שכול ושכול
בשלושת הטבלואידים מדפיסים הבוקר בשער את תמונתו של גדי איזנקוט, שר בלי תיק וחבר קבינט המלחמה, עם בנו גל. זו תמונה שסיפק דובר צה"ל, שצולמה כשאיזנקוט כיהן כרמטכ"ל. הוא מחייך בה חיוך גדול ושולח יד כדי לחבק את בנו, חייל במדים, שמחייך גם הוא. "חמישה חיילים ובהם בנו של איזנקוט נהרגו ברצועה, אזרח נהרג ליד גבול לבנון", מוסרת ביובש הכותרת הראשית של "הארץ", היומון היחיד שלא מפרסם את התצלום בשערו.
"גל איזנקוט, בן 25 במותו, נהרג במהלך סריקות בג'בליה, ככל הנראה כתוצאה מפיר ממולכד שהתפוצץ. הוא פונה במצב אנוש לבית-החולים אסותא באשדוד ומותו נקבע במקום", מדווחת לילך שובל, הכתבת הצבאית של "ישראל היום". בשער "מעריב" מציינים שאיזנקוט קיבל את ההודעה על נפילת בנו בעת ש"צפה בניהול התקרית מחפ"ק האוגדה".
בדי-אן-איי של הטבלואיד הישראלי יש שני אלמנטים שבדרך כלל לא מתנגשים זה בזה: עיסוק יתר בידוענים וכיו"ב דמויות ציבוריות, ודבקות בפטריוטיזם אינסטרומנטלי, כזה שלא בהכרח משרת את טובת המדינה אלא בעיקר מקדש את סמליה. הכותרות של היום זימנו לעורכי השערים אתגר: איך לדווח על מות בנו של הרמטכ"ל לשעבר בלי להפלות בין דם לדם, כלומר בלי להוזיל את זכר חבריו?
מתחילת המלחמה, העיתונים מדווחים על ההרוגים לפי תבניות קבועות. למעט מקרים חריגים, כל הרוג מקבל תמונה בגודל זהה ומלל באורך דומה. נסיבות הנפילה מוזכרות, וגם הרקע האישי, אבל המסגור הכללי לא מבדיל בין מי שנהרג בקרב, בעורף או בתאונה. ב"ישראל היום", למשל, מדביקים לקבוצת החללים של היום את הכינוי הקולקטיבי "הקדושים והטהורים". בימים קודמים השתמשו שם בכותרות כמו "מאריות גברו", "על במותיך חלל", "גיבורי התהילה" ואפילו "בת ציון בוכייה".
כפי שניתן להתרשם מהז'רגון המליצי, "ישראל היום" הוא עיתון בלי קלאסה. עיתון של איפור מרוח ודיו שפוך. אין אפורים. לא סומכים על הקוראים שיחושו צער, ולכן דוחפים להם את הצער בגרון. בהתאם לכך, שם גם לא מעמידים פנים שכל החללים שווים זה לזה, ופשוט מדפיסים את הכותרת הראשית "מורשת קרב" על גבי התמונה של האב עם בנו המת.
ב"ידיעות אחרונות" מצאו דרך יותר אלגנטית לעסוק בהרחבה בטרגדיה של השר הבכיר. שם, הכותרת הראשית הבוקר היא "הבנים שלא ישובו". לא הבן, הבנים. ב"ידיעות אחרונות", גל איזנקוט הוא סמל לכך שכל חלל הוא בן של מישהו – ומשום שהוא בן של מישהו מפורסם, אפשר לחשוב עליו ולבכות על כולם. לכן הוא מככב בטורים של סימה קדמון ויוסי יהושוע, מקבל ידיעת הספד מורחבת שנדפסת מעל אלו של שאר הנופלים – וגם טור של חנוך דאום שנדפס בשער במלואו.
מתוך שער "ידיעות אחרונות", היום (לחצו להגדלה)
"הכאב שלך, גדי, הכאב של כולנו", נמסר בכותרת הטור. "אויבינו אולי ירצו להשתמש במות בנך ולהופכו להישג מוראלי שלהם, אבל מותו הכואב כל-כך במערכה על המולדת הוא אות של כבוד עבורך ועבור המדינה הזו", כותב דאום. "אצל אויבינו המפקדים מתחבאים בבונקר – אצלנו, המפקדים נמצאים בחזית. אצל אויבינו המנהיגים שוהים עם משפחתם במלונות בקטאר – אצלנו בניהם נשלחים יחד עם כולם לעומק השטח. לוחמים שם כתף אל כתף, כולם, כל בנינו האהובים, מן העיר ומן הספר, מימין ומשמאל".
זו הפריבילגיה של המתים בעלי הייחוס: בזמן שרוב ההרוגים יישכחו, הם יהפכו לסמל.
