להתעדכן באובססיביות
"ככל הידוע", כותב הבוקר עמית סגל ב"מוסף לשבת" של "ידיעות אחרונות", "מדובר במנהיג האויב הראשון בהיסטוריה של העם היהודי שדובר עברית רהוטה". סגל מתייחס למנהיג חמאס בעזה יחיא סינוואר, כמובן. לדברי פרשן חדשות 12 ו"ידיעות אחרונות", מ"מעמקי הבונקר שלו, כנראה בח'אן-יונס, הוא ממשיך להתעדכן באובססיביות מערוצי הטלוויזיה הישראליים".
במוסף "הארץ" כותבת יעל חלק על הטראומה והפוסט-טראומה שחטפו מי שצפו באובססיביות בסרטונים מפיגועי ה-11 בספטמבר בארה"ב ופיגועים המוניים אחרים, ועל סימנים ראשונים לתופעה זו גם בישראל של אחרי ה-7 באוקטובר. "אמא מספרת על הבת שלה, שנחשפה לסרטונים, ומאז היא לא אוכלת", אומרת ל"הארץ" ד"ר שירי דניאלס, המנהלת המקצועית הארצית של עמותת ער"ן. "סטודנטית מתקשרת ומספרת שנחשפה לסרטון והפכה לשבר כלי. גבר שמספר שהוא כל הזמן זילזל בהמלצות המומחים, אבל מאז שהוא ראה סרטונים הוא לא ישן בלילות".
לפני כמה ימים מתה לימור חדד, תושבת גדרה בת 56, ממפרצת מוחית בזמן אזעקה, שככל הנראה נבעה מלחץ נפשי. בתה חן סיפרה: "אמא חששה והייתה בחרדה, לכן היא כל הזמן הייתה מחוברת לחדשות".
"ככל שאנשים אמפתיים יותר, עם יותר חמלה, הפגיעה יכולה להיות קשה יותר", מוסיפה ד"ר דניאלס ב"הארץ". בהנחה שעמית סגל צודק, וסינוואר באמת מתעדכן באובססיביות מערוצי הטלוויזיה הישראלים, מזלו שהוא פסיכופט.
עזה החרבה וההרוסה
אם מנהיג חמאס קורא הבוקר בבונקר גם את העיתונים הישראלים, אפילו רק ברפרוף, הוא בוודאי לומד מה מצפים ממנו כעת הישראלים. יוסי יהושוע מעריך בעמודי החדשות של "ידיעות אחרונות", כמו עיתונאים אחרים בעיתונים אחרים, שסינוואר ינצל את הפסקת האש שהחלה הבוקר ויכניס כלי תקשורת בינלאומיים לעזה "כדי לחשוף בפניהם את התמונות שגם הציבור הישראלי לא ממש מכיר: עזה החרבה וההרוסה אחרי כתישה מסיבית של חיל אוויר דרוך ועצבני. מעל ומתחת לקרקע ישנם מתים ופצועים. שלא יהיה ספק: עם כמה שאנחנו מרגישים צודקים, העולם יזדעזע". כשזה יקרה, מזהיר יהושוע ומזהירים גם עמיתיו בעיתונים האחרים, יגבר הלחץ על ישראל שלא לחדש את האש.
כדאי להתעכב לרגע על הניסוח של יהושוע, כי יש בו מידה נאה של חוצפה. מצב העניינים אינו כזה שבו "גם הציבור הישראלי לא ממש מכיר" את המצב הקשה של עזה החרבה וההרוסה. בפועל, הציבור שאינו-ישראלי, בעולם הערבי בוודאי אך גם בעולם המערבי, דווקא נחשף מדי יום לצילומי הזוועות מעזה, מוגבלים ככל שיהיו בתנאי המלחמה. העולם כבר מזדעזע, אף כי בוודאי יזדעזע יותר כשהתמונה המלאה תוצג בפניו. הציבור היהודי בישראל, לעומת זאת, בגלל הצנזורה העצמית של התקשורת המרכזית (למעט "הארץ"), לא מודע כמעט כלל למחיר האנושי שגבתה מאזרחי עזה המלחמה המוצדקת בחמאס.
