תכנון

"אנשי מקצוע מותחים ביקורת קשה על הממשלה, שעומדת להחליט על הפיכת הוועדה למתחמי דיור (ותמ"ל) מועדפים לוועדת קבע", נכתב בכותרת המשנה לכתבה של אריק מירובסקי במוסף הנדל"ן של "גלובס", העוסקת בוועדה שהוקמה לפני כעשור כדי לעקוף את מנגנוני התכנון ולהאיץ את הבינוי כניסיון לפתור את בעיית יוקר הדיור.

"הוותמ"ל היא אשליה של שליטה מצד הממשלה, ובדרך עושים אוסף אדיר של נזקים", אומרת פרופ' נורית אלפסי, ראש מגמת תכנון ערים באוניברסיטת בן-גוריון, "המלאי התכנוני כשלעצמו הוא לא טוב. לא לכלכלה, לא למשק ולא לחברה. תכנון, ככל שהוא הולך ומתיישן, ההתאמה שלו לתשתיות שמסביב, לצרכים, לטכנולוגיה הולכת ומתרחקת. לממש עכשיו תוכנית בת חמש שנים
ויותר, זה לממש תוכנית ישנה. הכל משתנה: הטכנולוגיה, מאפייני משק הבית, התחבורה, צורת ההגעה לעבודה.

"[...] מעבר לזה הוותמ"ל תקועה בתפיסה תכנונית מיושנת מאוד, בגלל הגורמים שקשורים לעריכת התוכניות - משרד הבינוי והשיכון ורמ"י. רואים שם הקמת שכונות גדולות בבת אחת, שמנותקות מהסביבה שלהן. בהשוואה לשכונות
עירוניות שהוקמו לפני קום המדינה על אותו סדר גודל של שטח עם 20-30 חיבורים של כניסות ויציאות של רחובות, אז בותמ"ל מציגים תוכניות של שלוש-ארבע כניסות ויציאות. זה אומר פקקים ותלות ברכב פרטי וזה מאוד מיושן.

"נוסף לכך, הבנייה מאוד הומוגנית. לוקחים בניין אחד ומשכפלים אותו. כל הבנייה בשכונות הוותמ"ליות מיועדת למשפרי דיור ולזוגות צעירים וזה דבר מעוות. בשוק יש היום מגוון גדול של נישות של משקי בית". "הוותמ"ל מייצרת את השכונות הללו ללא שום עקרונות תכנון עדכניים, ללא עירוב שימושים וללא תחבורה ציבורית", אומר צחי כץ, יו"ר איגוד מהנדסי ערים, "אני לא ארצה לגור בשכונה כזו גם בחינם".

"מדובר בוועדה שהיא מופת לחוסר אמון במערכת המקצועית ולזלזול בערכים של
דמוקרטיה ובערכים הסביבתיים", מוסיפה אלפסי, "כוחה הגדול של הוותמ"ל היא לדרוס את כל התוכניות שמתחתיה, כולל תוכניות מתאר מחוזיות וארציות, שאנשי מקצוע ישבו עליהן במשך שנים, והכל תוך זמן קצר ומבלי שבאמת מתקיימת עבודת תכנון מעמיקה".

אמריקה

"התלות בנשק האמריקאי וכיפת הברזל המדינית. האם נוכל לשרוד בלי ארה"ב?", שואלת כותרת המשנה לראשית על שער "גלובס". 14 עמודים מוקדשים לעיסוק בשאלת יחסי שתי המדינות. ד"ר צ'ק פרייליך, לשעבר סגן ראש המל"ל, כותב כי "התשובה כנראה שלילית": "'היחסים המיוחדים' עם ארה"ב ממש לא מתמצים בכסף ונוגעים גם לזכות הווטו החשובה שלה. התלות הישראלית במעצמה הזו היא קיומית, לא פחות. התמיכה החד-משמעית שהפגין ביידן בישראל שינתה כיוון ולנתניהו יש ימים עד שבועות למנוע נזק בלתי הפיך".

"האם ישראל יכולה להתנתק מארה"ב? יש לכך תשובה פשוטה: לא", נכתב בכותרת כתבה של הילה ויסברג, המראיינת את בני כהן, פרופ' ליחסים בינלאומיים מאוניברסיטת חיפה. "פגיעה יזומה בקשרים הפיננסיים בין ישראל לארה"ב מצד הממשל בוושינגטון תייצר פה כמעט בוודאות משבר פיננסי", נכתב בכותרת המשנה לכתבה של חזי שטרנליכט. דין שמואל אלמס מזכיר כי מאז הקמת המדינה העבירה ארה"ב לישראל יותר מ-130 מיליארד דולר במסגרת הסיוע הביטחוני.

ישראל מאבדת את אהדת הצעירים בארה"ב, כותב יואב קרני, והאהדה לישראל "נשחקת כמובן גם בוושינגטון. בפעם הראשונה בתולדות היחסים, ישראל נתקלת
בצינה גוברת הן בממשל והן בקונגרס. במשך שנים הייתה שמורה לה הזכות, או התקווה, שהיא תוכל להתנחם בחיקה של אחת משתי הרשויות. עדיין נראה שרוב ברור בשני בתי הקונגרס תומך בסיוע לישראל. אבל הבה לא נטעה: מספר  המבקרים והמסתייגים גדול ממה שהיה מאז ומעולם. קולות או לחישות של ביקורת היה אפשר למצוא תמיד, אבל בדרך כלל רק מאחורי הקלעים. לא עוד, ובניגוד
לרושם המקובל, הביקורת אינה מוגבלת עוד לשוליים הסהרוריים".

