נוסחת המוות
כל בני האדם שווים, אבל כל מי שעבד בדסק חדשות יודע שיש בני אדם ששווים יותר. אורן נהרי סיפר פעם על נוסחה שכנראה נהגתה ב-BBC: עשרת אלפים הרוגים באסון טבע בבנגלדש שקולים ל-5,000 מצרים שנטרפו על-ידי תנינים בנילוס. עבור העיתונות הבריטית, הסביר נהרי, ערך החיים עולה ככל שמתקרבים לאירופה. אלף בוליביאנים שנהרגו בהפיכה צבאית שקולים למאה אירופים שנספו בתאונת דרכים – ואלה שקולים לשני בריטים שמתו באותן נסיבות בדיוק.
לעיתונות הישראלית יש טבלת מוות משלה. בתחתית מדרג השכול: עובדים זרים וערבים נטולי אזרחות. קצת מעליהם מדורגים אזרחי ישראל הערבים. מעליהם, בערבוביה, מסתופפת שאר הפריפריה החברתית והגיאוגרפית: חרדים, עניים, עולים שלא הצליחו להיקלט וכיוצא באלה מוחלשים. במעלה הסולם אפשר למצוא את הציונות הדתית וקצת מעליה חילונים מהמעמד הבינוני ומעלה – ומעל כולם חיילים בתפקיד.
מתחת לכל אלה מדורגים כמובן הפלסטינים מרצועת עזה והגדה המערבית. מחוץ לעיתונות השמאל, הרג של פלסטיני ידווח כעוולה או טרגדיה רק בנסיבות קיצוניות. ברוב המקרים הוא לא ידווח כלל. במקרים המעטים שבהם בכל זאת ישתחל לסדר היום החדשותי, הפלסטיני המת כנראה ימוסגר כ"מכה להסברה".
העיתונים של סוף השבוע הזה מספקים תצוגת תכלית לנוסחת האבל הישראלית. הכותרות הראשיות של שלושת הטבלואידים עוסקות בפיגוע ירי שאירע אתמול בכניסה להתנחלות עלי. מחבל פלסטיני שהגיע למקום ירה למוות בשני ישראלים: יצחק צייגר, אב לשלושה, והנער אוריה הרטום. ב"ישראל היום" וב"ידיעות אחרונות" מבליטים את העובדה שלפני פחות משנה אירע באותו מקום פיגוע קטלני שבו נרצחו ארבעה ישראלים.
הכותרות הראשיות של "ידיעות אחרונות" (מימין) ו"ישראל היום", הבוקר
בתקרית אחרת שאירעה אתמול נהרגו למעלה ממאה איש, וכמה מאות נפצעו. זה קרה בעזה, בנסיבות שישראל וחמאס עדיין לא סיימו את קרב הנרטיבים לגביהן, אבל בניגוד לתקרית שאירעה בחצר בית-החולים אל-אהלי בתחילת המלחמה – במקרה הזה אין מחלוקת לגבי מניין ההרוגים.
ב"הארץ" חשבו שהתקרית בעזה מספיק חמורה כדי לדחוק הצדה את הנרצחים מהשטחים. "עשרות נהרגו בתור למזון, חמאס: צה"ל אחראי; שני הרוגים בפיגוע", נכתב שם בכותרת הראשית, שנדפסת מעל תצלום של פלסטינים מתאבלים לצד גופה בתכריכים.
ב"ידיעות אחרונות" נותנים לתקרית הפניית שער בינונית. ב"מעריב" אפשר למצוא הפניה קטנה יותר, אבל בחלק גבוה יותר של העמוד. ב"ישראל היום" כלל לא מקצים לכך הפניית שער. במקומה אפשר למצוא שם הפניה בולטת למתכונים של אוזני המן ותמונה של הנסיך הבריטי ויליאם בבית-כנסת. הדיווח של "ישראל היום", שמשובץ בתחתית עמוד 5, הוא גם הדל ביותר בהשוואה למתחרים.
