הוקלט באולפני המרכז לתרבות מונגשת
עידן רינג ("פתרון מורכב, סיזיפי וסבלני", "העין השביעית", 30.1.24) מעלה את הצורך בטיפול תרבותי וחברתי, ולא רק טכנולוגי ורגולטורי, בסכנות הטמונות ברשתות החברתיות. קשה להפריז בחשיבות הקריאה הזו ובדחיפות שלה.
אני מבקש להמשיך את הדיון ולהפנות את הזרקור אל מערכת החינוך. לסמן את המקום שבו היא נמצאת במסע הארוך והסיזיפי הזה, ואילו מכשולים עומדים בפניה בדרך להתאמתה לאתגרי עולם התקשורת החדש. כפי שנראה בהמשך, אין זו נקודת ההתחלה. המסע הזה כבר יצא לדרך, גם אם לא תמיד התקדם בנתיבים הנכונים.
מטבע הדברים, אנו נושאים עיניים אל העולם. מנסים לקחת דוגמה ממדינות שנותנות מענה מוצלח לאתגר שמציבות הרשתות החברתיות. רינג הזכיר בצדק את אסטוניה ופינלנד. מאליה עולה השאלה – מה יש להם שאין לנו?
מאמר ב"ניו-יורק טיימס", שפורסם גם ב"הארץ", התפעל מלימודי אוריינות התקשורת שהפכו את פינלנד למדינה המובילה בהתמודדות עם דיסאינפורמציה וחדשות כזב. כותבת המאמר ציינה מספר סיבות להצלחה הפינית – מערכת החינוך המעולה של פינלנד, מעמד המורים ואפילו שליטתם של הפינים בשפת האם. אולם היא החמיצה את הגורם המרכזי: הפינים אינם מלמדים "כיצד לזהות דיסאינפורמציה ברשת". הם מחנכים את תלמידיהם, לאורך זמן, להיות אורייני תקשורת.
אוריין התקשורת אינו מי שיודע רק לזהות פוסט שקרי ברשתות, וגם לא רק בעל מיומנות טכנולוגית לאיסוף המידע
בפינלנד מיושמת מזה כעשור תכנית לאומית כוללת לאוריינות תקשורת. אוריינות תקשורת היא מכלול של מיומנויות איסוף, הבנה, ביקורת ויצירה של מסרים תקשורתיים. זיהוי דיסאינפורמציה אינו יכול להילמד במנותק מפענוח מסרים תקשורתיים ופיתוח חשיבה ביקורתית. חשוב מכך, בעידן של התלכדות מדיה, צריכת מדיה לא יכולה להילמד במנותק מיצירה שלה.
אנו מתלהבים (לרוב בצדק) ממורות המלמדות לזהות שקרים בסרטונים ויראליים, אבל אזרחי העתיד (וההווה) אינם "צרכנים" של טיק-טוק או אינסטגרם. הם משתמשי מדיה, והם מעורבים ביצירת מסרים ולא רק קולטים פאסיביים שלהם.
אוריין התקשורת אינו מי שיודע רק לזהות פוסט שקרי ברשתות, וגם לא רק בעל מיומנות טכנולוגית לאיסוף המידע. בוגר מערכת החינוך צריך, בין היתר, לדעת לפענח ולבקר מסרים תקשורתיים, להבין את הטכניקות השכנועיות בפרסומת, להבחין בתוכן שיווקי, ליצור בעצמו מסרים בעלי משמעות ברשתות החברתיות ולגבש עמדה באשר לנחיצות השידור הציבורי.
אוריינות תקשורת מחייבת גישה הוליסטית המתייחסת אל התלמיד לא רק כצרכן ביקורתי אלא כיוצר ומגיב, העושה שימוש באוריינות המדיה לצורך קבלת החלטות מיודעות וגיבוש זהותו.
פינלנד לא המציאה את לימודי אוריינות התקשורת, אבל במדינות המתאפיינות במערכת חינוך גמישה ומעניקות אוטונומיה פדגוגית נרחבת קל יותר לקדם אותם. ישראל, למרבה הצער, אינה אחת המדינות האלה.