"האגף הרדיקלי" במפלגה הדמוקרטית בארה"ב, שעוין את ישראל, "הוא כבר כוח קבוע שאי אפשר להתעלם ממנו", כותב עמית סגל בטורו ב"ידיעות אחרונות". "אבל זה נכון גם למפלגה הרפובליקנית. הרומן הישראלי עם הימין האמריקאי חדש יחסית במונחים היסטוריים ומתעלם מהיסוד הבדלני שבו. טאקר קרלסון, המגיש המגה-פופולרי שטראמפ לא זז בלי לשמוע מה הוא אומר, גלש לאחרונה לאנטי-ישראליות בואכה אנטישמיות".

"סקר דעת קהל של ערוץ 12 הראה השבוע, שמקץ ירח דבש קצר עם ביידן, ישראלים חוזרים להעדיף את דונלד טראמפ", כותב עוד קרני, "הם עושים כן קודם כול מפני שרוב הישראלים תמיד העדיפו את טראמפ, לפחות עד השבוע השני של אוקטובר; ושנית, מפני שהם מניחים כי טראמפ יעמוד לצידם ביתר נאמנות ובפחות ספקנות. ברור למדי שלציפייה כזאת אין על מה שתסמוך. הימנעותו הכמעט מלאה של טראמפ מלדבר על המלחמה נגד חמאס לצד גילויי הבוז הפומביים שלו כלפי בעלות ברית היסטוריות של ארה"ב באירופה ובאסיה מחייבים ישראלים לחשוש מפני חזרתו.

"כך או כך, אין שום ודאות שהוא ינצח בנובמבר. ישראל לא תצא נשכרת מבחירת צדדים. השאלה המסובכת שמר נתניהו אל נכון שואל את עצמו היא איך לבטא חוסר הסכמה מבלי לאבד את יכולת ההידברות, או כמובן את יכולת ההסתייעות.
מוטב שנתניהו יאזין להבעת הכעס של ציר קונגרס מעמק הסיליקון, רו קאנה.  'נתניהו וביידן אינם שווים', אומר קאנה להסכת מוערך. 'אנחנו מעצמת העל הגדולה בעולם. אנחנו נותנים לנתניהו מאה מונים של נשק. בלתי נסבל בעיניי הוא מצב העניינים שבו הוא מתנהג כמו היה איכשהו שווה ערך של נשיא ארה"ב'".

קרני מזכיר את הדברים שאמרו ביידן ("נתניהו מזיק לישראל יותר ממה שהוא מועיל לה") וסגניתו קמלה האריס ("הצורך לא לזהות את העם של ישראל עם ממשלתו") וקובע כי הם "אולי חסרי תקדים ביחסי ארה"ב עם מדינה ידידותית מאוד". אמירה דומה נוספת תופסת היום את הכותרות בשערי העיתונים.

"מנהיג הדמוקרטים בסנאט קרא לבחירות: נתניהו איבד את דרכו", נכתב בכותרת הראשית של "הארץ". מתחת לה, הפניה לדיווח של גידי וייץ, שכנראה יטריד את נתניהו הרבה יותר: "הספונסר לשעבר של דרעי, מרטין שלאף, נפגש עמו בחשאי וקרא לו לפרק את הממשלה". גם ב"מעריב" הכותרת הראשית - "משבר אמריקאי" - מוקדשת לנאום בסנאט.

"הנאום, הגינוי והסערה" היא הכותרת הסתמית על שער "ידיעות אחרונות", מתחת לכותרת הראשית המוקדשת לדיווח על פיגוע רצחני בדרום. "עולה למתקפה", מוסרת כותרת המשנה, שנוסחה כנראה במדור הספורט, "מנהיג הרוב הדמוקרטי צ'אק שומר, שידוע כתומך נלהב של ישראל, האשים את נתניהו: 'הוא איבד את הדרך'. בנאום חריג בסנאט תקף: 'הוא מכשול לשלום'. הליכוד: 'ישראל היא לא רפובליקת בננות'".

"שומר אומר כי נתניהו הוא מכשול לשלום", נכתב בכותרת הראשית של ה"ג'רוזלם פוסט", שם מי שטוען שישראל איננה רפובליקת בננות הוא דווקא נפתלי בנט, שמקבל כותרת נפרדת. ב"ישראל היום" הכותרת היא "הסערה שאחרי האמירה", אבל מדובר במשב לא כבד, שזוכה רק למשבצת בתחתית עמוד השער. "בנסיעה המדינית שקיימתי לארה"ב לאחרונה, הקפדתי מאוד שלא להיכנס לתוך הפוליטיקה הפנים-אמריקנית", מצטט אריאל כהנא את יו"ר הכנסת אמיר אוחנה מהליכוד, "הברית בין ישראל לארה"ב חייבת להישמר על-מפלגתית". חבל שלאוחנה אין דיבור עם נתניהו.

"ביידן הוא הנשיא האמריקאי האחרון שמביט על ההתרחשות במונחים של המאה ה-20, פוליטיקאי אחר שיבוא אחריו, עלול שלא לראות את מקומה של ישראל בעולם כמותו", אומר ל"גלובס" עופר שלח, שהראיון איתו נקטע ללא המשך.

הקונספציה (1)

אבי יששכרוף כותב ב"ידיעות אחרונות" על חיסול ראשי חמולות בעזה בידי חמאס בשל שיתוף פעולה עם ישראל, ש"מוכיח עד כמה רעיון 'שלטון החמולות' בעזה ריק מתוכן. זהו רעיון הזוי שנועד בעיקר למנוע דבר אחד: דיון ממשי בפתרונות מציאותיים [...] הבעיה הגדולה של מדינת ישראל היא שהרעיון היחיד שניתן להחשיב כריאלי בימים אלה - כלומר החזרת הרשות הפלסטינית לעזה, לאחר רפורמה, כדי לנהל את העניינים השוטפים של תושבי הרצועה - נשלל על הסף בידי ראש הממשלה בנימין נתניהו, מסיבות פוליטיות.