זה לא קשור לנסיבות המוות, לאישיותו של המת, לתפקיד שמילא בשדה הקרב או לכישוריו. הרפלקס הקבוע של העיתונות הוא לשדר שלכל הרוג יש משמעות, וששמותיהם ייחקקו לעד. אבל כמו שיודעים חבריהם ובני משפחותיהם של הרוגי המבצעים הקודמים ופיגועי הטרור, וכמו שמתחילים להבין גם קרוביהם של נרצחי 7 באוקטובר, אחרי חמשת שלבי האבל הקולקטיביים יגיע גם שלב שישי: השיכחה.
כולם לוחמים כתף אל כתף, כמו שכותב דאום, אבל רק מיעוט מקרבם יזכה לכך שהעיתונות תצמיד למותו משמעות ציבורית. מחיקתם הבלתי נמנעת של כל היתר היא עוד אחת מהתוצאות הבלתי אנושיות של המלחמה.
המערכה
הפרשנים הצבאיים מספקים היום תיאורים תמימי דעים על כך שבחשבון כולל, התקדמות התמרון הקרקעי ברצועת עזה נוחלת הצלחה. כתבים צבאיים שהתלוו לכוחות מביאים קולות לוחמניים מפי חיילים, שמבטיחים שלא יפסיקו להתקדם עד חיסול חמאס. יוצא דופן אחד הוא חייל ששוחח עם יניב קובוביץ מ"הארץ", "אלכס מאשדוד", שאומר לו שהוא התעייף מהלחימה ומהקשיים הכלכליים בבית, ומתכוון לפרוש משירות מילואים בתום המלחמה.
"המהלך הקרקעי מוכיח את עצמו", כותב אבי יששכרוף ב"ידיעות אחרונות". "חמאס ניגף בסופו של דבר בכל מקום שהוא פוגש את כוחות צה"ל, אם בצפון הרצועה וכעת גם בדרומה. התמונות הלא פחות ממדהימות שהגיעו אתמול מעזה של עשרות ואולי מאות גברים פלסטינים קשורים ורק בגדים תחתונים לגופם לאחר שנכנעו בפני חיילי צה"ל – מספרות היטב על המתרחש בלחימה.
"חמאס הימר, כנראה, שהפעולה הקרקעית הישראלית תהיה מוגבלת מחשש מפני פגיעה בחיי חיילים וגם בגלל הלחץ הבינלאומי. אולם הצורה האגרסיבית כל-כך שבה פועל צה"ל מוכיחה את עצמה עד כה ומובילה להתפוררות צבאית של חמאס במקומות שבהם הוא פוגש את הכוחות הישראליים. [...] המרכז השלטוני של חמאס, כלומר מרכז עזה ואזור חאן-יונס, מתמוטט, וכל המזרח התיכון צופה בכך ומבין את המסר".
כלי רכב צבאיים מובילים חיילים וחנוכיה סמוך לרצועת עזה, בשבוע שעבר (צילום: פלאש 90)
"איך מפרקים משטר, שמעשית כבר ויתר על שלטונו האזרחי בצפון הרצועה, ומאבד במודע שליטה על חלק מהמתרחש בדרומה?", תוהה עמוס הראל ב"הארץ". "ערוצי הטלוויזיה הישראליים מגוננים על הציבור מפני רוב מראות ההרס והסבל ברצועה. זו טעות קשה, משום שהיא פוגעת בגיבוש הפרספקטיבה בדבר המצב האמיתי שם".
הראל מתאר את המצב במקומם: "מאז כניסת צה"ל לחאן-יונס, כשבדרום מצטופפים קרוב לשני מיליון אזרחים פלסטינים – כמחציתם פליטים שדחקה ישראל מן הצפון – מחריף הכאוס באזור. ישנם יותר אירועים שבהם תושבים מתעמתים בגלוי עם אנשי חמאס, מאשימים אותם בשמירת הסיוע ההומניטרי לעצמם או בוזזים מחסנים של ארגונים בינלאומיים, בניסיון נואש להישרד.
"חלק מן הזעם הזה יוצא, עדיין תוך חשש רב, כלפי סינוואר ואנשיו. גם ישראל ומצרים עשויות להיפגע ממנו במקרה של אסון הומניטרי חריף יותר. אי-אפשר לשלול תרחיש שבו המוני אזרחים פלסטינים רצים אל הגבול, הישראלי או המצרי, בדרישה לקבל מזון ותרופות או מחסה מההפצצות. מסיבה זו בדיוק מצרים מקימה בימים אלה סוללות עפר שמטרתן להקשות על המעבר לסיני דרך ציר פילדלפי".