מה בעצם קרה בעזה? לעיתונות הישראלית אין עדיין מסקנות עצמאיות, רק את גרסת חמאס – ומנגד תחקיר ראשוני של צה"ל, ששולל אותה.
התיאור המפורט ביותר מופיע אצל עמוס הראל, הפרשן הבטחוני של "הארץ". הראל כותב שהתקרית התרחשה ב"אחת מנקודות התורפה המועדות ביותר לפורענות: אחד המקומות הבודדים שאליהם מצליח להגיע סיוע הומניטרי בצפון הרצועה. בצפון נמצאים כעת לפי הערכות שונות קרוב לרבע מיליון בני אדם, שנעים בין הבתים, התשתיות ומבני הציבור שנהרסו במלחמה, בניסיון למצוא איכשהו מחסה בטוח ולהשיג מזון להם ולבני משפחותיהם.
"בניגוד למתרחש בדרום הרצועה, בצפון שליטת חמאס קלושה והכאוס משתולל. [...] לפי צה"ל, האסון אירע כשהמון פלסטיני התנפל על משאיות סיוע באזור המעגנה בחוף העיר עזה ועשרות נמחצו למוות תחת הדוחק. בהמשך הוקף כוח קטן של צה"ל בידי המונים וצוות טנק פתח באש כדי להיחלץ". לפי הגרסה הצה"לית, מציין הראל, "רק מספר קטן של נפגעים נרשם כתוצאה מירי החיילים".
בתמונה העליונה: ישראלים צועדים צפונה, מאזור טבח 7 באוקטובר לכיוון ירושלים, בקריאה לשחרור החטופים (צילום: פלאש 90). בתמונה התחתונה: ישראלים צועדים דרומה, לכיוון פאתי רצועת עזה, בקריאה לחדש את ההתיישבות היהודית ברצועה (צילום: לירון מולדובן). שתי התמונות צולמו אתמול
"בעולם הערבי לא מייחסים חשיבות לתחקיר צה"ל, שהעלה כי מרבית הנפגעים בתקרית הקשה מתו מדוחק או דריסה של נהגי משאיות הסיוע", מדווחות עינב חלבי וליאור בן-ארי ב"ידיעות אחרונות". כתבי "מעריב" גדעון קוץ ומתן וסרמן מגישים את תגובת הנשיא האמריקאי, ג'ו ביידן: "התקרית בצפון הרצועה סיבכה את המגעים לעסקת חטופים. אני מדבר עם מנהיגים באזור. אולי זה ייקח מעט יותר זמן".
הראל, ב"הארץ", מתייחס לאחריות העקיפה של ישראל: "הזוועות של אתמול עלולות להתסיס את האווירה בזירות נוספות, כמו הגדה המערבית. השפעת הדברים עלולה להתרחב אף יותר, למדינות מוסלמיות וערביות שונות, שכבר מאשימות את ישראל בטבח באזרחים. ישראל אמנם הביסה צבאית את חמאס בחלקים גדולים מהרצועה ופגעה קשות ביכולותיו המבצעיות והארגוניות, אבל היא אינה שולטת באמת במצב הכאוטי שחוללה המתקפה שלה. אין לצבא די כוחות כדי לשלוט בפעילות האזרחית בכל חלקי הרצועה, וכל חיכוך ממושך עם האוכלוסייה עלול להוביל לטרגדיות נוספות".
אחד התרחישים העתידיים, מוסיף הראל, הוא שארצות-הברית תמנף את האסון כדי "להגביר את הלחץ על ישראל לרסן את פעילותה הצבאית ולהסכים להסדר מהיר. אבל בסיפור יש שחקן נוסף, חמאס, שאינו מתקשה לזהות כי התגלגל לידיו יתרון נדיר בשולחן המשא-ומתן. בתרחיש הפסימי ביותר מבחינתה של ישראל היא עלולה לעמוד בפני דרישה בינלאומית מקיפה ונחרצת יותר להפסקת אש, מבלי שהושג פתרון – ולו חלקי – לבעיית חטופיה".
