כעת, כאשר מחדלי הממשלה ברורים כשמש גם לרבים מחסידיו המובהקים של בנימין נתניהו, יש מי שכבר רואה באופק את סוף עידן נתניהו בפוליטיקה הישראלית. מתוך כך מתחילים להישמע קולות של סיכום והערכה היסטורית.
בקרב מחברי הסיכומים נשמעת אמירה שלפיה שנת 2016 מסתמנת כקו פרשת המים בדרכו הציבורית של נתניהו. על-פי הגישה הזאת, עד פתיחת החקירות נגדו נהג נתניהו בממלכתיות ודאג לאינטרס הלאומי הרחב, ואילו משנת 2016 – השנה שבה החלה החקירה הפלילית שהולידה את תיקי האלפים – נתניהו השתנה והעמיד את היחלצותו מהמשפט במרכז עשייתו, כאשר כל פעולה נשקלת ונמדדת בהתאם לתרומתה לשיפור מצבו האישי ולשימור שלטונו, גם אם היא עומדת בניגוד מובהק לאינטרס הלאומי.
דומני כי ראייה זו היא פשטנית במידה רבה, ולקויה מיסודה. מדויק יותר לקבוע שנתניהו פשוט פוסע באותו נתיב שסימן לעצמו כבר בראשית דרכו הפוליטית, שבבסיסו העדפה ברורה של האינטרס האישי והקבוצתי על פני האינטרס הלאומי. התוצאה היא החלשת ישראל מחוץ ומבית.
ביטוי ראשון לגישה הזאת של נתניהו ניתן למצוא כבר בימים שלאחר רצח רבין, כשנתניהו והליכוד עדיין היו באופוזיציה. בעקבות התדהמה והזעם הציבורי שעורר הרצח, התעורר חשש שהתחושות הקשות יופנו נגד כלל הימין – סנטימנט שיתורגם לתבוסה בבחירות המתקרבות. בימין הקיצוני היו מי שבחרו להתמודד עם הסכנה באמצעות הפצת תיאוריית קונספירציה שבמרכזה הטענה שהשב"כ הפעיל את הרוצח, יגאל עמיר.
לא רבים יודעים זאת, אבל אחד הגורמים שניסו להדהד את תיאוריית הקשר של הימין הסהרורי ולטעת אותה בלב השיח הציבורי היה נתניהו. העיתונאים דן רביב ויוסי מלמן מעידים בספרם "מלחמות הצללים" (2012) כי יומיים לאחר ההתנקשות טִלפן נתניהו לכמה עיתונאים וניסה לשכנע אותם שהשב"כ קשור לרצח.
נתניהו הזכיר ששנים אחדות קודם לכן יצא עמיר לרוסיה לשליחות קצרצרה כדי "להדריך בני נוער יהודים" מטעם ארגון נתיב, שהשתייך לאחת מזרועות המודיעין. לפי התיאוריה הכוזבת הזאת, לא מן הנמנע שעמיר המשיך להיות קשור למערכת הביטחון גם לאחר מכן, כלומר בזמן הרצח.
יגאל עמיר משחזר את ההתנקשות בראש הממשלה יצחק רבין. תל-אביב, 7.11.1995 (צילום: נתי הרניק, לע"מ)
העיתונאים לא מיהרו לקנות את הידיעה, שנתפסה בעיניהם כנגועה באינטרס אישי. אולם מתברר כי גישה זו של נתניהו נותרה בעיניה. לא במקרה הוא נמנע מלגנות או לשלול את דברי בצלאל סמוטריץ', שבנאומו ביום השנה לרצח רבין בנובמבר 2022 רמז במפורש לתיאוריית הקונספירציה. המשמעות ברורה: מתוך רצון למנוע תבוסה בבחירות ולרכז את הימין תחת הנהגתו, נתניהו לא יצא נגד הפצה בוטה של דבר שקר שפגע בשב"כ והשחיר אותו בעיני הציבור.
אחרי פרוץ מלחמת עזה, כשתיאוריות קשר על "בגידה מבפנים" שגשגו במעגלי הימין, נתניהו נמנע מלגנות אותן – ולבסוף, כעבור כמעט חודשיים, הכחיש בחצי פה את קיומה של "קונספירציה" וטען שלא זה הזמן לעסוק בכך.
