השיטות הידועות לכל תועמלן

לראשונה מאז ה-7.10 מצליח אירוע שאינו קשור לשדות הקרב הצבאיים לתפוס נפח משמעותי בעיתוני סוף השבוע. שתי פסיקות בג"ץ, ובעיקר זו שפסלה את החוק לביטול עילת הסבירות, מעסיקות את הפובליציסטים.

"פסיקה שחצנית מופקרת", מגדיר חגי סגל ב"מקור ראשון" את תוצאות בג"ץ הסבירות. במדור הדעות של העיתון כותב משה כהן אליה על "העברת כוחות מסיבית מהמוסדות הדמוקרטיים הייצוגיים אל המוסדות הלא ייצוגיים, ובמיוחד אל בתי המשפט". הנימה הזו, של מהלך שפוגע בדמוקרטיה, שזורה בטורי הביקורת מימין על הפסיקה. כך, לדוגמה, כותב רובי לוזון, מו"ל עלון השבת "שביעי": "בעת הזו, שבה האויב הנאצי מעזה חוגג על הפילוג בתוכנו, חיות רואה דבר אחד בלבד - להמשיך את המהפכה האנטי-דמוקרטית שאותה החל הקיסר ברק".

לצד מאמר המערכת של לוזון התפרסמה ב"שביעי" קריקטורה מאת אור רייכרט, שבה נראתה נשיאת העליון אסתר חיות תוקעת דגל ועליו מאזני צדק בגבו של חייל מת (בגרסה המקורית היתה גם שלולית דם). בעקבות ביקורת ציבורית ומכתב איומים מצד הנהלת בתי-המשפט הסיר העיתון את האיור מהגרסה הדיגיטלית שלו, אך המאמר של לוזון נשאר. "על איזו דמוקרטיה כותבת חיות?", שואל מו"ל "שביעי", "על דמוקרטיה שבה שמונה שופטים המרגישים את עצמם חכמים מהעם פוסלים חוק שנחקק ברוב של 64 חברי כנסת?".

השופט יצחק עמית, נשיאת בית המשפט העליון אסתר חיות והשופט עוזי פוגלמן בדיון על עילת הסבירות 12.9.23 (צילום מסך מתוך ערוץ היוטיוב של הרשות השופטת)

"בנסיבות אחרות מיליונים היו יוצאים לרחובות", מעריך עורך "בשבע" עמנואל שילה, ומתכוון לתזמון פרסום פסק-הדין בעת מלחמה. דומה כי זו הערכת יתר. בשנה החולפת יצאו לרחובות מיליונים דווקא למטרה ההפוכה: סיכול הרפורמה המשפטית שסחפה את הממשלה והמדינה לאבדון. הם לא מצאו מולם מיליונים שהפגינו למען המטרה ההפוכה.

"השבוע הזדכתה מדינת ישראל על המשטר הדמוקרטי, בהפיכה משטרית חסרת תקדים היסטורי ועולמי שעשה בית המשפט העליון", כותב רן ברץ ב"מקור ראשון" ומנצח בתחרות הנחרצות ללא כל קושי. כמו פובליציסטים אחרים, גם ברץ תוהה מה נותר בישראל מ"שלטון העם באמצעות נציגיו". אך בניגוד לאחרים, עומד ברץ על נקודה חשובה: העם בוחר את נציגיו לפי מיטב שיפוטו; שיפוטו נקבע לפי המידע שהוא מקבל על עולמו; המידע מתווך לו באמצעות התקשורת; וזו משקרת לו בעקביות, תוך שיתוף פעולה הדוק עם הממסד הפוליטי והביטחוני, כך שתמונת העולם שנוצרת בתודעתו מעוותת לחלוטין.