לקורא העיתונים הישראלי, ההחלטה להבליט את פיגוע הטרור על חשבון האסון ההמוני בעזה נראית מובנת מאליה. הקוראים כבר מזמן הפנימו את נוסחת המוות הישראלית, שבה שני מתנחלים שווים הרבה יותר ממאה עזתים. אבל במציאות, השפעת הרצח בעלי על הציבור הישראלי מוגבלת: הפיגוע אירע אתמול, והמחבל חוסל. התקרית הסתיימה. לתקרית בעזה, לעומת זאת, עלולות להיות השלכות עתידיות קשות שיעלו בחיי אדם נוספים.
אז למה בכל זאת לא שמו אותה בכותרות הראשיות? משום שהאפשרות שידיעה על מוות של מאה פלסטינים בכל זאת חשובה יותר מידיעה על מוות של שני ישראלים היא תרחיש שעורך מן השורה אפילו לא יעז להקליד בקבוצת המסרים המיידיים של הדסק.
כתמי עיוורון
"מניין ההרוגים בספירת הרשויות בעזה הגיע ל-30 אלף פלסטינים", מדווח ג'קי חורי בידיעה גדולה שמתפרסמת ב"הארץ". בכותרת המשנה נכתב ש"לפי משרד הבריאות של חמאס, כ-12.5 אלף מההרוגים מפרוץ המלחמה עם ישראל הם ילדים – וכ-8,000 נוספים נעדרים וככל הנראה קבורים תחת ההריסות. יותר מ-70 אלף נפצעו". בפתיח ובאחד הלידים מובהר שהנתונים "אינם מאפשרים להבחין בין אנשי חמאס ללא מעורבים".
בעמוד השכן מתפרסמת כתבה מאת שירין פלאח-סעב שבה הנתונים הסטטיסטיים מקבלים שמות ופרצופים.
הכתבה של פלאח-סעב מורכבת ממונולוגים של עזתים – פורמט בסיסי אבל נדיר מאוד בתקופות מלחמה, ובעצם גם בעתות של שקט. "הכביש שמחבר בין צפון הרצועה לדרומה היה אזור מלא חיים לפני המלחמה. עכשיו הוא היה כמו עדות לסבל שלנו: ההרס והמוות היו בכל מקום, עם הריח המחריד של ביוב זורם ושל גופות נרקבות שזבובים וחרקים חגים מעליהן", אומרת לה מרואיינת בת 35 בשם מנאל (שם משפחתה לא מוזכר), שמתוארת כמורה בבית-ספר יסודי, נשואה ואם לשלושה, שלפני המלחמה גרה בעיר עזה.
"הלכנו בשקט, רוב ההולכים צעדו בשתיקה, מבלי שהסתכלו ימינה או שמאלה", אומרת מנאל לכתבת "הארץ". "את מנסה גם לשמור על הילדים, שלא יסתכלו. בשלב מסוים הבן הגדול שלי, יזן, שאל: 'אמא, מה הריח הזה?'. זה קרע אותי. הוא בן 11. איך תסבירי לו את הריקבון של הגופות, את כל המוות הזה?".
כתבות כאלה אי-אפשר למצוא באף עיתון שאינו "הארץ". אבל באופן מפתיע, היום אי-אפשר למצוא בשאר היומונים אפילו אזכור של מניין ההרוגים בעזה, שכאמור הגיע, לגרסת חמאס, ל-30 אלף איש. בדרך כלל, בטבלואידים יוצאים ידי חובה וזורקים נתון כזה בשוליים של ידיעה כללית על המלחמה או על התגובות בעולם, ומקפידים להדגיש שיש לחשוד במהימנות הנתונים. אבל היום אפילו זה לא קיים.