"ביבי מפחד מהתגובה של סמוטריץ' ובן גביר ולכן מסרב בתוקף לדון ברעיונות שמציגים לו מערכת הביטחון והממשל האמריקאי, כפי שחשף פה אתמול נדב אייל [כך במקור; ש.ט]. למעשה, השלילה של הרעיון הזה מצד נתניהו, כמו גם הסירוב לדון באופן רציני ב'יום שאחרי', מבהירים עד כמה ביבי וחמאס ממשיכים להילחם באויב משותף - הרשות הפלסטינית - ממש כפי שעשו עד 7 באוקטובר".

במוסף לשבת של "ידיעות אחרונות" כותב איל על "התוכנית של מערכת הביטחון להשתלטות פתח על עזה - שנתניהו פסל": כוח של כמה אלפי אנשי פתח מהרצועה בהובלת מאג'ד פרג', ראש המודיעין הכללי הפלסטיני, ש"נחשב לביצועיסט" ו"חמאס מתעב אותו, עד כדי איומי מוות" ובארה"ב "סימנו אותו כיורש של אבו-מאזן". הם יחומשו בנשק קל ויאומנו על ידי האמריקאים בירדן.

"הנושא תואם עם פרג' שהסכים, אפשר להניח באישור אבו-מאזן. מדובר בהתפתחות פורצת דרך, לכאורה: הסכמה של אנשי הרש"פ לפעול נגד חמאס ברצועה, ללא מו"מ מדיני ובגיבוי ואימון של ארה"ב. התוכנית הגיעה כל הדרך לדרג המדיני הבכיר ולראש הממשלה נתניהו. להבנתי, נתניהו פסל אותה מכל וכל. [...] נתניהו היה רוצה לסלק את חמאס בעזה, אבל בראש ובראשונה הוא רוצה לשרוד פוליטית".

לפי איל, הרמטכ"ל אמר "בדיון סגור בקבינט": "בעזה יש שני דברים. חמאס ופתח. יש גם קצת נוצרים וכמה פלגים סלפיים. זה מה שיש", ו"בכיר אחר אמר לי: 'כנראה שמבחינת ביבי צריך לעשות עלייה של אנשי ביטחון משווייץ, כי הוא לא מוכן לשום דבר אחר'". לישראל, כותב עוד איל, "היו שתי אפשרויות עיקריות להחלפת חמאס: הראשונה היתה כיבוש מלא, כולל אחריות לחיי התושבים. האפשרות השנייה היתה לאפשר לכוחות מקומיים כלשהם להחליף את חמאס. האפשרות הראשונה נפסלה על ידי כל הדרג המדיני הבכיר. לגורמים רציניים יש מחשבות שניות על כך; אולי הדבר הנכון היה כיבוש מלא לתקופת מה, אמרו לי כמה מהם. האפשרות השנייה, שליטת גורמים מקומיים, נחסמת בעקביות בידי נתניהו. מערכת הביטחון לא יודעת את נפשה מרוב תסכול".

מי אמר שלנתניהו אין תוכנית? לפי רון בן-ישי, בכתבת השער של המוסף לשבת של "ידיעות אחרונות", יש לו "אסטרטגיה שאותה הוא פועל לממש בחודשים האחרונים באמצעות צעדים קטנים ובשיטת 'מצליח'". כל כך קטנים, שרק בן-ישי הצליח לזהות אותם, עם עזרה מ"מקורבי ראש הממשלה" המצוטטים אגבית בכתבה. מהי התוכנית? להפוך את רצועת עזה לסינגפור!

"קשה לדמיין את רצועת עזה הופכת למדינה הזעירה והנוצצת במזרח אסיה, אבל זה החזון שנתניהו מנסה לקדם מאחורי הקלעים", נכתב בכותרת המשנה לכתבה. "הרעיון: ניתוק מוחלט מישראל וחיבור לעולם באמצעות מסדרון ימי לקפריסין ומעבר יבשתי למצרים, עשרות מיליארדי דולרים שישקיעו האמירותים בשיקום ההרס ובמיזמי תיירות והייטק, ושלטון אזרחי המבוסס על גופים בינלאומיים".

בן-ישי מסביר שהסינגפוריזציה של רצועת עזה תתרחש במהלך עשור וישראל לא תתנגד שתוחלף בהסדר אחר, כל עוד יעמוד בארבעה תנאים שהראשון שבהם הוא שלא תקום מדינה פלסטינית עצמאית שתורכב מהרצועה והגדה. גלנט, גנץ ואיזנקוט מסכימים "עקרונית", כותב בן-ישי (אחר-כך נכתב שגלנט דווקא מתנגד, וכנראה גם גנץ ואיזנקוט), הבעיה שלתנאי הזה לא מסכימים מספר גורמים שוליים אחרים: "ממשל ביידן, המדינות הערביות ודעת הקהל הבינלאומית".

"חשוב לציין שעמדת נתניהו בנושא זה נובעת מנימוקים אידיאולוגיים ופרקטיים-ביטחוניים ולא רק משיקולי הישרדות פוליטית", ממהר בן-ישי להכריז, הפעם בלי לייחס את האמירה ל"מקורבים". מה שנקרא בז'רגון, "בשם הכתב". כמה פסקאות מאוחר יותר כותב בן-ישי כי "במערכת הביטחון מציעים להיעזר באמריקאים כדי לבצע רפורמות יסודיות ברשות ואז להכניס אותה לעזה כגורם משילותי. נתניהו מתנגד לכך בתוקף, כנראה משיקולים של הישרדות פוליטית". רגע מה?