יששכרוף מצטרף לניתוח: "אט-אט, לעתים בלחישות אך לעתים גם בגלוי ובצעקות, גוברת הביקורת מתוך עזה נגד חמאס. נכון, מדובר בניצנים של מחאה, נכון, הרוב הגדול של תושבי הרצועה עדיין תומך בארגון והפופולריות שלו בגדה המערבית נמצאת עדיין בנסיקה. אך כבר לא ניתן להתעלם מכך שבקרב הפלסטינים בעזה ישנה מורת רוח מההתנהלות של חמאס, בעיקר בכל הקשור לשחיתות הארגונית. כלומר השתלטות על משאיות סיוע של האו"ם, השתלטות על הדלקים שמועברים לרצועת עזה ובעיקר ההסתתרות של כל צמרת חמאס ורבים מהבכירים במנהרות.
"עזה קורסת, ואין מילה אחרת לתאר זאת. כאשר בימים הראשונים נכתב כאן שעזה עומדת בפני נכבה – אסון שיזכיר את זה של 1948 – בחמאס עוד זִלזלו בכך. אולם הרצועה עומדת בפני אסון קשה, ורבים מתושביה לא רק שנאלצו לנטוש את בתיהם, אלא שאין להם בתים לחזור אליהם. כ-70% מהבתים בצפון הרצועה אינם ראויים למגורי אדם, וכעת גם בתים רבים בחאן-יונס, דיר אל-בלח ורפיח מצטרפים לסטטוס הזה. [...] הנכבה החדשה הותירה מספר נפגעים חסר תקדים ברצועה ותושביה, בחלקם, מבינים שחמאס, ובראשו יחיא סינוואר, הם אלה שאחראים למצבם".
פלסטינים מביטים בבניינים שהופצצו על-ידי צה"ל, השבוע בחאן-יונס (צילום: עטיה מוחמד)
הכתב הצבאי יוסי יהושוע, שבמערכה הזאת מסתמן כמיליטנטי יותר מרוב עמיתיו, גורס שעוד חזון למועד. "הרצועה עברה חורבן מוחלט, שכבר מעורר ביקורת פנימית כנגד הנהגת הארגון הרצחני, שבגלל המתקפה שלו ב-7 באוקטובר נהרגו עשרות אלפי עזתים ומאות אלפים נפצעו. ועדיין חשוב לומר: ישראל לא השיגה את השבירה, את הקנאק של חמאס", הוא כותב היום ב"ידיעות אחרונות" ברשימה שנושאת את הכותרת "מחפשים נקודת שבירה".
"זה היה יכול להיות חיסול של סינוואר, מוחמד דף או מרואן עיסא, מה שלא קרה עדיין. משימה זו מוטלת בעיקר על שב"כ, ועד שתגיע ההזדמנות, צה"ל חייב להשיג נקודת שבירה בקרב בחאן-יונס. רק לחץ כזה יכול להביא את חמאס לעסקה נוספת לשחרור חטופים וחטופות. 'אם נשמע את הקנאק, הקערה תתהפך', אומר בכיר במטכ"ל".
גם רון בן-ישי הוותיק נדרש לכך. "עד כמה חמאס קרוב לנקודת השבירה? קשה לומר. אבל כשראיתי השבוע את תמונות הביזה של מחסן אונר"א בחאן-יונס נזכרתי באותם מחזות בדיוק שראיתי לנגד עיני ב-2003, בערים תיכרית ומוסול שבעיראק. זה היה הסימן הראשון לכך שמשטרו של סדאם חוסיין עומד בפני קריסה", הוא כותב ב"ידיעות אחרונות".
ב"גלובס", יואב קרני חתום השבוע על טור שמנוסח כשיחה עם מזכיר המדינה האמריקאי. המוטיב המרכזי הוא החרדה הקיומית שמניעה את מלחמת עזה. "כלי התקשורת שלנו נמנעים באופן שיטתי מלדווח על היקף הטרגדיה הפלסטינית בעזה", כותב קרני. "איננו מעזים להראות את הילדים מכוסי הכוויות בזרועות אמותיהם. איננו נוקבים במספרי מתיהם. מאשימים אותנו שקלים חייהם בעינינו. ואמנם יש בינינו לא מעטים המוכנים לרוקן את עזה מפלסטינאיה. אבל זו אינה הסיבה שאנחנו נמנעים מלהראות ומלנקוב.
"אנחנו עושים כן כדי שלא להתמלא ייאוש. אם נדע מה קורה שם, אולי יתמעט רצוננו לעמוד במשימה. האין זו הודאה איומה? האין אנחנו משילים חד-משמעית כל התיימרות לפן מוסרי? ייתכן מאוד.