התחום מקודם במרץ על-ידי אונסק"ו וארגונים בין-לאומיים נוספים תחת הכותרת אוריינות מדיה ומידע (MIL – Media and Information Literacy). רשתות של שיתוף פעולה לקידום אוריינות התקשורת פועלות בין מדינות אירופה ובארה"ב. שבוע אוריינות המדיה מצוין מדי שנה ברחבי העולם בשורה של אירועים, כנסים אקדמיים ופעילויות חינוכיות שונות.
אוריינות תקשורת ומידע היא כישור-חיים חיוני לאזרח במאה ה-21. מה עושה מערכת החינוך שלנו כדי לקדם אותה? נראה שמה שהיא עושה אינו מספיק, ובעיקר – אינו נכון
מעטים יחלקו על כך שאוריינות תקשורת ומידע היא כישור-חיים חיוני לאזרח במאה ה-21. מה עושה מערכת החינוך שלנו כדי לקדם אותה? נראה שמה שהיא עושה אינו מספיק, ובעיקר – אינו נכון.
למעשה, בישראל קיימים לימודי אוריינות תקשורת מזה כ-30 שנה. במהלך שנים אלה נכתבו תוכניות לימוד לשלל שכבות הגיל, מגן הילדים ועד התיכון. במהלך העשור הקודם הוכנסו שינויים בתוכניות הלימוד כדי להתאימן לעידן הניו-מדיה והרשתות החברתיות. כן, יש שם גם שיעורים על חדשות כזב.
אלא שבמקום למנף את תוכניות החינוך לתקשורת ולהרחיבן לכלל התלמידים, לשלב את אוריינות התקשורת בחינוך לאזרחות ובמקצועות החברה והרוח, ולהשתמש בפדגוגיות של אוריינות התקשורת לקידום החדשנות הפדגוגית במערכת החינוך כולה – אוריינות התקשורת נדחפה לגטאות חינוכיים, פוצלה והוזנחה.
בבתי-הספר התיכוניים נלמדת אוריינות התקשורת (בשמות שונים) כמקצוע בחירה לבגרות. לא מסלול אחד לבגרות אלא שניים: האחד במסגרת אגף האמנויות במשרד החינוך והשני במסגרת מנהל מדע וטכנולוגיה. המעמד של לימודי התקשורת בתיכונים נמוך. למגמות התקשורת מוסללים תלמידים בעלי הישגים נמוכים ובבתי-ספר רבים הן הפכו ל"ערי מקלט" עבור תלמידים שאינם יכולים להשתלב במגמות יוקרתיות יותר.
בבתי-הספר היסודיים ובחטיבות הביניים המצב מסובך עוד יותר. שם, לצד מספר תוכניות של משרד החינוך, נלמדות תוכניות של חברות מסחריות שונות וארגונים חיצוניים, כאשר יש מידע ופיקוח חלקי, אם בכלל על תכניהן ואיכותן. על כל המערך הזה (למעט המסלול הטכנולוגי בתיכון), יחד עם לימודי הקולנוע – שהם מקצוע נפרד, מופקדת מפקחת מקצוע אחת, בחצי משרה (במשרד החינוך של פינלנד, אם אנחנו כבר עוסקים בהשוואות, לימודי התקשורת הם אגף בפני עצמו).
מתוך כשניים וחצי מיליון תלמידים במערכת החינוך, רק כ-30 אלף לומדים השנה אוריינות תקשורת במסגרת תכנית מסודרת, מובנית ומאושרת
התוצאה היא, שמתוך כשניים וחצי מיליון תלמידים במערכת החינוך, רק כ-30 אלף לומדים השנה אוריינות תקשורת במסגרת תכנית מסודרת, מובנית ומאושרת. שילוב של אוריינות תקשורת ומידע במקצועות השונים מתבצע, אם בכלל, ביוזמה מקומית של מורים, אבל לא באופן שיטתי כחלק מתוכנית הלימודים.
מדוע, אם כן, החינוך לאוריינות תקשורת אינו מפותח בישראל? התשובה הפשוטה היא, שבישראל לא באמת מעוניינים בו. לא מעמד המורה הוא המכשול, ולא הרמה הנמוכה, כביכול, של החינוך בישראל, אלא החלטות שמתקבלות פעם אחר פעם המסכלות את האפשרות ללמידה משמעותית של אוריינות תקשורת. זוהי מדיניות חוצת ממשלות וארוכת שנים, לא טעות מקרית. מדיניות החינוך בישראל, (במעשיה, לא בהצהרותיה) אינה מכוונת ליצירת אדם חושב, ביקורתי ומעורב אזרחית.