ביטוי שני לגישה של נתניהו קשור לפגיעה בחוסן החברתי ונמצא בשתי סיסמאות שלהן נודעת משמעות מרחיקת לכת, ואשר מסמלות במידה רבה את דרכו הפוליטית. האחת לקוחה מבנק הסיסמאות שעמן רץ נתניהו ב-1996, הבחירות שבהן עלה לשלטון לראשונה: "נתניהו טוב ליהודים".
הסיסמה השנייה לא היתה חלק מקמפיין בחירות, אלא נלחשה באוזנו של הרב יצחק כדורי ב-1997, כשנתניהו כבר היה ראש ממשלה: "אנשי השמאל שכחו מה זה להיות יהודים". הדברים נאמרו כביכול בהיסח דעת, אך נקלטו במיקרופון של כתב רשת ב' דאז חיים ריבלין ונחקקו כאחד הביטויים המפורסמים לנוהג של נתניהו להשחיר את שמם של יריביו.
שני הביטויים הללו לא היו מקריים, אלא חלק ממהלך מחושב שנועד להעמיק את השסע החברתי בישראל, לסמל את מתנגדיו הפוליטיים כ"אחרים" שמתנכרים ליהדותם ולמסגר אותם כאויבים.
בנימין נתניהו ורעייתו שרה עם האסטרטג הפוליטי ארתור פינקלשטיין. בית ראש הממשלה, ירושלים, פברואר 1999 (צילום: עמוס בן-גרשום, לע"מ)
חסידי נתניהו מרבים להאשים את מתנגדיו בתקשורת ב"הנדסת תודעה". אבל האמת היא שאת אותו הדבר בדיוק עשה נתניהו כבר במסע הבחירות של 1996, שעליו ניצח האסטרטג הפוליטי המנוח ארתור פינקלשטיין.
בהתאם למשנתם של אדוארד ברנייז וארנסט דיכטר, אבות תורת יחסי הציבור והנדסת התודעה, שינה פינקלשטיין את אופי הקמפיינים הפוליטיים בישראל: מסרים שליליים במקום חיוביים, וחיפוש עיקש אחר נקודות התורפה שמפצלות את החברה – שאותן מצא במתח העדתי והדתי בישראל.
פינקלשטיין זיהה שהעמקת התהום בין "יהודי" ל"ישראלי" כמאפיינים זהותיים, ובין "מזרחים" ל"אשכנזים", תבטיח את בחירת נתניהו, ואף תטשטש את העובדה שנקודת הפתיחה שלו היא היותו נציג מובהק של השבט ה"ישראלי", כלומר האשכנזי והחילוני.
בחושיו החדים יצק פינקלשטיין את תבנית ה"בייס" הליכודניקי, שעליו נדרש נתניהו להישען על חשבון כלל ישראל. במילים אחרות, מסע הבחירות של 1996 קבע את המשוואה, שתלך ותשתכלל, ולפיה ניצחון בבחירות ושימור האחיזה בשלטון מחייבים דה-לגיטימציה של ה"ישראלי" החילוני-ליברלי, ה"שמאלני", בצד העמקת המתח והפיצול החברתי והעדתי.
ביטוי שלישי לדרכו הפוליטית של נתניהו בא לידי ביטוי בפגיעה בקשרים עם הממשל האמריקאי ועם יהדות ארצות-הברית. הזיכרון הציבורי הוא מטבעו קצר וחמקמק; לכן, ייתכן, יש הרואים ביחסים המתוחים בין נתניהו לברק אובמה תולדה של תקרית נקודתית שכולה לשם שמים – הצלת ישראל מהגרעין האיראני. ולא היא. הגישה של נתניהו, שהביאה להתרחקות מהמפלגה הדמוקרטית והקהילה היהודית הליברלית בארצות-הברית, באה לידי ביטוי כבר בעת כהונתו הראשונה.
ההתרחקות הזאת לא התעוררה בעקבות מחלוקת על המשך יישום הסכמי אוסלו ו"תוכנית וואי", אלא דווקא בעקבות בחישה של נתניהו בפוליטיקה האמריקאית. ממשל קלינטון ראה בחומרה את חיזוריו המופגנים של נתניהו אחר יריביו הפוליטיים של הנשיא, שהבולט בהם היה הכומר האוונגליסטי ג'רי פולוול.