"אדוני מזכיר המדינה, אנחנו איננו מנהלים מלחמת נקם. אנחנו מנהלים מלחמת חרדה. בסופה, אם נגיע אל סופה, על הררי גוויות פלסטיניות, יהיה קשה למצוא יותר מקומץ אנשים עלי אדמות שלא ירחשו לנו טינה עמוקה. מה איומה היא הבחירה שלפניכם, אדוני המזכיר: התניחו לנו להציל את עצמנו, או התצילו את עזה מידינו? ייתכן מאוד שזו תהיה בחירה בלתי חוזרת. ייתכן מאוד שאי-אפשר להציל גם אותנו וגם את עזה".
החטופים
אפיק הפעולה המקביל שמעסיק את העיתונות הוא זה של החטופים, שלמעלה ממאה מהם עדיין מוחזקים בעזה. "אנחנו חזרנו. הם עדיין בסכנה", נכתב בכותרת גדולה בראש שער "הארץ". הדוברות: חן ואגם גולדשטיין-אלמוג מכפר-עזה, ששוחררו מהשבי וחולקות את עדותן עם הכתב רן שמעוני. תמונתן היא האלמנט הגרפי הבולט ביותר בעמוד השער.
"הראיון הזה הוא לא בשבילן כמו שהוא עבור 138 החטופים שנותרו בעזה – נשים, גברים וילדים", כותב שמעוני. "למענם הן רוצות לדבר כעת על שבעת השבועות שלהן ברצועת עזה: על השקט הנורא ברגע החטיפה, על הימים הארוכים שם תחת איום ההפצצות של צה"ל, על הזוועות ששמעו מחטופים אחרים שפגשו".
"רצחו את ההורים שלי, פישלתם בענק, לפחות תחזירו את אח שלי", זועקת הכותרת הראשית של "גלריה", מוסף התרבות של "הארץ", שמפנה את הקוראים לראיון עם האמנית מרב סבירסקי, בת קיבוץ בארי. בשער המוסף המגזיני של "מעריב", במרכז, נדפסות שתי מילים: "לבד בעזה". מסביבן שובצו 24 תצלומים של גברים צעירים ומבוגרים. "הנשים, הילדים והאמהות שלהם שוחררו, אבל הם עדיין שם", נכתב שם. חמישה מבני משפחותיהם מתראיינים וקוראים לשחרורם.
"סופרת הילדים המיתולוגית גלילה רון-פדר-עמית גייסה את הגיבור הכי מוכר שלה, ג'ינג'י, למאבק למען שחרור החטופים", מבשרים בשער האחורי של "ידיעות אחרונות". כתבת השער של "7 ימים" היא "יומן השבי של מיאה ובלה". מיאה ליימברג ואמה גבריאלה (ולא הכלבה בלה) משחזרות בה את תקופת השבי וההמתנה ומדברות על "המשימה שהן חייבות להשלים לפני שהן חוזרות לאנונימיות" – השבת שני בני משפחתן שעדיין חטופים. בכתבה אחרת מתראיינות ארבע אמהות שבעליהן עדיין בעזה.
צעדה למען החזרת הישראלים החטופים המוחזקים ברצועת עזה, אתמול בתל-אביב (צילום: מרים אלסטר)
ב"ישראל היום" מסתייגים מהכתבות האלה, ואף טוענים שהן מחזקות את האויב. "שום דבר אינו מקרי בקמפיין העוצמתי שנועד לכופף את הממשלה להיכנע לחמאס ללא תנאי. כל ראיון של בן משפחה בתקשורת, כל כותרת בעיתון – הכל תוצר של מסע מתוחכם שמשחזר את הדינמיקה שהובילה ב-2011 את ההנהגה החלשה, בראשות נתניהו, להיכנע ולשחרר את סינוואר וחבר מרעיו", טוען נדב העצני.
"זהו מהלך שקורע את הלב ומשחק לידיים של האויב", הוא מוסיף, ונוקב בשמו של רונן צור, אסטרטג ומומחה ללכלוך שמנהל את הקמפיין הציבורי של מטה משפחות החטופים.
העצני ודאי יודע שמשפחות החטופים זועקות לא רק כדי להחזיר את ישראל לשולחן המשא-ומתן, אלא משום שההפצצות מסכנות את יקיריהן ועל-פי עדויות כבר המיתו שבויים. ובכל זאת, הוא שולף איש קש ומפנה אליו את הביקורת: "הסיסמה 'כולם תמורת כולם' היא לא פחות ממתכון לחיסול המדינה. שלא לדבר על הדרישה לעצור את הלחימה ולאפשר למפלצות להיחלץ ממלתעותינו".
העסקה שאליה חותרים בישראל מורכבת יותר. "לפי האסטרטגיה של הנהגת המדינה, חידוש הפעילות המבצעית של צה"ל ברצועה יעלה את הסיכויים לשחרור יתר החטופים והחטופות", מציין שמעוני ב"הארץ". "כפי שלאחר 51 ימי לחימה אינטנסיבית החל רצף של שחרור יותר מ-80 נשים וילדים – כך יהיה גם כעת עם יתר החטופים, בהם חיילי צה"ל".