הציבור היהודי בישראל שרוי בבועה נעימה של בורות מבחירה, שמאפשרת לו להתפלש בקורבנות עצמית ולהתעלם ממה שנעשה בשמו לאנשים שמעבר לגדר.
ההתעלמות הזו עמדה במרכז מאמר שפרסם לאחרונה חוקר יחסי הצבא והחברה בישראל פרופ' יגיל לוי במגזין המקוון "הזמן הזה". "דה-הומניזציה של התעלמות", כתב לוי, היא הגדרה הולמת ליחסם של הישראלים כלפי העזתים. לתקשורת בישראל, כמובן, חלק חשוב בתחזוק ההתעלמות.
"שיח ההתעלמות אינו ממקם במפורש את אוכלוסיית האויב בהיררכיה אנושית נמוכה. אין הוא מייחס תכונות שליליות לאוכלוסייה העזתית. הוא גם לא גורס כי מוצדק ואולי גם ראוי לפגוע בה. השיח פשוט מתעלם ממנה", כותב לוי. "הבחנה זו מומחשת היטב במלחמת חרבות ברזל. נכון למועד הכתיבה של מאמר זה, יותר מעשרת אלפים עזתים נהרגו ברצועה, מתוכם שיעור גבוה של נשים וילדים (לפי דיווחי משרד הבריאות העזתי). הדבר לא עורר שיח בציבור היהודי בישראל. נהפוך הוא, בקרב רבים – בעיקר בימין, אך לא רק שם – טוּפּח שיח של דה-הומניזציה אקטיבית המצדיק את הפגיעה באוכלוסייה, ואילו בשוּרות המרכז־שמאל התקבלו נתוני ההרג אצל רבים במידה משתנה של שוויון נפש. בכך, כאמור, באה לידי ביטוי הדה-הומניזציה של ההתעלמות".
מאז שלוי כתב את מאמרו גדל עוד יותר מספר ההרוגים בעזה ונכון לאתמול, חמאס מדווח על 14,800 הרוגים, כולל 6,000 ילדים ו-4,000 נשים.
קבר אחים בח'אן-יונס, 22.11.23 (צילום: עטיא מוחמד)
בישראל כמובן מתייחסים בזלזול לדיווחי חמאס. "אין גישה חופשית לנתונים, אף אחד לא יכול לאמת את המידע, שמשרת את תנועת החמאס כמו כל מידע אחר שהיא מפרסמת", אמרה לפני כחודש חוקרת המזה"ת קסניה סבטלובה בראיון לאתר זה.
אולם הבוקר מפרסם עמוס הראל ב"הארץ" הערכות ישראליות שתואמות כמעט במדויק את המספרים של חמאס. לפי ההערכה הישראלית, כותב הראל, בלחימה בעזה נהרגו עד כה כ-15 אלף פלסטינים, מתוכם כ-5,000 מחבלים. בנוסף קיימות כנראה עוד אלפי גופות הקבורות תחת הריסות הבניינים שנהרסו בהפצצות, אזרחים ומחבלים כאחד. במילים אחרות, גם אם מתעלמים מהמספר הלא ידוע של עזתים הקבורים תחת הריסות בתיהם, ישראל הרגה כ-10,000 פלסטינים שאינם מחבלים. כיוון שכמחצית מתושבי עזה הם קטינים, אפשר להניח שישראל הרגה אלפים רבים של קטינים.
"הארץ" עודנו כלי התקשורת הישראלי המרכזי היחיד שמתייחס למתרחש בעזה שלא רק מהזווית הצבאית. "דיפלומטים מערביים מזהירים מפני סימנים ראשוניים של התפרצות מחלות בדרום רצועת עזה, בעיקר באזור אליו התפנו תושבים מצפון הרצועה", מדווח אמיר תיבון. לפי הדיווח, הדיפלומטים שמעו מנציגי ארגוני סיוע הפועלים ברצועה "על עלייה במספר הנזקקים לסיוע רפואי בגלל מחלות בטן ועור" וכן על "חשש מפני התפרצות של דיזנטריה עקב הצפיפות, איכות מי השתייה והתנאים הסניטריים הירודים".