ברץ נסמך בטורו על כתבה שפורסמה לאחרונה ב"ניו-יורק טיימס" בדבר יחסי ישראל-ארה"ב מאז ה-7.10. ממנה הוא למד כי לתמרון הקרקעי לא היה כל קשר לעסקת החטופים, כי למעשה חמאס הציע עסקה דומה כבר ב-13 באוקטובר, כי בניגוד לדיווחים בדבר התקרבותו של חמאס ל"נקודת שבירה" הארגון המשיך לתפקד וכיוצא באלה אמיתות חשובות שהוסתרו מעין מרבית הציבור בישראל.

"מתברר שצמרת המדינה מנהלת כרגע שתי מערכות: אחת נגד חמאס בעזה, השנייה נגד תודעתו של הציבור הישראלי", כותב ברץ. "[...] אנחנו הקורבנות של השיטות הידועות לכל תועמלן: מראים הצלחות ותמונות טקטיות, מסתירים כישלונות ואת המצב האסטרטגי [...] הסיבה העיקרית לכך שמשקרים לנו היא שאנחנו מסכימים לכך. זמן רב מדי העדפנו שקרים נוחים על פני אמיתות קשות".

המסקנה של ברץ על המערכה נגד תודעת הציבור הישראלי מדויקת להפליא, אם כי לא ברור מדוע הוא מפנה את האחריות לציבור שמסכים לכך. בכל הקשור למלחמה בעזה, השקרים הנוחים שהוא יוצא נגדם כמו גם הדגשת ההצלחות הטקטיות והסתרת הכישלונות והמצב האסטרטגי מאפיינים בראש ובראשונה את תקשורת הימין הממלכתי, דוגמת עיתון "מקור ראשון" שבו הוא כותב או "ישראל היום", האח הנפוץ יותר במשפחת עיתוני אדלסון.

שקרים נוחים אפשר למצוא למכביר גם בתקשורת הזרם המרכזי, מ"ידיעות אחרונות" ועד קשת 12, אם כי שם לעיתים מבצבצות גם אמיתות חשובות. לא זו אף זו, כשב"הארץ", לדוגמה, מתעקשים לפקפק בגרסת הצבא, לדווח על כישלונות ולהציף אמיתות קשות, קמים עליהם פוליטיקאים ועיתונאים מימין, מסמנים אותם כעוכרי ישראל ומלינים על הפגיעה באחדות העם ומורל החיילים.

שקרים נוחים

הכותרת הראשית של "ישראל היום" ("בחוד החנית"), רוב שער העיתון וכמעט כל התוכן המערכתי בשתי הכפולות הפותחות מוקדשים הבוקר לכתבה המתעדת את ביקור הכתב יואב לימור והצלם אורן כהן בחאן יונס, עם לוחמי מגלן. הנה דוגמה אופיינית לשקרים הנוחים עליהם קובל ברץ. בטקסט הדגל של החינמון הנפוץ בישראל הדגש הוא על עוררות רגש והעלאת מורל, לא על מידע. הקוראים לא נחשפים לעובדות רלוונטיות על העולם שבו הם חיים אלא אם כן העובדות מחזקות את סיפור המסגרת שכל מדינה מספרת לעצמה בזמן מלחמה: מאבק אין-ברירה של טוב מוחלט נגד רע מוחלט שבסופו הטוב ינצח.

שער "ישראל היום", 5.1.2024

כותרות הביניים בכתבה של לימור מסכמות את רשמיו: "שדבר כזה לא יחזור", "כמעט כל מבנה נפגע", "לא היתה שאלה", "רוח הלוחמים חזקה", "לא עייפים בכלל", "תחושה של שליטה" ו"הלימודים? יחכו". לכך מצטרפים כיתובי התצלומים "הנופלים היו רוצים שנמשיך הלאה" ו"דבקים במטרה".

בדרך כלל מלחמות מתאפיינות ביותר מברירה אחת והטוב והרע אינם מוחלטים, אולם גם אם המלחמה הנוכחית בעזה היא חוד החנית של מאבק בני אור בבני חושך, מגיע לציבור הישראלי לקבל מידע מלא על המתרחש סביבו והנעשה בשמו. זו משימה שבה מרבית התקשורת בישראל נכשלת פעם אחר פעם.