"התקפות חיל האוויר גמרו עלינו, זה היה קשה ביותר, משהו שהוא פיזי ללב, לנשמה, ממש לתוך הגוף", אומרת לו חן גולדשטיין-אלמוג. "כשהיינו שומעות ברדיו איך הלחימה מעמיקה, זה היה מייאש אותנו. לא הבנו איך אנחנו שם ואפשר להעמיק את הלחימה. היו מצבים שהגענו לסכנה ממש קיומית, בגלל ההדף של ההפצצות".
שמעוני מוסיף: "האפשרות המבעיתה ביותר בעיניהן היתה מבצע מיוחד שינסה לשחרר אותן בכוח. 'הם (המחבלים) היו צמודים אלינו, ממש באותו חדר כל הזמן', מסבירה חן, 'אמרנו לעצמנו שכל פעולת חילוץ תעמיד אותנו בסיכון. מאוד דאגנו מזה'".
הקנוניה
ביקום הביביסטי יש מי שרואה בקמפיין החטופים חלק מקנוניה זדונית. "בכתבה על פעילי השמאל בישראל ששודרה ב-CNN נטען שמשפחות החטופים, ועכשיו גם חלק מהחטופים עצמם, הפכו תוך כדי המלחמה לתנועה פוליטית. אבל כפי שהצטייר השבוע – זו לא תנועת שלום, אלא בבירור תנועה שאלמנטים שונים בתוכה גויסו להפלת ראש הממשלה בנימין נתניהו", כותב אמנון לורד בפתח המוסף הפוליטי של "ישראל היום".
"איך קרה שחלק ממשפחות החטופים הפכו לכלי בידי האסטרטגים הציניים של השמאל האנטי-ביביסטי – קשה להבין", הוא כותב, ומזייף מעט אנושיות: "אי-אפשר לשפוט חטופים ואת בני משפחותיהם. אבל יש שני גורמים שיש להם עניין, כמטרה אסטרטגית, לפצל את הנהגת המלחמה בישראל. אחד זה הממשל האמריקאי, שהחל לכוון לעבר ישראל את הלהביורים של התעמולה האנטי-ישראלית; המטרה היא להכתיב לישראל את הטקטיקה המלחמתית כדי להפוך את המלחמה לכואבת יותר ולא כדאית. הגורם השני זה האויב – חמאס".
בתרגום מלורדית: אי-אפשר לשפוט חטופים ואת בני משפחותיהם, אבל בכל זאת שפטתי והגעתי למסקנה שיש שתי אפשרויות. או שהם משרתים של השטן הקטן (חמאס), או שהם משרתים את השטן הגדול (אמריקה). הראשון רוצה להשמיד אותנו, ולשני לא אכפת אם ישראל תנצח או תובס במלחמה – העיקר שנתניהו יודח מהשלטון. ניכר שמהאפשרות הזאת לורד חושש יותר מכל.
לורד או המשכתב שהוטל עליו להתקין את הטור מפגינים זהירות. הטקסט מדבר על "חלק מהחטופים", על תנועה שרק "אלמנטים" מתוכה גויסו למשימה הזדונית של הפלת נתניהו. מרוב מאמצים לסייג את ההאשמות החמורות, חמקה לה אל הדף (שוב) ההזיה הגדולה שעומדת בבסיס ההיגיון של הכותב: שארצות-הברית, שמחמשת ומממנת את צה"ל במיליארדי דולרים ומעניקה לישראל גב דיפלומטי וצבאי רחב, רוצה בעצם שנפסיד במלחמה.
ב"מקור ראשון", שכמו "ישראל היום" שייך לטייקונית מרים אדלסון, מתפרסמת תיאוריית קשר אחרת ממשפחת קנוניות מדינת העומק. היא קצת שונה במהות שלה, אבל כמו אצל לורד – התכלית שלה היא ניקוי נתניהו מאשמה והטלת הקלון על סובביו.
רן ברץ (צילום: הדס פרוש)
רן ברץ, יועץ לשעבר של נתניהו שבשבוע הבא יתייצב להעיד במשפטו, מאשים בטבח את ההפיכה המשטרית. אבל לא ההפיכה המשטרית המגולמת ברפורמה המשפטית שפילגה את החברה הישראלית – אלא זו שקדמה לה, שלטענתו הושלמה. לפי תפיסת המציאות של ברץ, הדרג המקצועי – במקרה זה הבטחוני – השלים כבר את ההתנתקות שלו מהדרג הפוליטי והפסיק לקבל ממנו פקודות או לשתף אותו בניהול ענייני הביטחון של מדינת ישראל.