עמירה הס מספקת לקוראי "הארץ" המחשה של הזוועה העזתית. "אחת התופעות החדשות היא ילדים שמשוטטים לבדם, בלא הוריהם שנהרגו בהפצצה, נפצעו או לא אותרו. ידוע על ילדים שאינם אוכלים גם כשיש אוכל, ועל ילדים שסובלים מהתייבשות לא רק כי אין מים, אלא גם משום שהם מסרבים לשתות", היא כותבת. נשים שעקרו מביתן בצפון הרצועה משתמשות "בכל מיני קרעי בגדים" במקום תחבושות היגייניות. עקורים אחרים נותרו ללא תרופות, "חסרים מזרנים בבית הספר שמשמש כמקלט, ואנשים ישנים על הרצפה".
עזתית נוספת שנאלצה לעקור מביתה סיפרה להס: "25 ימים היינו באותם בגדים בלי לכבס אותם כי יצאנו מהבית רק עם מה שעלינו ואין מים לכביסה ועכשיו גם נעשה קר יותר בחוץ ואין לנו פרטי לבוש חמים. בלילה איני יכולה לכתוב כי אין חשמל ואין סולר לגנרטור, חשוך נורא בדירה, וכולנו ישנים על הרצפה אחד ליד השני. גם כשיש מים איני שותה לפני השינה, כי אי אפשר לצאת לשירותים בלילה שמא נדרוך על מישהו בדרך".
לפני פרוץ המלחמה נכנסו לרצועה כל חודש כעשרת אלפים משאיות עם מוצרים מסחריים הומניטאריים, לא כולל דלק, מוסיפה ומציינת הס. עד ה-21.10 לא נכנסה אף משאית ובחודש שחלף מאז נכנסו כ-1,400 משאיות, לא כולל דלק. לדבריה, "כמויות המוצרים החיוניים שהוכנסו עד כה וייכנסו בימים הקרובים, לפי התנאים שהציבה ישראל - רחוקות מלהספיק כדי לענות לצרכים הרגילים של בני אדם, לא כל שכן בעיצומו של אסון מתגלגל שבו מזנק שיעור הפצועים".
החטופים
הכותרות הראשיות מוקדשות כולן ל-13 החטופים שאמורים לעבור אחה"צ לישראל. "משפחות חטופים עודכנו כי הם צפויים להשתחרר היום", נכתב בכותרת הראשית של "הארץ". "בואו הביתה", מצווה הכותרת הראשית של "מעריב". "נקבל אותם בדממה", מציע נחום ברנע בכותרת הראשית של "ידיעות אחרונות". "בתקווה ובחשש", ממסגרת הכותרת הראשית של "ישראל היום". "13 חטופים צפויים להשתחרר היום, בצה"ל נערכים לחידוש המתקפה בתום ההפוגה", מדווחת/מקווה הכותרת הראשית של "מקור ראשון".
במוסף "השבוע" של "ישראל היום" כותב מתי טוכפלד כי בשבוע שעבר הוצג בפני חברי קבינט המלחמה מתווה לעסקת חטופים, אולם נתניהו דחה אותו (בהמלצת גלנט ובניגוד לעמדת גנץ ואיזנקוט). "שבוע אחרי כן שיפר חמאס את התנאים, והניח על השולחן הקטארי את ההצעה הנוכחית, זו שלבסוף אושרה", מוסיף טוכפלד אך אינו מבהיר במה שופרה ההצעה של חמאס.
"כיכר החטופים" בתל-אביב, 18.11.23 (צילום: מרים אלסטר)
ב"מעריב" טוען בן כספית כי "אותה עסקה בדיוק (בהבדל זניח ושולי אחד) הייתה על השולחן גם ביום שלישי שעבר". גם כספית לא מפרט לגבי ההבדל. ב"הארץ" כותב ורטר כי נתניהו השתכנע לבסוף לאמץ את תנאי ההסכם בזכות הבטחה שהצלב האדום יבקר אצל כל החטופים. "במסע"ת הפך הסעיף הזה ל'נספח', כלשון רה"מ, שרמז שלא בטוח שחמאס יקיים אותו", מציין פרשן "הארץ".