אמיתות קשות

הציבור היהודי בישראל נחשף למלחמה בעזה בעיקר באמצעות סיקור כדוגמת זה של העמודים הראשונים של "ישראל היום": תועמלנות מעודדת בפיקוח קרוב של צה"ל. המיעוט נחשף גם לניתוחים מפוכחים יותר.

"המלחמה, הירואית כפי שהיא, לא השיגה עד היום אף אחת מהמטרות שלה", כותב נחום ברנע ב"ידיעות אחרונות", "לא המטרות הבלתי-אפשריות שהשית עליה נתניהו ולא המטרות המציאותיות יותר שניסח הרמטכ"ל".

"חברים בקבינט שמכירים מקרוב את החומר רחוקים מלהתפעל ממצבנו הטקטי", כותב יוסי ורטר ב"הארץ". "צה"ל, הם אומרים, לא השיג בינתיים אף אחד מיעדי המלחמה. יכולותיו השלטוניות והצבאיות של חמאס קיימות. מחצית החטופים עדיין בידיו. צמרתו הצבאית חיה ומתפקדת. המנהרות ברובן המכריע לא הושמדו".

המיעוט שבמיעוט נחשף לא רק לקושי של צה"ל להגשים את משאלות הנקם של ישראל אלא גם למחיר שמשלמים העזתים על ניסיונותיו.

פלסטינים אופים פיתות ברפיח, 28.12.23 (צילום: עבד רחים ח'טיב)

"אם אנחנו רוצים לשנות משהו בסיפור שלנו אחרי מה שקרה ב-7 באוקטובר, לכבד את מתינו, לפעול בשמם ולהצליח לצאת מהזוועה שמתחוללת, הדבר הראשון שעלינו לעשות הוא להפסיק לחיות בפער העצום שבין תפיסת המציאות לבין המציאות עצמה", אומר אוהד נהרין בראיון לגילי איזיקוביץ המתפרסם במוסף "גלריה" של "הארץ". "אם לא נצמצם את הפער הענק הזה, יהיה הרבה יותר רע".

נהרין מסכם בכמה משפטים את המתרחש בימים אלה בעזה: "מיליוני פליטים על סף רעב ללא גג לראשם, אמהות שלא יכולות להניק עוללים כי אין להן, לאמהות, מה לאכול, אלפי אנשים קבורים, מתים וגוססים מתחת להריסות מהפגזות צה"ל שבכוונה הורגות בלי יכולת לדעת באמת מי הקורבן. מנותקים ממים, מחשמל. אלפי ילדים מתים, עשרות אלפי פצועים גוססים, בתי החולים הרוסים, לא מתפקדים. מחסור חמור בתרופות".

למרבה הצער, נראה כי יהיה עוד הרבה יותר רע, שכן יותר מדי ישראלים לא רוצים לצמצם את הפער בין תפיסת המציאות למציאות עצמה. במוסף "הארץ" כותב יאיר בן-דוד על מחקרים שבחנו מדוע אנשים רוצים לדעת כמה שפחות, מעוניינים ב"בורות מכוונת", בוחרים "להישאר חסרי ידע, או להתעלם ממידע אפילו כשהוא נמצא בהישג ידינו ממש".

לפי מחקר בשם "הפסיכולוגיה של הלא-לרצות לדעת", כותב בן-דוד, "במקרים רבים אנחנו בוחרים להתעלם ממידע מכיוון שהוא רומז על עתיד לא טוב שצפוי לנו". מחקרים אחרים העלו כי "במקרים רבים מאוד המוטיבציה שלנו לבורות מכוונת קשורה למוסר, או יותר נכון, לאופן שבו היינו רוצים לתפוס את עצמנו מבחינה מוסרית". ומוסיף וכותב בן-דוד: "לעתים קרובות אנחנו מעדיפים להיות בורים וחסרי ידע לגבי ההשלכות של מעשינו ושל בחירותינו, כדי שנוכל להימנע מבחירות שקשות לנו או כאלו שנוגדות את האינטרסים שלנו. באופן הזה, קל לנו יותר להגיד לסביבתנו, ובעיקר לעצמנו, 'לא ידענו'".