פלסטינים מפגינים נגד חמאס ברפיח, שלשום (צילום: עבד רחים חטיב)
גם ל"הארץ" יש נקודות עיוורון, כמובן. למשל זו שנובעת מהרצון לגבש תמונה מחמיאה ונקייה של הפרטנר האפשרי בצד הפלסטיני – הרשות הפלסטינית והפלגים היריבים של חמאס – כזו שלא תהרוס את תפיסת המציאות של הקוראים והכותבים. סיקור הפיגוע בהתנחלות עלי ממחיש זאת.
רק ב"ישראל היום" ניתן למצוא הרחבה על הרקע של המחבל, אחמד מנאצרה. יפעת ארליך, בטור שנדפס בכפולת העמודים הפותחת של החינמון, מציינת שמנאצרה היה "קצין חקירות במשטרת הרשות הפלסטינית", תושב קלנדיה ש"התגלה אתמול כמחבל שפל". עיסוקו של מנאצרה מוזכר גם בשאר העיתונים, אבל רק ב"ישראל היום" נדרשים להשלכות.
"מנאצרה השתמש במדים ובנשק שלו כדי לרצוח חפים מפשע, לרסס עוברי אורח בדם קר", כותבת ארליך. "זה תסריט של היפוך קנים. אמנם בקטן יחסית, אבל הלקח ברור – על מנאצרה ועל חבריו במשטרה הפלשתינית אי-אפשר לסמוך. לא ביהודה ושומרון ובטח ובטח לא בעזה. את החלומות על שליטה של הרשות הפלשתינית ברצועה יש לגנוז ומהר, כי ביום פקודה מנאצרה וחבריו ישתמשו בנשקם כדי לטבוח ביהודים. גם ביהודה ושומרון צריך לטפל ברשות הפלשתינית, לנער אותה, ולהבהיר לה שאם ימשיכו לצאת ממנה מחבלים, היא תאבד את סמכותה".
לא חייבים לקבל את התסריט האפל שמציעה ארליך, שמשמעותו היא שישראל נידונה לשלוט לעד על העם הפלסטיני ולהיכלא במעגל דמים אינסופי. גם אם לא מסכימים עם דעותיה, העובדות שעליהן היא מתעכבת דורשות התייחסות גם מהמחנה השני, זה שמייחל להסדר מדיני. בלי להכיר בבעיה הזאת, שכרגע מעוררת שיח בעיקר בימין ובימין הקיצוני, לא ניתן לקרוא את המציאות כפי שהיא – וקשה הרבה יותר למנוע את האסון הבא.
פוליטיקה
הכתבים והפרשנים הפוליטיים עוסקים בהרחבה בהכרזה של שר הביטחון, יואב גלנט, על חוק הגיוס העתידי – ובתגובה של ראש הממשלה, בנימין נתניהו. מימין ומשמאל, המסקנות דומות. "ב-25 במרץ בשנה שעברה הודיע יואב גלנט שהוא מתנגד לקידום ההפיכה המשפטית. ראש הממשלה נתניהו פיטר אותו. בליל 26 במרץ געשה המחאה ברחובות, ועד אור הבוקר היה ברור שהחקיקה נבלמה. ביום רביעי השבוע זרק שר הביטחון פצצה עם טיימר ללב הזירה הפוליטית הישראלית", כותב נדב איל במוסף הפוליטי של "ידיעות אחרונות".
"הנאום שבו הודיע כי לא יתמוך בשום חקיקה בנושא הגיוס שאיננה מוסכמת על 'כל חלקי הקואליציה' (דהיינו בני גנץ וגדי איזנקוט) לא פחות דרמטי מזה שנשא לפני 11 חודשים. אולי יותר", טוען איל. "בשום שלב לא היה סיכוי שהממשלה תיפול על ההפיכה המשפטית. לכל היותר, היא היתה גונזת אותה. אך במקרה של חוק הגיוס והחרדים, מעטים מזהים פתרון. רבים מזהים באופק בחירות. זהו, בלי ספק, האירוע המסוכן ביותר פוליטית לנתניהו מאז הקמת הממשלה".