ברץ לא נוקב במונח "מדינת העומק" (חסידי התיאוריה מעדיפים את המונח הלועזי, "דיפ סטייט"), אבל הוא גם לא צריך. "אירועי אותו לילה מר ב-7 באוקטובר מוכיחים שטעה מי שחשש שאנחנו לקראת פוטש של ראשי מוסדות המדינה הלא נבחרים", כותב ברץ. "טעה, משום שהפוטש כבר התרחש בפועל. מבחינת צמרת הביטחון, היא זו שהיתה ב'קוקפיט'. הדרג המדיני היה בקושי נוסע, שאין צורך אפילו לעדכן".
ליתר ביטחון – מי יודע מה תגלה ועדת החקירה? – ברץ מקפיד לציין שגם אם היו מעדכנים את נתניהו ואת שר הביטחון, יואב גלנט, זה כנראה לא היה מונע את הטבח אלא רק מצמצם את ממדיו. ובכל מקרה, הוא מוסיף, גם אם נתניהו היה מקבל התרעה, זה לא בהכרח היה עוזר.
לטענת ברץ, גם אם ראש הממשלה היה מכריז על יציאה למבצע מקדים לסיכול המתקפה של חמאס, הוא היה נכשל. "עצם הניסיון היה מוביל כנראה להדחתו המשפטית כ'לא כשיר', בגיבוי ראשי המערכות", גורס הפובליציסט. "הסרבנים, בלי יוצא מן הכלל, לא היו מתייצבים לשירות" ו"המשפטנים היו אוסרים על ההתקפה" – וזה עוד לפני שמדברים על "ראשי מערכת הביטחון", ש"היו מבהירים שאם המשפטנים יודיעו שזו נקודת הנבצרות [של נתניהו], הם יודעים מה לעשות".
ראוי לחזור על המסר המופרע הזה בניכוי הפירוטכניקה המילולית. לפי התסריט של ברץ, אם במערכת הביטחון היו משכילים לגלות את התוכנית של חמאס ולהציע מכה מקדימה שתסכל אותה, בישראל היתה מתרחשת שרשרת אירועים חסרת תקדים: החיילים כלל לא היו מתייצבים, וגם אם היו מתייצבים – מערכת המשפט היתה מונעת את המבצע מכוח יכולותיה המיסטיות. בתוך כך, המשפטנים היו מכריזים שנתניהו לא כשיר לתפקידו, והצבא היה מדיח אותו – וכל זה כשכולם יודעים שבקרוב עומד להתחולל טבח המוני ביישובי הדרום.
מחשבה עצובה: אף חבר או קולגה לא היה שם ליד ברץ כדי להגיד לו לשתות מים, להניח את המקלדת, להתרחק מהמחשב ולא לשלוח את הטור לעיתון. מחשבה עוד יותר עצובה: הגיוני יותר שמי שהיה לידו דווקא עודד אותו.
פוליטיקה
בשולי העיסוק במלחמה בעזה רוחש העיסוק בהכנות הלא רשמיות לבחירות שיגיעו אחריה. "התרחישים במסדרונות הכנסת צופים שני אירועים משמעותיים שיכולים להוביל לבחירות: פרישת גנץ בינואר ובחירות באפריל-מאי, או לחלופין ההצבעה על תקציב 2024 במרץ ובחירות בקיץ", כותבת שירית אביטן-כהן ב"ישראל היום".
בכל העיתונים מדווחים על הודעת הפרישה של מרב מיכאלי, שלא תתמודד שוב בפריימריז של מה שנותר ממפלגת העבודה. "פרישת מיכאלי היא חלק מסיפור גדול יותר: תפיסות השמאל קרסו", קובע יהודה שלזינגר בשער "ישראל היום". ב"הארץ", רוית הכט קובעת שפרישת מיכאלי "תיתן דחיפה הכרחית לתהליך הבנייה הפוליטי של השמאל", ומסמנת את המנהיג המיועד: יאיר גולן.
גולן, פוליטיקאי כושל שלא שרד את האינטריגות הפנימיות במפלגת מרצ הזעירה, קיבל הזדמנות שנייה כתקווה החדשה של השמאל עקב גבורה יוצאת דופן שהפגין ב-7 באוקטובר. היום הוא מקבל גם את כתבת השער של "מוסף הארץ". "מי שיסתובב עם גולן בימים אלה יתקשה להאמין שמדובר בפוליטיקאי שנדחק ממפלגה שלא צלחה את אחוז החסימה", כותב הילו גלזר, שהתלווה אליו.
"בצעדה למען החזרת החטופים בירושלים, בבית-קפה בתל-אביב ובקיבוצי העוטף התגובות אליו נעות בין 'אנחנו מאחוריך' לבין 'ראש הממשלה הבא'. התכונה סביבו ניכרת גם בקרב עסקני המחנה. 'יש ציפייה אדירה כלפיו וסנטימנט חזק של 'איך פיספסנו את האיש הזה'', אומר יועץ פוליטי שמסייע לו באופן מזדמן, 'מין הכאה על חטא שהחמצנו כלפיו פנים – כי נמאס לנו מגנרלים, כי צריך מזרחי – ולא הבנו שיש לנו אס בשרוול'".