לדברי בן-דוד, "עצימת העין התקשורתית של ערוצי התקשורת בישראל אל מול המתרחש ברצועה, ותת-הסיקור של הסבל ההיקפי שגורמת המלחמה לחפים מפשע, מזינים את הבורות ומסייעים לצופים להתכנס בצדקתם ולהתבוסס בה. הבורות כלפי המתרחש בצד השני, זו שגרמה לנו בעבר להרגיש חזקים ובטוחים, גורמת לנו עתה גם להרגיש מוסריים".

היום שאחרי

בעמודים הפותחים של "גלובס" מתפרסם מיזם המביא מקולות המילואימניקים בעזה. דוידי בן-ציון, בן 38, נשוי+6, סגן ראש מועצה אזורית שומרון, כותב לקוראים בעורף: "המטרה ברורה: השמדת האויב הנאצי והחזרת האחיות והאחים שלנו. וכשאני אומר נאצי, אפשר בטעות לחשוב שזו מטאפורה מתלהמת או ביטוי מוגזם לאנשים רעים. טעות בידיכם.

"שישי בבוקר, הגדוד יוצא לטיהור המרחב, נכנסים לבית שיש עליו מודיעין, סורקים אותו ומגיעים לחדר השינה של פעיל חמאס. על השידה ליד המיטה של אשתו חפצים נורמליים, תיק איפור, בושם מדובאי, על השידה ליד המיטה שלו - ספרו של הצורר הנאצי אדולף היטלר, 'מיין קאמפף', מתורגם לערבית, כל אחד ומה שהוא קורא לפני השינה. פעיל החמאס סימן לעצמו בדפי הספר פסקאות חשובות על תורת הגזע והשמדת היהודי האחרון, הפתרון הסופי חאן יונס סטייל.

"שכונה שהיא קן צרעות, בכל בית אויב, אם לא מחבל, נמצא שם פיר מנהרה, אם לא מנהרה, עמדת תצפית או נ"ט, ואם לא עמדה, נמצא אמצעי שליטה טכנולוגיים וחומרי מודיעין. אין בית שאין בו טרור, אין בית 'בלתי מעורב' בחאן יונס, בירת טרור מעל הקרקע ומתחתיה".

איתם בר-תקוה, בן 28, רווק וסטודנט לרפואה ולמשפטים באוניברסיטה העברית, כותב כך: "ההצלחות בשטח יפות, ועדיין קשה להתעלם מהשאלה מה בעצם רוצים מאיתנו. החטיבה כבשה את השטח שהייתה אמורה, יפה מאוד, ואנחנו כאן ומוכנים להמשיך, אבל מה הדרג המדיני רוצה? זה מעיב על האווירה, על המרכז הפנימי שלנו שמתערער אחרי שלושה חודשים בצבא. בחדשות אומרים ששוחררו כמה מסגרות מילואים. העבודה בגזרתנו תיקח עוד כמה שבועות ואנחנו מקבלים את זה, למרות הבעיות בעורף - בעבודה, בלימודים, בזוגיות, בכל. אבל דרושה מעט בהירות לגבי התוכניות ליום שאחרי, בשביל מה עשינו עד עכשיו".