הסתירות התמוהות בטקסט של בן-ישי מצטרפות לתמיהה המעניינת יותר, מדוע נתניהו בוחר להדליף בלון ניסוי דווקא דרך פרשן ותיק שאינו מזוהה עימו ועוד ב"ידיעות אחרונות"? חסרות לנתניהו בימות שישפררו את המסר שלו בנאמנות כלבית ויפנו לדמוגרפיה רלוונטית יותר?

"ישראל היום" תפוס כבר. הכותרת הראשית מוקדשת ל"פרסום ראשון" של אריאל כהנא וחנן גרינווד בחסות שר האוצר בצלאל סמוטריץ', שכאילו נוסחה ישירות לכתב אישום בהאג: "התוכנית למיטוט הכלכלה הפלשתינית". התוכנית: "שר האוצר מסרב להעניק הגנה מפני תביעות לבנקים ישראליים שמנהלים קשרים עם פלשתיניים". המטרה: לפגוע ברשות הפלסטינית ו"לגרום לארה"ב לחזור בה מהקפאת חשבונות" בנק של מתנחלים.

אם כן, שר האוצר של מדינת ישראל מעוניין לגרום למשבר מדיני עם ארה"ב על-ידי מיטוט הכלכלה הפלסטינית, שיוביל להפסקת הסנקציות של ארה"ב על מתנחלים בשל "רמה גבוהה של אלימות קיצונית". "עכשיו מצפה השר כי כפי שהאמריקנים לא באים בטענות לבנקים הישראליים על קשרים עם הרש"פ, כך הם יבהירו שניתן יהיה לשחרר את כספיהם המוקפאים של שבעת המתיישבים", כותבים כהנא וגרינווד.

ההיגיון מאחורי ההתנהלות של סמוטריץ' עקום כל כך, שהוא פוגע אפילו במתנחלים עליהם הוטלו הסנקציות. כיצד סמוטריץ' חושב שיצבור כך נקודות בבייס, שלפי הסקרים התאדה כמעט לגמרי? הוא כנראה חושב שעיתונאים יצטטו את ה"תוכנית" שלו כמו תוכים אילמים, בלי להצביע על כך שמדובר בטיפשות מהדהדת. מעניין למה.

ובחזרה לבן-ישי ב"ידיעות אחרונות", שכותב על ביבי, ביידן, סמוטריץ', אבו-דאבי, א-סיסי, "דעת הקהל הבינלאומית", אבל מה עם הפלסטינים עצמם? כרגיל בתוכניות של נתניהו לגבי הסכסוך עם הפלסטינים, הם לא מהווים פקטור. מי יודע, אולי יש לכך זיקה מסוימת למידת ההצלחה שלהן. בכתבה של בן-ישי הפלסטינים מוזכרים לקראת סופה, במאמר מובלע בסוף אחת הפסקאות האחרונות:

"מנגנוני הביטחון של אבו-מאזן הם השותף הטבעי שהכנסתו לרצועה עשויה לשכך או לפחות למתן את ההתנגדות הבינלאומית לשליטה ביטחונית ישראלית בדומה לזו שמתקיימת כיום באיו"ש, ובעיקר - את התנגדות האוכלוסיה המקומית".

כמה עמודים אחרי הכתבה של בן-ישי מתפרסם מאמר של פרופ' יובל נח הררי. "המערכה בעזה אינה על מי הורג יותר אנשים, אלא מי קרוב להשיג את מטרותיו המדיניות", נכתב בכותרת המשנה, "במקרה של חמאס הן ברורות למדי וחלקן כבר הושגו, ואילו בישראל הן מעורפלות עד לא קיימות. אפשר להתעודד מכמה הישגים, אבל השורה התחתונה זהה: ללא אופק מדיני, חמאס ינצח אותנו".

יש על מי לסמוך

"אין התקדמות, ורה"מ העביר את האחריות לקטאר" (כותרת ב"ישראל היום" לידיעה על המשא ומתן להחזרת החטופים).

הקונספציה (2)

מדוע לא התכוננו בצה"ל לאפשרות שהמוני מחבלים יחצו את הגדר ברצועה ויתקיפו את ישראל? במוסף "7 ימים" של "ידיעות אחרונות" כותב יאיר קראוס על "סיירת דבורה", יחידת מילואים קטנה של לוחמי קומנדו תושבי הצפון שייעודם הוא להתמודד ראשונים עם חדירה המונית של מחבלים מלבנון.

"בסוף אתם לא כוח גדול, איך הייתם משנים את התוצאה אם רדואן היו מחליטים לפרוץ את הגדרות כאן?", שואל קראוס ולוחם ביחידה משיב: "גם אם היינו מאבדים בקרבות 95 אחוזים מהכוח, עדיין היינו יכולים לתת פה כמה שעות ולהחזיק את השטח עד שיגיעו כוחות המילואים מהימ"חים".

"השיחה עם לוחמי סיירת דבורה מציפה שאלה שלא נותנת מנוח", כותב קראוס, "מה קורה אם צוות דומה היה קיים בדרום ונערך לחדירת מחבלים המונית? מתברר שרעיון כזה באמת עלה, אבל גם כאן נראה שהקונספציה גברה על היוזמה. 'לפני כשנה פנו אליי מאוגדת עזה ושאלו אם אני מוכן להקים אצלם יחידה כזאת', חושף מפקד היחידה, סרן אורן, 'אמרתי שאני יותר מאשמח לעשות זאת ושאני חושב שזה ראוי. מאז לא חזרו אליי'".

ובינתיים, בצפון

"מי שמורתע פה זה אנחנו", אומר יהודה הראל לעודד שלום בכתבת סיור בגולן במוסף לשבת של "ידיעות אחרונות".

ובדרום

"נתניהו עוד מאיים בפעולה ברפיח אך צה"ל אינו ערוך אליה", קובעת כותרת על שער "הארץ" מעל לטורו של עמוס הראל.