ראש ממשלת ישראל, בנימין נתניהו, אתמול במסיבת העיתונאים המשודרת (צילום: נתי שוחט)
"נתניהו הזמין שלשום בערב את ראשי מפלגות הגוש לשיחה טלפונית שבה אמורים היו לברך איש את רעיו על ההישגים בבחירות המקומיות", כותב עמית סגל באותו מוסף. "שיחת הברכה הפכה להתייעצות חירום: מה עושים עם המהלך של גלנט, שמעניק לבני גנץ, מכולם, את מפתחות הקואליציה? הרי אם בלעדיו שר הביטחון לא יביא חוק גיוס, ובלי חוק הממשלה מתפרקת, המשמעות היא שגנץ קיבל לידיו את האפשרות לקבוע מועד לבחירות".
ב"מעריב", בן כספית מכנה את הצהרת גלנט "רעידת אדמה" וטוען ש"גלי ההדף ורעידות המשנה שלה רק ילכו ויתעצמו, עד שנגיע לקיר הבטון שממתין לממשלת נתניהו".
כספית צפה במסיבת העיתונאים שכינס אתמול ראש הממשלה. "הפאניקה נשקפה אתמול מפניו החיוורות של בנימין נתניהו", הוא כותב. "זו לא היתה עוד מסיבת עיתונאים שגרתית של 'ניצחון מוחלט בהחלט' ופיזור הספין היומי. זו היתה אזעקת אמת. הוא הבין את הפוטנציאל בהכרזת יואב גלנט יום קודם לכן. הוא אץ-רץ לנסות לקדם את רוע הצרה, אבל לא היה לו מה למכור חוץ מסיסמאות נבובות והיסטריה".
יובל קרני, הכתב הפוליטי של "ידיעות אחרונות", מציין בדיווחו שנתניהו "רמז כי משמעות קריאתו של גלנט היא פירוק הממשלה והקדמת הבחירות, והוסיף כי 'בחירות כלליות פירושן הפסקת המלחמה ותבוסת ישראל. זה החלום של חמאס, נסראללה ואיראן, וכל חברי הקבינט יודעים על מה אני מדבר'".
גם אריאל כהנא מ"ישראל היום" צפה במסיבת העיתונאים, וכנראה השתכנע מהמסר של נתניהו עד כדי כך שהכניס אותו לטור וחתם עליו בשמו.
"אם הממשלה תתפרק בגלל התנאי שהציג – המלחמה תיעצר", טוען כהנא. "גלנט כורת את ענף הניצחון שלו עצמו. אצלו במשמרת התחוללה מתקפת הזוועות. אצלו בלשכה, אחרי חצי שנה של מלחמה, אולי תתפרק הממשלה בגלל מיסקלקולציה פוליטית. הקמת ממשלת האחדות בראשית המלחמה היתה בשורה רעה לסינוואר, שבנה בין היתר על הפילוג הישראלי. פירוקה, חלילה, יהיה מתנה למנהיג חמאס, ואולי דווקא גלנט, זה שאיים עליו שבקרוב 'יפגוש את קני הרובים שלנו', יהיה זה שייתן לו אותה".
שחיתות
"מי שאמורים לחקור את מקורבי בן-גביר מבינים שגורלם בידיו, ופועלים בהתאם", מדווח גידי וייץ ב"הארץ". "מעודד מהצלחותיו עד כה, בן-גביר סימן את היעד הבא, הרגיש מכולם: אגף החקירות. בראש האגף עומד בשנים האחרונות ניצב יגאל בן-שלום, שרחוק מרחק רב מכמה מקודמיו בהישגיו ובכושר המנהיגות שלו. בעידן בן-שלום לא נחקרה ולו פרשת שחיתות אחת בצמרת השלטון או המשק; אלו היו השנים השקטות ביותר של רודפי השלמונים, המאכערים והקומבינטורים.