אבל גם כאשר מכירים סוף-סוף במערכת החינוך בצורך בהקניית מיומנויות של זיהוי פייק ניוז והתנהלות במרחב הדיגיטלי, המסגור של הבעיה וההמשגה שלה מונעים אימוץ של מדיניות אוריינות תקשורת אפקטיבית.
עבור מי שקורא את המאמר הזה באתר "העין השביעית", כתב עת שהוקם כדי לסקר באופן ביקורתי את שדה התקשורת והעיתונות, אולי צפוי שהדיון בחדשות-כזב ובמדיה החברתית מתנהל באותה זירה בה נידונים העיתונים, ערוצי הטלוויזיה ואתרי החדשות, אבל עבור משרד החינוך הקישור הזה אינו מובן מאליו.
תחת זאת מודגש הצד הטכנולוגי והפרגמטי. במסמך "מיומנויות דמות הבוגר" של משרד החינוך, כל מיומנויות אוריינות התקשורת שהוזכרו כאן, הוכנסו כתת-סעיף תחת מיומנות העל "אוריינות דיגיטלית" ולצד מיומנות נפרדת של "אוריינות מידע".
אלא שאוריינות דיגיטלית ואוריינות מידע הן שני מרכיבים הכלולים באוריינות התקשורת, לא להפך. כפי שמציין החוקר הבריטי דיוויד באקינגהם, המונח "אוריינות דיגטלית" נעדר את המובן הרחב יותר של אוריינות מדיה, המבוסס על חשיבה ביקורתית בנושאי כלכלה, אידיאולוגיה והיבטים תרבותיים של אמצעי התקשורת השונים. האוריינות הדיגיטלית מתמקדת בהיבטים הטכנולוגיים ונוטה להזניח את הממדים ההומניסטיים והאתיים של השימוש במדיה.
ההזנחה הזו משתלבת היטב ברוח הזמן: ההיקסמות מטכנולוגיה, הסגידה לכוחות השוק וחגיגת "אומת הסטארט-אפ". הורים שומעים שילדיהם עוסקים באוריינות דיגיטלית ומדמיינים את עתידם במגדלי הזכוכית של חברות ההיי-טק. בעלי הון ואנשי ממשל שומעים אותו וחושבים על כוח עבודה מיומן שיאייש את שוק העבודה בתוך שנים מספר.
העדר תפיסה אחדותית של אוריינות מדיה ומידע גורם לאובדן ידע וניסיון שגובש במשך השנים ומחייב להמציא את הגלגל מחדש מול כל פיתוח טכנולוגי חדש
מה שמגדיר אפוא את מהותן של הרשתות החברתיות והאינטרנט בכלל אינו התפקיד החיברותי ומקומן בחייו של הפרט, אלא ה"דיגיטליות" שלהם. לאור התפיסה הזו, מעוצב גם המענה החינוכי. בהצהרותיו – משרד החינוך מדגיש פיתוח מיומנויות של אזרחות דיגיטלית. בפועל, ה"אזרחות" (כלומר מיומנויות של אוריינות אזרחית) נסוגה מפני ה"דיגיטלי".
כך, במקום תכנית לאומית כוללת, כפי שקיימת במספר מדינות, צצות בישראל, כפטריות אחרי הגשם, יוזמות ספורדיות במגוון היבטים של אוריינות תקשורת, ובדרך-כלל באוריינטציה מגוננת: גלישה בטוחה, פרטיות, בריונות-רשת, חדשות כזב - כל בעיה שכזו זוכה ל"סדנה" משלה, מיזם חינוכי או אפילו מערך שיעורים שלם.
הפעילויות הללו מציעות "חדשנות", "עדכניות", "פניה לתלמידים בגובה העיניים" ושלל סופרלטיבים נוספים שמבדלים אותן, כביכול, מהלמידה השגרתית והמשמימה. קל לשכנע מנהלים והורים בחשיבות ובאטרקטיביות של הנושאים הללו. אכן, חלק מהיוזמות הללו חשובות ומוצלחות מאד, אבל הן מתמקדות בעצים ומחמיצות את היער. כל עוד הן עומדות לעצמן, מנותקות במכוון מהקשר כולל של אוריינות תקשורת, הן חלק מהבעיה ולא מהפתרון.