פוליטיקה

"האינטרס שלו יהיה להאריך את ימיה של הממשלה הנוכחית", נכתב על גדעון סער בהפנייה הראשית על שער השבועון החרד"לי "בשבע", לטור של הפרשן הפוליטי של כאן 11, זאב קם. דברים דומים כותב גם עמנואל שילה בטור העורך. "הנוכחות של גנץ ואיזנקוט בממשלה ובקבינט תורמת לא מעט לשמירת הגובה הנמוך של הלהבות ולהרגעת רוחות המחלוקת", כותב שילה ביחס למה שהוא מכנה "מלחמת האזרחים הקרה שהתנהלה כאן עד 7 באוקטובר".

"זהו, את נתניהו כבר לא יצליחו להפיל", נכתב בכותרת טור של נוה דרומי ב"ידיעות אחרונות". "עם הודעת גדעון סער על פרישה מהרשימה המשותפת עם בני גנץ, אפשר להכריז על המטרה הזו כאבודה. הימין לא ייפול, גם לא נתניהו". "בהצהרתו בחודש שעבר, גלנט נתן לגנץ את מפתחות שרידות הממשלה. בהודעה השבוע, סער העניק אותם בחזרה לנתניהו", כותב עמית סגל במוסף לשבת של העיתון.

"הבחירה של השר גדעון סער להתראיין דווקא אצל יעקב ברדוגו בערוץ 14 היא לא החלטה תקשורתית אלא הצהרה פוליטית", כותב עינב שיף בטור ביקורת הטלוויזיה שלו ב"ידיעות אחרונות". "מן הסתם, בעקבות התפלגות מפלגתו מרשימת המחנה-הממלכתי, סער היה יכול לבחור בכל תוכנית אקטואליה אחרת, רובן המוחלט עם רייטינג טוב בהרבה מ'אולפן חמישי'. חוץ מזה, יש בכיסו די והותר פרשנים, שזה לא יום רביעי מבחינתם בלי שיחת תדרוך ממנו לקראת הטורים של סוף השבוע".

הפרשנים הפוליטיים הוותיקים בעיתונים, שאוהבים להכתיר כ"שמאלנים", אכן אוכלים תדיר מידיו של גדעון סער, איש ימין עמוק ומובהק. בהתאם, פרישתו מהמחנה-הממלכתי הנתפשת אצל כל שאר העולם כאספקת חבל הצלה לנתניהו, נתקלת אצל ה"שמאלנים" ביחס מבין וסלחני.

ב"ידיעות אחרונות" תוקפת סימה קדמון את בני גנץ שלא השכיל לשמור את סער במפלגה, וקובעת שסער "הוא פוליטיקאי טוב וגם היה שר טוב". "נדמה לי שסער לא מתכוון לחבור לליכוד", היא כותבת.

ב"מעריב" קובר בן כספית את הטיפול בדרמה הפוליטית במעבה טורו, פותח בגערה קלה בסער ואז קובע כי "סער נמנה עם אלה שלא כדאי להספיד בטרם עת" וכי "למיטב ידיעתי והבנתי" סער לא מתכוון "לחזור אל בין זרועותיהם של בני הזוג" נתניהו.

ב"הארץ", יוסי ורטר כותב על גדעון סער כמו על מכר קרוב, רק בלי הגילוי הנאות. אחרי שלפני כמה ימים התלונן על כך ש"מימדיו" של הקרע בין סער וגנץ "הוסתרו מעיני הציבור", כאילו לא המציאו את הפרשנים הפוליטיים בדיוק בשביל זה, כותב היום ורטר בלי להתבלבל ש"התוכנית המקורית של סער" היתה לפרוש בכלל באוקטובר, אבל המלחמה קלקלה לו.

ורטר, הארסי מבין הפרשנים הפוליטיים הבכירים בעיתונות המודפסת, מי שאין מילת גנאי שלא זרק לכיוונו של נתניהו, הופך חתלתול מנומנם כשהוא כותב על חבל ההצלה שזרק סער לאותו נתניהו ממש:

"זה לא הזמן לסיים את החרם, זה הזמן למצק אותו. להישבע בשמו", הוא פונה בנימוס לסער, "את נתניהו צריך להפיל, לא להציל. למען המדינה, לא למען שום אינטרס אישי אחר. הרי רוב הציבור מייחל להיפטר ממנו. מבחנו האמיתי של סער יהיה כשגנץ ואיזנקוט יחליטו לפרוש מהקבינט. ציבור לא קטן ירגיש יותר ממרומה אלא נבגד, ובצדק, אם סער יהפוך למשענת הממלכתית של קואליציית הדמים של נתניהו, שמאז כינונה פגעה במדינת ישראל יותר מאשר כל אויב חיצוני".

"הכותרת היא שאין כותרת", מסכם שיף ב"ידיעות אחרונות", "סער וברדוגו, כל אחד בתפקידו, לא צריכים כדורים נגד בחילה כדי להרים מופע אור-קולי של אופורטוניזם וציניות, להיפך; זאת ברירת המחדל שלהם. בעת הצורך הם יחזרו להיות 'אמצעי תעמולה מובהק' ו'סוכן הכאוס המוחלט'. מה אכפת להם? הבדיחה היא אף פעם לא על חשבונם".

"אם מישהו חשב שהטבח יעורר אצל מחוללי ההפיכה המשטרית הרהורי כפירה ויגרום להם לזנוח את סדר היום הסהרורי שלהם, הרי שהמציאות מבהירה מדי יום שדבר לא השתנה", כותב גידי וייץ ב"הארץ", "'ההפיכה נוחלת הצלחה מסחררת דווקא בימי המלחמה', אמר ל'הארץ' בכיר בממשלה. 'הם הבינו שעדיף לקבוע עובדות בשטח, במינויים פוליטיים ובקידום אינטרסים זרים תוך צפצוף על הייעוץ המשפטי. הם עושים מה שהם רוצים בלי הכרזות בומבסטיות ובלי חקיקה דורסנית'".