פולוול הטיף לחקיקה דתית ולרדיפת הקהילה הגאה ונתפס כאחד מיריביה המובהקים של המפלגה הדמוקרטית. אגב, זה אותו כומר שטען כי מתקפת הטרור של 11 בספטמבר היתה עונש אלוהי שהוטל על אמריקה בגין היחס הליברלי שהפגינה כלפי הקהילה הגאה. נתניהו ראה בו ידיד ראוי לישראל.
בנימין נתניהו וברק אובמה. נמל התעופה בן-גוריון, מרץ 2013 (צילום: מרים אלסטר)
הרבה לפני שנתניהו התייצב לנאום בקונגרס למורת רוחו של הנשיא אובמה, במערכת הבחירות של 2012, ראש ממשלת ישראל הביע תמיכה גלויה ביריבו הרפובליקאי מיט רומני. מול הניסיון להישען על הימין הדתי האוונגליסטי ראוי היה לתת את הדעת דווקא להתחזקות הזרם הליברלי בקרב הדור הצעיר בארצות-הברית, שאליו משתייכת מרבית הקהילה היהודית.
מניע אחר שהרחיב את הקרע עם המפלגה הדמוקרטית התרחש במהלך כהונתו הנוכחית. בעקבות הסתייגות שהשמיע הממשל מ"הרפורמה המשפטית", מקואליציית נתניהו בקעו קולות שביזו את הנשיא ביידן; עדו נתניהו, אחיו של ראש הממשלה, אף העלה סימני שאלה לגבי כושרו המנטלי של הנשיא. בחודשים שלפני טבח 7 באוקטובר נתניהו אִפשר למקורביו לפגוע מילולית באופן אישי בנשיא האמריקאי, שתמיכתו בישראל היא אבן יסוד בביטחון הלאומי.
הקרע שנפער ביחסי ישראל והמפלגה הדמוקרטית והציבור הליברלי באמריקה תרם להתרחבות הנתק בין היהדות הרפורמית והקונסרבטיבית לבין ישראל. יש סיבות רבות לתהליך האיטי של התרחקות יהדות ארצות-הברית מישראל, בהן תהליכי התבוללות, מחלוקות פנימיות וביקורת גוברת על מניעי הלובי הישראלי בוושינגטון. לממשלת נתניהו הראשונה יש מניות יסוד בתהליך הזה.
בראשית 1997 הגישה ממשלת נתניהו את הצעת חוק הגיור, שנועדה למסד את הגישה האורתודוקסית הנהוגה בישראל על כלל העולם היהודי. בספרו "מטרומן עד אובמה" כתב אבי בן-צבי כי יוזמת החקיקה החריפה את החיכוך והטינה בין יהדות ארצות-הברית והממסד הפוליטי והדתי בישראל, ובאה לביטוי בהתרחקות ובקיצוץ בתרומות לישראל.
הגישה הזאת באה לידי ביטוי גם ב"מתווה הכותל", שהעניק לזרמים הליברליים ביהדות זכות תפילה בשולי הכותל המערבי - בלחץ המפלגות הדתיות בממשלתו, נתניהו ביטל את הפשרה והעצים את תחושת הניכור בקרב היהדות הליברלית. במטרה לרצות את תומכיו מה"בייס", נתניהו שוב לא היסס לפגוע ביחסים עם יהדות ארצות-הברית, שלה נודעה משמעות אדירה כמנוף השפעה וכלובי למען ישראל בממשל האמריקאי.
רבים מצביעים על דמיון בין מחדל 73' למחדל 23'. שלא בצדק, פעילותה הציבורית של גולדה מאיר עומדת בצל מלחמת יום הכיפורים; כל החקיקה הסוציאלית שהובילה כשרת העבודה והקשרים שכוננה עם מדינות העולם השלישי כשרת חוץ נשכחו לה. הכתם של מחדל 23' כבר דבק בנתניהו, אך החוקרים שייגשו לסכם ולאפיין את תקופת שלטונו הארוכה יעשו בחוכמה אם יחפשו את שורשי האסון כבר בימיו הראשונים כראש ממשלה.
ד"ר עופר חן הוא מחבר הספר "המשכיות ומפנה: דרכה של הניאו-אורתודוקסיה בישראל" (2015)