"לא מכבר ביקש לפרוש מהתפקיד, אבל היועצת ופרקליט המדינה, החרדים מפני מינוי בובה בשירות בן-גביר, מעדיפים לראות את הקצין האנמי נשאר בלשכתו. 'למרות הכל, עדיין יש לו דנ"א של שלטון חוק', אמר ל'הארץ' אדם שמכיר את הנפשות הפועלות".
ניצב יגאל בן-שלום באירוע של המשרד לבטחון הפנים. ירושלים, נובמבר 2019 (צילום: יונתן זינדל)
"אני מזהה את החשש וההססנות של קצינים באגף", מצטט וייץ אדם המכונה "מקור במערכת אכיפת החוק". "הם קיבלו מהיועצת המשפטית לממשלה מנדט להיכנס לעובי הקורה, אבל נדמה שהם לא רוצים להיכנס לסיפור הזה. הם מחפשים כל סיבה שלא לחקור את חברי הכוורת של השר ולהתעמת איתו, כנראה כדי לא לסכן את הקידום שלהם. זה לא בן-שלום עצמו אלא הכפופים לו, שעדיין בונים על השר ועל התפקיד הבא. מאוד לא נעים לראות אותם מתפתלים", אומר המקור.
וייץ מסכם: "הקצינים הללו ראו בוודאי כיצד נחרץ גורל הקריירה של כמה מעמיתיהם בשל עיסוקם בתיקי נתניהו. הם ראו את אלי אסייג, שהופקד על חקירת 'תיק 4000', פורש מהמשטרה לאחר שקידומו נבלם; ואת כורש ברנור, שניצח על החקירה בתיקים 1000 ו-2000, מוגלה אל המכללה לשוטרים. המסר עבר: מי שיסכן את השלטון ימצא את עצמו בחוץ. חקירות ראש הממשלה הנחיתו מכה אנושה על אגף החקירות ועל המאבק בשחיתות; השתלטות של בן-גביר על האגף תהיה בבחינת הוצאה להורג".
הבטחה
"אני כבר לא יועץ פוליטי. לא אעשה יותר קמפיינים פוליטיים" (רונן צור בראיון לגבי בר-חיים, "7 ימים").
פרשת הסימים
כמה מבכירי הפרשנים בישראל ממשיכים לעסוק גם היום בפרשת כרטיסי הסים, ובעיקר בעובדה שנחשפה בעקבות ראיון בערוץ 14 שאילץ את הצנזורה הצבאית להתיר לפרסם את מה שעד אז אסרה. "ישבה שם מישהי וסיפרה שבלילה שבין 7 ל-8 באוקטובר [כך במקור] נפתחו 'אלף סימים ישראליים' על-ידי לוחמי הנוחבה, מה שיכול להעיד על כוונות פלישה לישראל", כותב בן כספית ב"מעריב".
"אותה מישהי, שכלל אינה עיתונאית אלא מקורבת למשפחת נתניהו (טוב, אלה דרישות הסף בערוץ 14), הוסיפה שהסיפור הזה בכלל נחשף על-ידי האלוף במילואים ישראל זיו בכנס כלשהו", הוא מפרט, ונמנע מלנקוב בשמה של המרואיינת, ימית מלול-ינאי.
לפי כספית, מדובר ב"אירוע מתוכנן": "מישהו הגיע למסקנה שנתניהו לא מצליח להתנער מהאחריות ל-7 באוקטובר בקצב הנדרש. אולי אפילו להפך. הוא לא מצליח להפיל את התיק כולו על ראשי זרועות הביטחון. אפילו להפך. ככל שהוא מתאמץ לברוח מהאשמה הזו, כך היא דולקת בעקבותיו ונמרחת על פרצופו בכל פעם מחדש. מה עושים? חושפים מידע מודיעיני רגיש, הכי רגיש שיכול להיות, גורמים נזק כבד לביטחון המדינה, בועטים בצנזורה, בועטים בכללים, תוקעים סכין בגבו של הרמטכ"ל, ומחכים לסקר הבא".