שר הביטחון יואב גלנט ליד גבול עזה, 19.10.23 (צילום: חיים גולדברג)

"עזה תישלט על ידי פלסטינים 'בלתי עוינים'", מבשרת הכותרת הראשית של "מקור ראשון". הודיה כריש-חזוני מדווחת כי זו השורה התחתונה בתוכנית של שר הביטחון יואב גלנט לגורל הרצועה ביום שאחרי המלחמה. לפי גלנט, ישראל תשאיר לעצמה את השליטה הביטחונית על הרצועה וכוח רב-לאומי יקבל אחריות על שיקום הרצועה. "מי שישלוט בפועל בחיי היום-יום יהיה המנגנון האדמיניסטרטיבי הקיים בה", מדווחת כריש-חזוני. "בישראל יש מי שסבורים כי מרבית הפקידים הללו אינם מזדהים עם חמאס, ועונים להגדרה של 'בלתי עוינים'".

בידיעה של "מקור ראשון" מצוטטת תגובתו של שר האוצר בצלאל סמוטריץ', שטען כי הפתרון בעזה אחר, וכולל "עידוד הגירה מרצון ושליטה ביטחונית מלאה, כולל חידוש ההתיישבות" (העיתונים ירדו לדפוס לפני שהדיון התפוצץ).

ב"מעריב" כותב הפרשן הבכיר בן כספית: "למי שטוען שהגירה מרצון אינה פשע מלחמה: זה נכון. אנשים יכולים להגר מאיפה שהם רוצים לאן שהם רוצים, בכוחות עצמם. הקטע הוא שככל שנדבר על זה יותר, כך הסיכוי שזה יקרה יקטן. אם ההגירה 'מרצון' תהיה רעיון שלנו, היא לא תקרה לעולם. מהלך כזה צריך לעשות בדרך עקיפה ובתחבולה".

כך, בתוך שני משפטים, הופכת אצל כספית ההגירה מרצון, הפיכת שני מיליון עזתים לסמל מעמד הניידים א-לה-טאוב, להגירה "מרצון", כלומר שלא מתוך בחירה חופשית. כספית לא מסביר את הקפיצה מהרילוקיישן לטרנספר, וממשיך ברמזי שו-שו: "לאחרונה עלו כמה רעיונות יצירתיים בתחום הזה והחלו להבשיל לכיוון ביצוע בכל מיני דרכים שהשתיקה יפה להן. התנאי היחיד היה חשאיות מוחלטת, שלא יהיו טביעות אצבע ציוניות על האירוע. ובכן, זה כבר מת מזמן. הקשקשנים שמתחרים זה בזה בהצהרות ההגירה מרצון הצליחו להרוג גם את זה".

אין לדעת מה היו הרעיונות היצירתיים (שלום ירושלמי פרסם הבוקר ב"זמן ישראל" כי "ישראל במגעים עם צ'אד ורואנדה לקליטת רבבות פלסטינים מעזה"), אבל לפני שתולים תקוות בתחבולות כדאי לקחת בחשבון את הסיכוי למימוש התוכנית ל"הגירה מרצון".

ד"ר יניי שפיצר, מהמחלקה לכלכלה באוניברסיטה העברית, צייץ השבוע מידע בעל ערך: "במקרים הקיצוניים ביותר, הגירה מרצון לא סחפה יותר מ-4% מהאוכלוסייה בשנה, גם תחת עוני מוחלט וחסר אופק. כמעט תמיד זה לא הספיק כדי להקטין את האוכלוסייה, שגדלה בתקופות האלה מהר עוד יותר מקצב ההגירה". אחרי סקירת מקרים קודמים באיטליה ואירלנד, וגם שאיפות ישראליות מן העבר, טוען ד"ר שפיצר כי "'עידוד' הגירה מ'רצון' הוא רק מלל מכובס למטרה האמיתית - טיהור אתני אלים. ועזה היא רק חלק מהתוכנית".

שלושה ציטוטים מ"ישראל היום"

"הוא לא יהסס לפסול גם את חוק השבות" כותבת עירית לינור על בג"ץ, בעקבות פסילת ביטול עילת הסבירות.

