהמאבק לשוויון בנטל", נכתב בכותרת המשנה של הפרסומת שנחזית לכתבה. "מי האנשים שנמצאים שם יחד איתו, ואיך הם רואים את עתיד התנועה והמדינה".

במרכז הפרסומת שנועדה לשטות בקוראים כדי שיחשבו שהיא כתבה (ואף חתומה לצורך כך בידי עיתונאי "מעריב" ליאור נוביק) נדפס תצלום נאה של עו"ד שרגא עצמו. בראש כפולת העמודים תצלומיהם ושמותיהם של שמונה מעובדי העמותה. התוכן כולו יחסי ציבור. "בסיום הראיון עם עו"ד ד"ר שרגא, קשה לא להתרשם מהמסירות של האיש", מתפייט נוביק. קצת אחרי המשפט הזה מופיע הגילוי הלא נאות: "הכתבה מתפרסמת בשיתוף עם התנועה לאיכות השלטון".

המאבק על ערכי היסוד של המשטר הדמוקרטי הוא חשוב מאין כמותו, כמובן. אולם אחד מערכי היסוד של משטר דמוקרטי הוא עיתונות חופשית. עיתונות לא יכולה להיות חופשית אם היא מפרסמת פרסומות שנחזות לכתבות, גם אם הן מוקדשות לפרישת תפיסת עולמו של עו"ד ד"ר שרגא.

ענייני תקשורת

ב"גלריה" כותב עידו דוד כהן על ה"7 באוקטובר של ה'ניו יורק טיימס': איך קרס תחקיר האונס של העיתון החשוב בעולם". כהן מספק סיכום מקיף וממצה של עלילות התחקיר המהדהד שפורסם בחודש דצמבר האחרון, הביקורת שספג מגורמים אנטי-ישראלים והפגמים שהתגלו בו. כהן מציין כי השבוע פרסם הני"ט כתבה נוספת, שבה חוזר בו העיתון מאחת העדויות באותו תחקיר.

ב"מעריב" מחמיאה לילך סיגן ל"ניו-יורק טיימס" על אותו תחקיר ממש. "תחקיר ה'ניו יורק טיימס' בנושא מעשי האונס של חמאס שפורסם בסוף דצמבר היווה אבן דרך בנושא. אפשר אפילו לומר שהדרך שבה ה'טיימס' תיעד ותיאר את האונס הסדרתי, האכזרי והשיטתי שאפיין את מתקפת 7 באוקטובר, יצרה את התחקיר החשוב ביותר בעניין, לפחות עד לרגע זה", כותבת סיגן. היא דווקא לא מזכירה את הדיווח מהשבוע האחרון שבו חזר בו העיתון מאחת העדויות.