"דבר אחד נראה די ודאי: מ'כל מוצ"ש אצל היועמ"ש' ועד 'אתה הראש, אתה אשם' לא נותרו אלא שלטי חוצות, זיכרונות מרים וראש ממשלה אחד שלא הולך לשום מקום", כותבת דרומי. "מי שמצפה אחרי המלחמה לקפלן על אסיד מול הכנסת צפוי להתבדות", קובע סגל, "הרמז המטרים לכך הוא שורת הכישלונות של הקפלניסטים בשלטון המקומי [...] כל שמונת המומלצים של המחאה לראשות עיר הפסידו. משה רדמן נעצר באיילון והמאבק שלו נבלם ברחובות".

כתבת השער של מוסף "ממון" של "ידיעות אחרונות" היא ראיון עם  עמית זאב, הזכיין והמנכ"ל בישראל של רשת המרכולים ההולנדית "ספאר". השותף של זאב: יצחק מירילשוילי, הבעלים של ערוץ 14, ערוץ התעמולה של נתניהו.

"לא הרתיע אותך ההיבט הפוליטי? הזעם עליו כבעלי ערוץ 14, זעם שאולי ישליך על הרשת?", שואלת שושנה חן. "אחרי 7 באוקטובר כולנו צריכים לדבר במונחים של אחדות", עונה היזם, "השיח הפוליטי התגמד מאוד. היית יכולה למצוא אותי בקפלן 35 שבועות רצוף, אבל הדבר לא רלוונטי לעשיית עסקים ועסקאות. אני לא יודע ולא מעניינת אותי מה דעתו הפוליטית של אף אחד מבעלי הרשתות".

ב"ישראל היום" מתראיין זאב אלקין אצל אמיר אטינגר, כדי לשכנע שהפרישה של "תקווה חדשה" - כלומר "תקווה חדשה הימין הממלכתי" - היא בעצם לא גלגל הצלה לנתניהו. "נתניהו יפסיד בבחירות הבאות" היא הכותרת. "ואם הוא ינצח, תשבו תחתיו?", שואל אטינגר. "לא רלוונטי", טוען אלקין, "נתניהו לא יכול להביא היום ניצחון לימין".

"בבחירות, שתבואנה מתישהו, כדאי אולי לדבר על שלושה גושים", כותב עוד סגל, "מחנה נתניהו, מחנה אנטי-נתניהו ומחנה הימין הביטחוני: סער, ליברמן, בנט, כהן. עם הסרת החרם על נתניהו, הם יהיו ממליכי המלכים, אם יתאחדו איכשהו אולי יהיו המלכים עצמם". כנראה גם הוא דיבר עם אלקין.

דמיון מזרחי

"מי שהיה בעזה יודע לספר דבר מעניין: בעזה חיו טוב. הבתים מרווחים ומצוידים, מרוהטים כדבעי בריהוט יוקרתי, החנויות מלאות כל טוב ובזיל הזול" (מתוך מאמר המערכת של עלון השבת "עולם קטן").

"הם לא יכלו לראות אותם ואת החיים שלהם, חיים יותר מסודרים, חיי משפחה" (ד"ר מיכאל בן-ארי מסביר בראיון השער של מוסף "אתנחתא" של "בשבע" מדוע רדפו את היהודים בארצות האיסלאם).

"מי שאומר שצריך לחיות בדו-קיום הוא האיש הכי אכזרי שיכול להיות" (מיכאל בן-ארי, שם).

מכונת ההסתה

"והרשעות נתונה" היא הכותרת הראשית של "משפחה", שבועון לא מפלגתי הפונה לקוטב המתון בחברה החרדית (ככל שניתן לדבר על מתינות בקרב ציבור אולטרה-דתי שחרט על דגלו אורח חיים מתבדל וקיצוני).

"עם ישראל נואש לאחדות", נכתב בכותרת המשנה, "המוני חרדים מתנדבים בארגוני החסד ובשירות הלאומי ומספרי המתגייסים מקרב החרדים העובדים זינק מפרוץ המלחמה. ובכל זאת, יש מי שמבקש לנצל את העת הרגישה כדי להגביר את מכונת ההסתה ולשפוך את התינוק עם המים בדרך להפלת הממשלה".

את המשוואה שמשרטט עורך "משפחה" אפשר היה לנסח גם כך: "החברה החרדית משתמטת מנשיאה בעול ההגנה על הארץ בתירוץ שגבריה לומדים תורה (ונשותיה?). אמנם גם מי שעובד אינו מתגייס, אולם הנה, כעת בזמן מלחמה חלק מהם הואיל לסור ללשכה (אמנם רק כמה מאות בודדות, רובם לא לתפקידים קרביים). חוץ מזה, המוני (מה שכותבים כשאין מספר אמיתי) חרדים עושים טובה ומתנדבים. במקום להגיד לנו תודה, מזכירים לנו את חטאינו. אתם לא מבינים שאם תמשיכו כך נרד מהארץ וישראל תאבד את המגזר שמוריד אותה במדדי החינוך, העבודה והכלכלה? וחוץ מזה, ביבי".

המשך כותרת המשנה מפויס יותר: "ישראל פלר בסקירה נרחבת על המגעים לגיבוש מתווה מוסכם ומאוזן העושה צדק עם הלוחמים בשדה המערכה ומשמר את עולם התורה". בחברה מתבדלת הניזונה מחיפוש אויבים נצחי, תמיד יהיה מי שיפנה את האצבע אליך. בשער "הפלס", הקיצוני שבבטאונים המפלגתיים של החברה החרדית, מזהירים: "המפלגות החרדיות החלו בהידברות הרסנית ובקידום מתווה פשרה חמור ביותר".