"איך זה ייתכן, שאל אותי משה, שמתקפת חמאס ריסקה את כל קונספציות השמאל, ודווקא השמאל במקום להתנצל תוקף?", כותב אראל סג"ל ושוב מתעלם מכך שמתקפת חמאס ריסקה קודם כל את קונספציית נתניהו.

"התעמולה נגד הציונות חזקה עשרות מונים מהתעמולה שהיתה בעבר נגד הנאציזם", קובע אמנון לורד, בכיר פרשני "ישראל היום", שבהמשך טורו טוען כי בעוד ביידן מחמש את ישראל הוא בפועל נלחם נגדה.

"נכון שהאמריקנים עדיין מספקים לישראל את ציוד הלחימה", מודה לורד, "אבל בכל הממדים האחרים הם מתנגדים לישראל הנלחמת על עצמאותה, על מרחבי הביטחון שלה ועל מעמדה במזרח התיכון ובעולם. מי שמתעקש על עצמאותה ועל מעמדה של ישראל הוא ראש הממשלה נתניהו. ולכן יש להילחם בו בכל דרך, חוץ מאשר חזיתית כמקובל במשטר דמוקרטי".

"לאף אחד אין היום טיעון שיכול לסתור את העמדות המדיניות והביטחוניות של נתניהו", ממשיך וכותב לורד, אחרי שהעמדות המדיניות והביטחוניות של נתניהו התפוררו לאבק בשנה הגרועה בתולדות ישראל. "אבל יש דרך להילחם בו, וזה לפי התורה של סול אלינסקי, המהפכן החתרני: כל מאבק וכל מחלוקת חייבים לעבור פרסונליזציה. אין לתקוף רעיונות, אלא אנשים לגופם", הוא מסכם, בתמצית שיטת הקמפיין שמפעיל נתניהו מאז נכנס לפוליטיקה הישראלית.

מכת נגד מהחברה הישראלית

לצד קריאות הגעוואלד על סופה של הדמוקרטיה בישראל, הפובליציסטים הימניים מבכים את סופה העגום והמוקדם של הרפורמה המשפטית.

ב"ישראל היום" של ד"ר מרים אדלסון בולטות הביקורת על ראש הממשלה נתניהו ושר המשפטים יריב לוין, והמחמאות לשרה לשעבר איילת שקד.

"שתי הפסיקות שפרסם בג"ץ השבוע אמנם שגויות והושגו בדרך לא ראויה, אבל הן תוצר המהלכים של נתניהו, לוין ושות'. מעשי ידי מי שעשו כל טעות אפשרית, קוממו וגרמו לנזק פטאלי למשטר ולמדינה, גם לרעיונות המוצדקים שנכללו ברפורמה שלהם", כותב נדב העצני. ה"ושות'" של העצני כולל את שמחה רוטמן, בצלאל סמוטריץ' ו"עסקני החרדים". "לו רק היו פועלים בשיטת איילת שקד, מי שהצליחה למנות בקדנציה אחת ארבעה מתוך שבעת השופטים שהתנגדו לפסק הדין בעניין הסבירות, הם היו מנצחים במערכה", הוא מתאונן.

השרה לשעבר איילת שקד, 12.6.2019 (צילום: פלאש 90)

איתן אורקיבי קורא להפיק לקחים מ"הנוק-אאוט שחטף המחנה הלאומי בניסיון-הנפל שלו לחולל שינוי מקיף ומיוחל, בשעה שהוא נהנה מרוב מוצק בכנסת". אחד הלקחים, לדבריו, הוא כי "יש כנראה יותר סיכויים להשיג נקודות בגישה הקואופרטיבית של איילת שקד מאשר במנהיגות השרירים של יריב לוין". משום כך, הוא כותב, יש לשתף פעולה עמה, כמו גם עם גדעון סער, צבי האוזר ו"אפילו" זאב אלקין.