מרב מיכאלי, יו"ר מפלגת העבודה, בשולי מסיבת העיתונאים שבה הכריזה על פרישתה מפוליטיקה. תל-אביב, אתמול (צילום: אבשלום ששוני)
גם בליכוד כבר מתכוננים לבאות. "אלי כהן הורה להנפיק דרכון דיפלומטי לחברי ליכוד וליאיר נתניהו", מדווח גידי וייץ בשער "הארץ". לפי הדיווח, ההוראות של שר החוץ כהן ניתנו בניגוד לעמדת הדרג המקצועי במשרד. וייץ שוחח עם "אדם המתמצא בנעשה בשירות החוץ", כהגדרתו, שמתאר זאת כ"חלוקת ג'סטות למי שישפיעו על עתידו הפוליטי" של כהן.
אסף משניות, ב"בשבע", מראיין את אביגדור ליברמן ומקבל ממנו הכחשה של שמועה על חידוש היחסים בינו לבין אריה דרעי. "זו כותרת שנולדה מכלום", טוען ליברמן. "אני בכלל קיבלתי הודעה לפלאפון והתחלתי לקרוא אותה. פתאום עודד פורר (מספר 2 בישראל-ביתנו, א"מ) נותן לי מרפק ואומר שיש לי אורח. האורח היה דרעי. אני יכול לא להגיד לו שלום כשהוא מגיע לכיסא שלי? כל האירוע לקח פחות מדקה אבל הפך לכותרות. אתה יודע איך זה עובד. זה מאוד קל לצלם משם סרטון קצר ולגרום לו להפוך לכותרות מנופחות".
העיתונות הפוליטית בישראל התרגלה לחפש מתחת לפנס, לקבל תדרוכים מאותם פוליטיקאים ולדמיין עוד ועוד תרחישים שהכוכבים שלהם הם אלו שבמקרה כבר נמצאים על המפה. בבוא הרגע, בעלי הטור והמגישים יקפידו להזדעזע כששחקן קיקיוני כמו איתמר בן-גביר מתגלה כמתוחכם יותר מהם ותופס מקום של כבוד בצמרת השלטון בזכות ניצול המחלות הכרוניות של התקשורת, שהפכו אותו לכוכב.
העיתונאים יודעים שהבחירות הבאות יהיו שונות, ובכל זאת ממשיכים לעסוק ב"מתח" בין בעלי הברית הוותיקים ליברמן ודרעי, בשאלה אם רשימת השמאל החדשה תעשה בחוכמה כשתאמץ את המותגים הגוססים "מרצ" ו"העבודה" ובאפשרות שגדעון סער יתפצל מבני גנץ. בשלב הזה אין להם תשובה אינטליגנטית לאף אחת מהתהיות הלא מאוד קריטיות האלה, ובכל זאת – הם ממשיכים לעסוק בהן כאילו זה מה שיקבע את גורל המדינה.
גישות אחרות אפשר למצוא בעיקר בשוליים של השיח הפוליטי. "בגדול, אני מזהה שני דברים מרכזיים שאנשים הבינו. שני סוגים של התפכחות", כותב היום חנוך דאום ב"ידיעות אחרונות". "הסוג הראשון, אנשי שמאל, גם מהשמאל העמוק, שאומרים לי שהם אכן סירבו להאמין שיש כל-כך הרבה אנשים בצד השני שמה שמעניין אותם זה לרצוח.
"התנגדנו לטרור כמובן, הם מסבירים לי, אבל חשבנו שהתכלית שלו היא להשיג באמצעותו מטרות לגיטימיות. כעת אנחנו מבינים שהטרור הוא התכלית שלהם. הוא המטרה. הם לא אנסו לנו את הבנות כדי שיהיה להם נמל בעזה. זו תובנה חשובה.
"הסוג השני, אנשי ימין, מודים שהנציגים שלהם, בחלקם הגדול, פשוט חדלי אישים. בסוף, כל הפוליטיקאים שהם בחרו בהם, הימין מלא-מלא, אלה שבירברו והאשימו את בנט ולפיד בכך שבגלל רפיסותם האויב מכה בנו, במשמרת שלהם קרה הפוגרום הגדול ביותר שידע העם היהודי מזמן השואה".