מודעה, "בשבע"

הכותרת הראשית של "הפלס" אינה קצרה וקולעת: "הציבור החרדי למאבק קיומי וחסר תקדים למען הצלת היהדות וביצור עולם התורה". גם הכינוי "גזירת השמד" מופיע על השער (פעמיים), וכמובן "גיוס בני הישיבות הוא עקירת התורה ממש: יהרג ובל יעבור". באחת מכותרות המשנה מסבירים: "הצבא בעיניהם הוא 'כור היתוך' והמטרה שלהם היא אחת - לבולל אותנו. כל יהודי חרדי, גם אם הוא לא לומד בישיבות, סכנה גדולה בשבילו להתגייס; מרן החזון איש אמר שגם קרירות זו היא ביהרג ובל יעבור!".

ב"המבשר" העיסוק בגזירת השמד מוצנע מאוד. רק בעמוד 6 מתפרסם מאמר (שלמה דב הרשקוביץ) שמסביר שהאיום של הרב הראשי הספרדי כי אם יגויסו החרדים הם יעזבו את הארץ, לא היה איום אלא רק ביטוי אותנטי של "לב פצוע ושותת דם" (מטאפורית, כמובן. הרי בישיבה לא שורקים כדורים שיכולים לפצוע באמת). "מה שיש לנו להציע לישראלים הוא", מסכם הרשקוביץ, "להניח לציבור לומדי התורה, תנו להם לשמור על התורה הקדושה. ובזכות זאת יגן ה' וישמור עלינו גם מידידינו האמריקאים". מה לא הבנתם?

האפשרות שציבור לומדי התורה ימלא את חובותיו למדינה כמו שאר האזרחים, תוך כדי שהוא גם לומד תורה כפי שהיה נהוג בארץ ובגולה מאז שהתחילו ללמוד תורה ועד לקום מדינת ישראל, לא עולה כאופציה.

מודעה, "בשבע"

במדור "המשרוקית" של "גלובס" בודקים את האמירה של הרב מרדכי (מוטק'ה) בלוי מסיעת דגל-התורה, לפיה רוב מקבלי הפטור מגיוס הם חילונים מגוש דן. בלוי ייחס את הדברים לאלוף במילואים דן ביטון. מדובר בשקר. "דן ביטון הכחיש כל קשר לנתונים ומדובר צה"ל מסרו לנו שהם אינם נכונים". מהי האמת? "לפי נתונים שהופיעו בדו"ח מבקר המדינה, רוב הפטורים שהוצאו היו על בסיס דת [...] בנוסף, למרות שהמספר הכללי של המצטרפים לשירות הלאומי לא רחוק מזה שנקב בו בלוי (10,000), החרדים מהווים רק מאות בודדות מתוכם".

עוד על גיוס לצה"ל

"הפער האדיר בין התמונה התקשורתית לבין המצב בשטח מעולם לא היה גדול יותר. למרות דיבורי העייפות של קבוצה במדינת ישראל, שכבר חמישים שנה לא מתעייפת מלהיות עייפה – שמונים וחמישה אחוזים מהציבור היהודי מגדירים עצמם מסורתיים", כותב הרב חגי לונדין בטורו ב"בשבע", "ברחבי הארץ ובצה"ל הולכים בחורים בציציות; בתי הכנסת והקהילות מעולם לא היו מלאים יותר. חדי עין יבחינו אפילו בצמצום הפער שבין תוצאות האמת של הבחירות המקומיות לבין סקרי־שקרי השמאל (כרגיל).

"דוגמה נוספת לצמצום הפערים בעם ישראל היא הגיוס הקרוב (מרץ 24) לצה"ל: מחזור זה הולך להיות מחזור גיוס הביני"שים הגדול בהיסטוריה של מדינת ישראל! כ-1,000 לוחמים מישיבות ההסדר; 300 תומכי לחימה; עוד כ-300 מישיבות הגבוהות הציוניות; ומאות נוספים ממכינות קדם צבאיות דתיות. החיילים הנפלאים הללו – שעומדים לצערנו גם בראש הנופלים – הם זן חדש של לוחמים שעם ישראל לא ראה זה אלפיים שנה (למעשה כבר לא כל כך חדש, לזרוע היבשה של צה"ל כבר מזמן יש פרופיל דתי, מסורתי ופריפריה)".

טרנספר

"קונפליקט נוסף, הפעם עם האגף הלאומני-דתי של הקואליציה", כותב בן-ישי בכתבת סינגפור שלו, "נובע מהיעד האסטרטגי השלישי: התנתקות אזרחית מוחלטת של ישראל מעזה. זאת מפני שהיא מבטאת הכרה של נתניהו בכך שהקהילייה הבינלאומית לא תאפשר לישראל לבצע טרנספר באוכלוסייה העזתית, אפילו חלקי ומרצון. ראש הממשלה גם מתנגד עקרונית לחידוש ההתיישבות הישראלית בשטח הרצועה".

אחרי שבחודש שעבר צורפה ל"מקור ראשון" חוברת עם תוכנית הטרנספר של נגה ארבל ויואב שורק ("הגירה מרצון: רכיב חיוני בשיקום הומניטרי של עקורי עזה"), מצורפת היום ל"הארץ" תוכנית של קרן ברל כצנלסון ומכון מתווים ל"יום שאחרי" ("היוזמה הישראלית", "חלופת המחנה הדמוקרטי למדיניות הממשלה: מפת דרכים מדינית לביטחון ארוך טווח").