חוגגת את תבוסתו של שר המשפטים לוין, מפרסמת השרה לשעבר שקד מאמר פרי עטה במוסף "ישראל השבוע" של "ישראל היום". "שר המשפטים הבא יצטרך להמשיך את אשר התחלתי, למנות לפחות שופט אחד ששייך למחנה השמרני ובכך למעשה לשנות את הרוב בבית המשפט העליון לראשונה בהיסטוריה של מדינת ישראל", כותבת שקד. "[...] מהפכה שמרנית באה לעולם בעבודה קשה, צעד אחר צעד, בתהליך אבולוציוני - לא בהצהרות פומפוזיות ובחוסר מעש. התוצאות מדברות בעד עצמן. כל שצריך הוא להיישיר מבט למציאות".

מילים דומות להפליא כותב נדב איל בטורו שב"מוסף לשבת" של "ידיעות אחרונות". "בינואר 2023 לקחו יריב לוין, שמחה רוטמן ובנימין נתניהו את מדינת ישראל לסיבוב אימה מיותר, מזעזע ומשסע ברכבת השדים של ההפיכה המשפטית. המהלך היה - לפני הכל - מטופש. רפורמה חוקתית עושים בצעדים מדודים, בחקיקה שבה נבחנת כל מילה, בהסכמה רחבה. הדרך הטובה ביותר לשנות את מערכת המשפט היא באמצעות מינויים; כך עשתה איילת שקד, והשופטים שהביאה סיפקו השבוע את הסחורה השמרנית".

מיד בהמשך "המוסף לשבת" מביע עמית סגל עמדה שונה. לדבריו, "גם מהפכת שקד נכשלה השבוע", שכן מבין חמשת השופטים השמרנים שמונו בתקופתה "רק אלרון ומינץ נצמדו לעמדה שנחשבה בזמן שקד קונצנזוס כמעט מוחלט, שאפילו אין צורך לשאול לגביו: שלבית המשפט אין שום סמכות לפסול חוקי יסוד". למען האמת, השופט יוסף אלרון גם הוא לא נצמד לעמדה זו וקבע כי יכול להיות מקרה שבו יהיה מקום לדון בשאלה. וגם למען האמת, העמדה הזו לא נחשבה לקונצנזוס מוחלט, אלא בדיוק להיפך.

"המלחמה שאליה יצאו שלל קבוצות וארגונים נגד הרפורמה המשפטית נראית כעת כמאבק הציבורי המוצלח ביותר שידעה מדינת ישראל בעשורים האחרונים", כותב שלמה פיוטרקובסקי ב"מקור ראשון", אך מנחם כי אין מקום לייאוש. לדבריו, על הימין לחזק את אחיזתו במערכת המשפט ובמערכת הפוליטית. "המפתח לרפורמה העתידית עובר בפקולטות למשפטים ולמדעי המדינה", טוען פיוטרקובסקי וקורא לציבור הימני "הטובים למשפט". לדבריו "הדרך אומנם תהיה ארוכה, אך בסופה השינוי בוא יבוא".

אך יש גם מי שלא נואשו מהרצון לקדם הפיכה משטרית כבר בעתיד הנראה לעין. הפרשן הפוליטי של "ישראל היום" מתי טוכפלד כותב שגם השבוע ח"כ שמחה רוטמן "אופטימי". לפי טוכפלד, "רוטמן משוכנע כי בפעם הבאה שינסו לשנות [את מערכת המשפט] ידם של המנסים תהיה על העליונה. הגיים-צ'יינג'ר היחיד שעמד בפני הרפורמה הקודמת, הוא אומר, היה עניין הסרבנות. האיומים האלה הרסו את היכולת להעביר את החוקים בכנסת. אחרי 7 באוקטובר והמלחמה הנוכחית בעזה, לא יהיה אפילו גורם אחד שיעז עוד פעם לאיים בסרבנות. מי שינסה, הוא אומר, יחטוף מכת נגד מהחברה הישראלית כולה".