דאום רואה את שתי ההתפכחויות האלה משתלבות זו בזו: "אנשי שמאל יביאו לישראל החדשה את ההבנה שהטרור אינו תוצאה של מה שאנחנו עושים או לא, מדובר בשנאה טהורה לעצם קיומנו. אנשי ימין יביאו את ההבנה שזה נגמר. זהו, עידן נתניהו חייב להסתיים. צריך דם חדש. רוח חדשה. יש לו זכויות, יש לו חובות, אבל ישראל צריכה אתחול חדש".
החזון של דאום אופטימי, לפחות בעיניו, אבל מפספס קבוצה פוליטית שעבורה 7 באוקטובר לא היה רגע של התפכחות, אלא הוכחה לצדקת דרכה: הימין הפונדמנטליסטי, זה שעבורו הברית עם נתניהו היתה אינסטרומנטלית בלבד. ב"בשבע" מתראיין השבוע נציג שלה, אלחנן גרונר מאתר החדשות הימני קיצוני "הקול היהודי".
גרונר מספר למראיינת, הדס צורי, שהוא לא מגדיר את עצמו כ"ציוני דתי". כאדם דתי, ברור שהבעיה שלו אינה עם הדת אלא עם הציונות. לפי התיאור שמופיע בכתבה, המאורע המכונן בחייו הוא ההתנתקות: הוא נאבק בתוכנית לגירוש התושבים הישראלים מרצועת עזה, נעצר, ולאחר מכן – לטענתו – לא גויס משום שהוגדר כ"מסוכן לבטחון המדינה".
גרונר מתאר את עצמו כמקור עיתונאי של קרן נויבך, שעמה היה לו לדבריו "שיתוף פעולה", וגם של עמית סגל – שלדבריו קיבל ממנו את הסיפור על הפיצרייה בחווארה שהשתמשה באופן ציני בתצלום של ישראלית שהוחזקה על-ידי מחבלים לקידום מכירות, ונהרסה על-ידי צה"ל.
היחס שלו למערכת הביטחון חצוי. לטענתו, "דרגים בכירים מאוד" במערכת מגדירים אותו כגורם שמתסיס את האווירה בשטחים, אבל מצד שני יש גם "קצינים בכירים ממערכות הביטחון השונות" שעומדים איתו בקשר יומיומי לצורך קבלת "מידע קריטי" על ערבים.
"השב"כ פועל נגדכם?", שואלת המראיינת.
"ברור", משיב גרונר. "למה אריאל דנינו, שישב לצדי מתחילת המלחמה ואסף מידע מרשתות ערביות, נמצא במעצר מינהלי? אני יכול להגיד לך שכשאריאל דנינו נעצר, פנו אלי גורמי מודיעין ושאלו אותי למה הפסיק להגיע אליהם מידע מאיתנו. אמרתי להם שזה בגלל שאריאל נעצר והם היו בהלם. הדרג הטקטי מקבל מאיתנו מידע, אבל בדרג האסטרטגי נאחזים בקונספציה".
המראיינת שואלת אותו אם הוא אופטימי לגבי "הניצחון של עם ישראל". גרונר משיב בחיוב. "העם עובר שינויים מהותיים, והעם הוא בריא. הרב יצחק גינזבורג מסביר שנוצר פה אין מאוד גדול. לא היתה מדינה ב-7 באוקטובר. לתוך הריק הזה צריך להכניס הרבה יש. אנחנו צריכים להביא דברים חדשים לגמרי, להכניס כמה שיותר תוכן חדש לעם ישראל ולחיים הציבוריים".
איך לעשות כסף ממלחמה
כתבת השער של "ממון", מוסף הכלכלה של "ידיעות אחרונות", מקבצת יחד שש נשים של מילואימניקים שמתמודדות עם קשיי הפרנסה שהביאה המלחמה. "העסקים שלהן קורסים, השכירות נאלצות לצאת לחל"ת או לרדת לחצי משרה, וגם המשכורות של הבעלים, שעזבו הכל והתגייסו, לא תמיד נכנסות", מוסבר לקוראים.
הפרוסה השנייה בסנדוויץ' החובות של "ידיעות אחרונות" היא כתבה שנרכשה על-ידי בנק הפועלים, הספונסר הוותיק של המערכת ועד לא מזמן גם שותף עסקי של המו"ל, נוני מוזס. "איך מתמודדים עם המשבר ויוצאים ממנו מחוזקים? לאופיר אוחנה, מנהל האגף הקמעונאי בבנק הפועלים, יש שורה של טיפים חשובים", מבטיחה פיסת התוכן השיווקי שסוגרת את המוסף.
כצפוי, הטיפ אינו באמת טיפ אלא עידוד לקחת עוד הלוואות, שיפרנסו את הבנק ויעמיקו את הבור הכלכלי של בעלי העסקים. בירכתי הטקסט שובץ הדיסקליימר הקבוע של פרסומות להלוואות: "אי-עמידה בפרעון ההלוואה עלול לגרור חיוב בריבית פיגורים והליכי הוצאה לפועל".