סימניה

במוסף "7 ימים" של "ידיעות אחרונות" עוסקת טל גלעדי בשאלה כיצד לנהוג במעל ל-2,000 מחבלים שהשתתפו בטבח ה-7 באוקטובר וכלואים בישראל. עו"ד יובל קפלינסקי, לשעבר מנהל המחלקה הבינלאומית בפרקליטות, מזהיר כי עריכת משפט פלילי ציבורי עשויה להפוך למשפט ראווה - שבו מדינת ישראל תהיה הנאשמת. אפשרויות אחרות שמציגים המרואיינים לכתבה הם הארכת מעצר שתימתח על שנים (ומה יקרה אז?), משפט צבאי ("היתכנות נמוכה") ו"טריבונל ייעודי לאירועי 7 באוקטובר".

למרות ההשלכות המשמעותיות, "חמישה חודשים לתוך האירוע", כותבת גלעדי, "הדרג המדיני עדיין לא מינה ממונה לנושא, או קבע את אופי המשפט שיקום ביום שאחרי". מי שמתנדב לומר זאת לציטוט הוא ח"כ שמחה רוטמן, יו"ר ועדת חוקה ומוביל חקיקת ההפיכה המשטרית: "זאת אשמת הדרג המדיני, ברמת ראש הממשלה, שר הביטחון והמל"ל, הממשלה והקבינט, שלא קבעו גורם מתכלל ולא מקבלים החלטה בנושא הזה, או שאולי קיבלו החלטה שלא לקבל החלטה".

שגרה

לפעמים אפשר לשכוח, אבל גם בימים בהם בישראל שולטת הממשלה הגרועה בתולדותיה, מלחמה משתוללת גובה קורבנות יום יום והאופק מעכיר, עדיין חיים בינינו סתם נוכלים, גנבים ושאר עבריינים של ימי שגרה.

ב"דה מרקר" כתבת השער מציגה את גבריאל בלומברג, נוכל מורשע במספר מעשי הונאה קטנים יחסית, שבשנים האחרונות מפזר הבטחות שווא בדבר השקעות במיזמים.

"אף אחד מהיזמים לא דמיין שהאיש שאיתו חתמו על חוזה זה עתה הוא נוכל בעל היסטוריה של הרשעות פליליות בעבירות הונאה ופושט רגל", כותב אופיר דור, "מעבר למצגי השווא של בלומברג, הייתה לכך עוד סיבה מרכזית: אף אחד מהיזמים לא ראה מה יכול לצאת לבלומברג מלשרוף זמן על השקעה שלא יעשה. גם בימים אלה, רבים מהם ממשיכים לשאול עצמם מה הרוויח בלומברג מההצגה הגדולה הזו".

גם בהמשך הכתבה כותב דור כי "השאלה שממשיכה לנקר בראשם של רבים מאלה שקיבלו הבטחות שווא מבלומברג היא מה יוצא לו מכל זה", וגם הקוראים ממשיכים לשאול את עצמם את אותה השאלה, שהכתבה לא מצליחה לענות עליה.

התחקיר של "דה מרקר" אמנם לא פותר את התעלומה שהוא מציג, אולם עושה בכל זאת שירות לציבור שיידע וייזהר. כתבת השער של מוסף "הארץ" עוסקת גם היא בעבריין מורשע, ואין בה תעלומה לא פתורה, אך המסגור שלה מתעתע.

ההפניות לכתבה משער העיתון ומשער המוסף, נותנות את הרושם שהרופא אילן הלוי הוא עבריין מסוכן, אולי אנס. בפועל, מדובר ברופא שהתעקש להמשיך ולבצע לידות בית בניגוד להוראות משרד הבריאות. הילו גלזר ונועה לימונה מראיינים את הלוי ודמויות קשורות נוספות, אולם התחקיר נותר תחום בתחומי האירוע הספציפי והקוראים נותרים עם שלל פרטים בנוגע למקרים שהוגש בגינם כתב אישום אך ללא מידע מקיף יותר על הסוגיה בכללותה, שהיא לכל הפחות הרבה יותר אפורה מהמסגור המשחיר שמעניק לה "הארץ".

אחריות

שער מוסף G של "גלובס" מוקדש לקידום תדמיתו של הביטקוין. אחרי שער מפרגן ושלושה עמודים מפנקים ("כבר לא צריך לעבוד: הצעירים שקנו ביטקוין והפכו למיליונרים"), מוקדשות שלוש פסקאות לעובדה שהביטקוין מעולם לא מימש את ההבטחות שהובטחו במשך עשור וחצי (ועל פני שער ושלושה עמודים ב"גלובס") וכי השימוש בו "איטי ויקר". לא נמצא מקום לכתוב על האנשים שהפסידו את כספם בהימור על המטבע, או על התפקיד שהוא משחק בעולמות הפשע והטרור.

סביבת נתניהו

"פרנויה וכאוס בלשכת נתניהו: פרטים חדשים על סערת ההדלפות", היא הכותרת הציורית, ברוח הפואטיקה של הטבלואיד, לדיווחון של בן כספית בעמוד הראשון של "מעריב". "הגורם הבכיר ביותר שעשוי למצוא את עצמו מחוץ ללשכה בקרוב הוא מנכ"ל המשרד יוסי שלי", כותב כספית, וגם "יועצו של נתניהו טופז לוק, כך על פי הערכות, לא יישאר בתפקידו עוד זמן רב. זאת על רקע תחושת מיצוי הדדית, לאחר תשע שנים וטענות על תפקודו לאחרונה. גם עופר גולן פחות נוכח בתפקידו, ורוב הזמן בכלל נמצא בחו"ל".

יש עוד: "גורמים נוספים שעולה נגדם ביקורת בלשכה הם דובר הליכוד גיא לוי, שעל פי הערכות לא יאריך ימים בתפקיד, מושיק אביב, ראש מערך ההסברה הלאומי, וראש הסגל צחי ברוורמן. גם מנכ"ל הליכוד צורי סיסו שוקל את צעדיו".

פלא שנתניהו צריך להרים טלפון לרון בן-ישי?