איך כספית יודע? הוא לא. אם לשפוט על-פי תוכן הטור והניסוחים הכלליים ("מישהו", "חושפים", "תוקעים סכין"), הוא מסתמך על ראיה נסיבתית חלשה למדי. "זו שחשפה את המידע הקפידה לציין שישראל זיו אמר את זה לפניה", הוא כותב. "לו חשפה את המידע בתום לב מוחלט, בלי לדעת שזה פרט מוכמן שאסור לפרסם, לא היתה מקפידה לנופף באליבי שלה בזמן אמת".
מלול-ינאי, בתגובה, מאשימה את כספית בפרסום שקרים. "איני מקורבת למשפחת נתניהו", צייצה הבוקר בטוויטר. "מעולם לא נפגשתי עם ראש הממשלה נתניהו או עם בן משפחתו". את הרקע להחלטה להפיץ עובדות מעוותות בשידור היא עדיין לא חולקת עם הציבור.
ב"הארץ", יוסי ורטר ועמוס הראל מתארים כיצד הפרסום והסערה שהתעוררה סביבו הועילו לנתניהו. הראל כותב שהמידע על החלפת כרטיסי הסים היה ידוע לעיתונאים כבר מהשבוע הראשון, אולם הצנזורה אסרה על פרסומו. הפרסום בערוץ 14, הוא מציין, לא רק הפר את הוראות הצנזורה אלא גם כלל גוזמה (לא היו אלף כרטיסי סים, אלא רק כמה עשרות) ושקר גמור (ישראל זיו לא חשף זאת).
לא רק השופר שיקר, גם הנושף. "עד מהרה", כותב הראל, "החלה מכונת הרעל להדהד את הפרסום ברשתות החברתיות, תוך הדגשה שמדובר בזיכוי סופי של נתניהו מכל האשמה. גם ראש הממשלה מיהר להודיע בעצמו כי עד לפרסום לא היה לו מושג מפרשת הסימים. כשמערכת הביטחון תפסה קצת אומץ, לשם שינוי, והגיבה שמדובר בשקר, נתניהו תיקן את עצמו: לא שלא ידע בכלל, הוא פשוט הופתע ממספר כרטיסי הסים. זו, כמובן, קוסמטיקה שלאחר המוות. הרושם הרצוי כבר התקבל בקרב תומכיו; סביר שזו גם היתה התוכנית המקורית".
מכונת הרעל
ב"מוסף לשבת" של "ידיעות אחרונות" כותב ניר (שוקו) כהן על התככים שמאחורי המאבק שגורמים בימין מנהלים נגד מטה משפחות החטופים. "ביום שישי האחרון כינס דובר המטה חיים רובינשטיין את נציגי המשפחות לשיחת זום, וסיפר על איומים מרומזים שקיבל מגורמים שביקשו לחשוף את קשריו הכלכליים עם תנועת המחאה כנגד הרפורמה/ההפיכה המשפטית", כותב כהן.
פעילים ובני משפחה של חטופים מפגינים למען עסקה עם חמאס מתחת לגשר הקריה בתל-אביב, אתמול (צילום: אבשלום ששוני)
"לטענת הגורמים, רובינשטיין קיבל בחודשים שאחרי הקמת המטה תשלום מגורמים במחאה, מה שהעמיד אותו לכאורה בניגוד עניינים. רובינשטיין (שעבד ביש-עתיד בעבר ושימש כדוברו של ח"כ עפר שלח) ציין בשיחה כי בתקופה הקרובה עלול להתפרסם תחקיר בנושא, והסביר שכדובר ויועץ פרטי הוא נתן שירותים לגורמים במחאה – אך לפני 7 באוקטובר והקמת מטה משפחות החטופים".
לפי ההסבר של רובינשטיין, ייתכן שהבסיס לתחקיר שמכינים נגדו הוא שחלק מהכסף על עבודתו הפוליטית הועבר לו בפועל אחרי הקמת המטה. מחבר הטור, כהן, כלל לא טורח לאתגר את הטענה שיש "ניגוד עניינים" בין מחאת השמאל והקמפיין להשבת החטופים.