תחזית

"ההערכה במערכת הביטחון היא ששיקום הריסות צפון הרצועה יימשך לפחות שבע עד עשר שנים", כותב רון בן-ישי ב"ידיעות אחרונות". "שיקום היישובים הישראליים בעוטף, שספגו מכה קשה ב-7 באוקטובר, צפוי לקחת בין שנתיים לארבע שנים".

פרטיות

בפתח מוסף G של "גלובס" משוחח דורון אביגד עם עו"ד לינור דויטש, מייסדת-שותפה ומנכ"לית לובי 99. תחת הכותרת "מחיר אישי" מספרת דויטש: "פרצו לי לטלפון, חוקרים פרטיים תצפתו לי על הבית, הייתה לנו במשרד ביקורת פתע מרשות המסים כולל שלוש שעות חקירה שלי, שבסופה הם לא מצאו מילה רעה לומר עלינו. אני יוצאת כיום מנקודת הנחה שכל דבר שאני עושה נמצא תחת מעקב, ומתנהלת בהתאם. כשאתה נלחם בגופים הכי גדולים במשק אי אפשר לצפות שיהיה אחרת. אני מרגיזה אותם ועולה להם הרבה מאוד כסף".

ענייני תקשורת

במדור המכתבים למערכת של "הארץ" כותב ד"ר אמנון יובל כי אחרי שצבי יחזקאלי קרא להשמיד 100 אלף עזתים פנה לנציב פניות הציבור ברשות השנייה. "בתגובה קיבלתי לאחר כמה ימים מכתב מנומס, ארוך ומפותל, שבו נכתב, בין היתר, ש'אין חולק שדבריו של יחזקאלי נאמרו במסגרת חופש הביטוי המוקנה לכתבים, עיתונאים ופרשנים' (ואני חשבתי שעל כך בדיוק חלקתי), ושיחזקאלי הבהיר בהמשך 'כי לא התכוון להרג חפים מפשע... אלא להנחתה של מכה קשה שתזעזע' (כלומר, אני מבין, הרג של 100 אלף עזתים שכולם, כולל מספר משוער של 30 אלף תינוקות וילדים, כחלקם היחסי באוכלוסייה העזתית, היו מעורבים בטבח המחריד שהתבצע ב-7 באוקטובר). עם זאת, כתב, 'היה מקום שיחזקאלי יביע את עמדתו בדרך אחרת' (באמצעות מטאפורות? בפנטומימה?). בסיום דבריו הביע רגב צער 'על אי הנעימות שנגרמה לך ולצופים האחרים מהצפייה בתוכן' (אכן, זו היתה ללא ספק הבעיה המרכזית)". עוד על התגובה של הנציב רגב, בכתבה שפרסם אמש שוקי טאוסיג.

"המלחמה אינה שעתו היפה של כאן 11", כותב ניב הדס במוסף "גלריה" של "הארץ". הדס מבקר בצדק את הסטנדרטים העיתונאיים בתוכנית של אילה חסון ואת ההתעלמות של אסף ליברמן ו"זמן אמת" מהעדות ששמעו על הטנק שירה במהלך ניסיון החילוץ של בני ערובה בקיבוץ בארי.

ב"ישראל היום" מוקדש עמוד לסיקור טקס האזכרה במלאות שלוש שנים למותו של שלדון אדלסון, מייסד ומממן העיתון. לפי כותרת המשנה לידיעה, הטקס היה "מרגש".

ב"הארץ" מתפרסמת רפורטז'ה נוספת מאת מורן שריר על הנעשה במשפט המו"לים.

ב"ישראל היום" מראיין אייל לוי את דובר צה"ל בערבית סא"ל אביחי אדרעי.

בשער מוסף "תרבות וספרות" מתפרסם החלק הראשון במאמר מאת דן מירון על "כמה חידות ביצירת קפקא עם פתיחת שנת המאה למותו". בסיום כותרת המשנה למאמר מצוין כי השנה ימלאו למירון 70 שנות כתיבה רצופה ב"תרבות וספרות".