לבד מן ההיבט הארגוני, העדר תפיסה אחדותית (אינטגרטיבית) של אוריינות מדיה ומידע גורם לאובדן ידע וניסיון שגובש במשך השנים ומחייב להמציא את הגלגל מחדש מול כל פיתוח טכנולוגי חדש. דוגמא לכך ניתן לראות בתגובתה של מערכת החינוך לפריצתם של כלי הבינה המלאכותית היוצרת.
בינה מלאכותית היא הנושא החם, הבאז-וורד הנוכחי, במשרד החינוך. המערכת אחוזת תזזית - כלי בינה מלאכותית חדשים מוצגים מדי יום, המדען הראשי מפיץ קולות קוראים למחקרים, פורומים של מורים ואנשי חינוך וטכנולוגיה מוצפים בדיונים ודוגמאות לשימוש בכלי בינה מלאכותית יוצרת, ומי שהקדימו למצב את עצמם כ"מומחים" כבר משווקים סדנאות בהדרכתם לאוריינות בינה מלאכותית.
מכל אלה נעדרת התפיסה של אמצעי הבינה המלאכותית היוצרת כחלק מרצף של אמצעי תקשורת והתפקיד שלהם כסוכני חיברות. אין ספק כי לאוריינות הבינה המלאכותית יש מאפיינים ייחודיים, אבל בלימוד מיומנויות בינה מלאכותית באופן מנותק, ולא כנדבך של אוריינות מדיה ומידע, יש חזרה לגישה של דטרמניזם טכנולוגי שכבר נוסתה בחינוך לתקשורת, ונכשלה.
מבחינת מערכת החינוך ניתן ללמד בשיעור הראשון כיצד לזהות חדשות כזב ובשיעור השני ליצור כזבים במסגרת "הסברה". זה "חדשני", "דיגיטלי" ו"מעודד יצירתיות" וביקורת על כך נתפסת כטרחנות
כך, למשל, באתר משרד החינוך מוצג מערך שיעור במסגרתו מוזמנים התלמידים להשתתף במאמץ ההסברתי למען מדינת ישראל תוך שימוש בכלי בינה מלאכותית. השיעור הזה זכה לשבחים ותשואות בקרב מורים, מדריכים ומפקחים. אחרי הכל, יש בו את כל המלים הנכונות: גם "הסברה" גם "בינה מלאכותית", גם "ביטוי עצמי".
העובדה שחלק מהדוגמאות להסברה מוצלחת המוצגות בשיעור הן פייק מוחלט, ושהוא נעדר דיון אתי ורקע תיאורטי כלשהו בנושא הסברה ותעמולה לא מפריעה, כך נדמה, למורים ולמפקחי משרד החינוך, הנבוכים מול החידושים הטכנולוגיים וכמהים לתמיכה מקצועית וחומרי לימוד בנושא. מבחינת מערכת החינוך ניתן ללמד בשיעור הראשון כיצד לזהות חדשות כזב ובשיעור השני ליצור כזבים במסגרת "הסברה". זה "חדשני", "דיגיטלי" ו"מעודד יצירתיות" וביקורת על כך נתפסת כטרחנות.
מה שברור הוא, שכדי להכשיר אורייני תקשורת ואזרחים דיגיטליים מעורבים לא די בהכנסת "שיעור טיק-טוק" במערכת השעות. למרבה הצער, נראה שבמערכת החינוך נוטים למסגור טכנולוגי ומעדיפים פתרונות אד-הוק המשווקים כחדשניים ומותאמים לרוח הזמן במקום להתבסס על ידע מחקרי וניסיון פדגוגי שנצבר בישראל ובעולם.
תחת זאת, יש צורך בגיבוש מדיניות אוריינות מדיה עקבית וכוללת המותאמת לחברה הישראלית ולמשתמשי המדיה המקומיים. זהו אתגר המונח לפתחם של מומחים מתחומי התקשורת, החינוך, החברה, האמנויות והטכנולוגיה.
ד"ר רביב נאוה הוא מזכיר קהילת אוריינות תקשורת, מדיה ומידע באגודה הישראלית לתקשורת