PC מול AI
יואב קרני חולק ב"גלובס" סיפור זעיר על ההתנגשות בין תרבות הפוליטיקלי קורקט האמריקאית וטכנולוגיית הבינה המלאכותית – ומוסיף עקיצה בנוגע להלך רוח שנעשה נפוץ בשנים האחרונות, שמחלק את האנושות לטובים ורעים על בסיס אתני.
"שערורייה חובקת עולם ההייטק פרצה השבוע כאשר רובוט הבינה המלאכותית של גוגל הפיק, על-פי הזמנה, דמויות של שחורים במדי הצבא הנאצי במלחמת העולם השנייה. ה'ניו-יורק טיימס' דיווח, אחרים העתיקו, מנכ"ל גוגל התנצל, ותפוקת הדמויות של AI הושעתה", כותב קרני.
חיילים נאצים בני גזעים שונים באילוסטרציה שהופקה על-ידי מחולל הדימויים Gemini של גוגל (צילום מסך)
"בדיווח של ה'ניו-יורק טיימס' נכתב כי 'ברור' שלא היו אנשים בעלי צבע בשורות הנאצים. דווקא היו, במספרים לא מבוטלים. היו הודים, קווקזים, מרכז-אסיאנים, ערבים ואפילו אפריקאים. הסבנו את תשומת לבו של ה'טיימס', עם מראי מקומות. העיתון הואיל לרכך את האפיון השגוי שלו, אבל רק במקצת. הוא לא הזמין את קוראיו להרהר במשמעות נכונותם של קורבנות גזענות לשרת בצבא גזעני".
ענייני תקשורת
גניבת דעת. ב"ממון", מוסף הכלכלה של "ידיעות אחרונות", מתפרסמת גם היום כתבה שנרכשה על-ידי בנק מזרחי-טפחות. שם הפרויקט אופטימי: "בקרוב יהיה לנו בית". הבנק מתמחה במשכנתאות, וסדרת הכתבות מתיימרת להראות שעם משכנתא טובה גם הבלתי אפשרי יכול להיות ריאלי.
המסגור נכלולי. האייטם הנוכחי עוסק באפשרות שהלקוח הפוטנציאלי, במקרה זה לקוח שכבר יש לו בית, ישעבד אותו לבנק כדי לממן את העתיד – את שנות הפנסיה, הטיפול במחלות שמביאה איתה הזִקנה והתמיכה בילדים. שם הקוד: "משכנתא פנסיונית". ובקיצור: לא "בקרוב יהיה לכם בית", אלא "בקרוב אולי כבר לא".
אמריקה. נתנאל שלומוביץ מסכם ב"מוסף הארץ" את דרכו של טאקר קרלסון, כוכב פוקס-ניוז שהודח בבושת פנים ויצא לדרך עצמאית ששיאה הנוכחי הוא ראיון בלעדי ומביך שערך עם ולדימיר פוטין. הקריאה מומלצת.
מצפון. לפני שבועיים, כותב חגי סגל ב"מקור ראשון", צורפה לעיתון "חוברת רהוטה" על "הגירה מרצון" מאת נגה ארבל ויואב שורק. הגירה של פלסטינים כמובן, מרצועת עזה למדינה אחרת. סגל מכנה את היוזמה "קונצנזואלית", ומספק הצצה לשיקולים הפוליטיים שמשפיעים על המדיניות המסחרית של עיתון אחר. לדבריו, "מפיצי החוברת" ביקשו לצרף אותה גם ל"הארץ" תמורת "תשלום נכבד ביותר", אך נתקלו בסירוב עקב התנגדות של המו"ל, עמוס שוקן (סגל לא מזכיר אותו בשמו). "עקרונות חשובים לו יותר מכסף, יפה", כותב סגל.
גם ל"מקור ראשון" יש קווים אדומים בכל הנוגע לפרסומות: בשנה שעברה סירבו שם לפרסם מודעת גינוי לפוגרום היהודי בחווארה.