קלמן ליבסקינד מגיש ב"מעריב" דו"ח ביקורת נוקב נגד התקשורת הישראלית, שמובילה כמו בימי גלעד שליט קמפיין אגרסיבי לשחרור מחבלים. "אני לא רוצה לקבוע שרונן צור, שעד לפני חודש וחצי היה עסוק בקמפיין נגד הממשלה, ממשיך את הקמפיין הזה תוך שימוש בחטופים", כותב ליבסקינד על יועץ התקשורת שמוביל את מטה משפחות החטופים.
"אני כן יכול לקבוע שמה שהוא ואנשיו עושים לא מסייע למדינת ישראל, ומסייע עד מאוד לסנוואר במלחמתו בנו. אם מנהיג חמאס צופה בטלוויזיה במחילה שבה הוא מתחבא, הוא לבטח נהנה לראות את אזרחי ישראל מפעילים לחץ על ממשלתם שלהם בדרישה להתגמש איתו, להתפשט מולו ולתת לו כל מה שהוא מבקש". לפי ליבסקינד, "העיתונות הישראלית חייבת לצאת מהפסיכוזה שניבטת מכל המסכים בשבועות האחרונים ולהתחיל לגלות אחריות".
נדב העצני מביע עמדה דומה, בטורו שב"ישראל היום". "הטעות הכי חמורה מתרחשת בכל שעה בערוצי הרדיו והטלוויזיה, שעורכים כל יום, כל היום, מצעד של בני המשפחות", הוא כותב. "מסכת קינה שהיא אמנם אנושית, אבל משחקת ישירות לידיים של האויב. מסמנת לו שאם יחזיק קצת מעמד, יצליח להכניע אותנו. לעורכים ולמגישים בתקשורת יש בכך תפקיד לאומי קריטי. הם יכולים לחבק ולשדר אמפתיה, מבלי להדהד ולהטיח כל היום את האומללות של בני המשפחות. הכל עניין של מינון".
ב"הארץ" מציע יאיר אסולין ביקורת שונה על התקשורת בישראל. במקום להתמקד בהיקף תשומת הלב שניתן או לא ניתן למסע יחסי הציבור של משפחות החטופים, אסולין מצביע על מה שנעדר לחלוטין מהדיונים בנושא.
"העובדה שבדיונים על עסקת החטופים ובכלל לא היו באולפנים פילוסופים, מומחים לאסטרטגיה, אנשי אתיקה, דת, נפש ותרבות, שיודעים להתבונן במציאות ולנתח אותה בהקשר רחב יותר, יודעים לסמן את זרמי העומק ועסוקים בסיפור הישראלי הגדול, בנפש החברה וברוח האנושית - העובדה הזו היא כישלון מהדהד של התקשורת הישראלית", טוען אסולין. "זהו כישלון שהמחיר שלו כבד הן במישור המיידי, שבו למרות המלל האינסופי הציבור נשאר אובד באפלה, חסר מילים ואחיזה; והן במישור הכללי יותר, שבו אין כרגע לציבור מרחב שדרכו יוכל להתחיל להצמיח את עצמו מחדש.
"טוויטר וטלגרם כבשו את התקשורת הממוסדת, והשיח מתמצה במקרה הטוב במידע נטול הקשר אמיתי ובמקרה הרע בכותרות שטוחות. העובדה שאין ולא מנסים ליצור שיח שחורג מקיטש ומבקש להיות אלטרנטיבה לרעש של הרשתות, היא פגיעה של ממש בחוסנה של החברה הישראלית. מי שחושבים שחוסן הוא רק דיבור בוטח ונחרץ, לא מבינים מהו חוסן. אין חוסן חברתי אמיתי בלי היכולת לשאול שאלות, לשהות בספק, להתלבט.
"[...] התקשורת הישראלית הפקירה את שיח המשמעות והגלתה אותו לשולי השוליים של לוח השידורים, דווקא בזמנים שבהם משמעות היא אולי הדבר החיוני ביותר. באותו אופן היא גם הפקירה את שיח הספק, את המתלבטים, את מי שרואים צדדים לכאן ולכאן. היא לא מבינה שבמציאות שבה מידע ממילא מתפרסם ברשתות לפני שהוא מגיע למסך, שיח המשמעות המורכב, האיטי, הקשוב יותר, הוא אחד הערכים החשובים שהיא יכולה וצריכה להציע לציבור. שלא לדבר על כך, שבטווח הארוך בשיח המשמעות הזה טמונה גם הצלחתה בהתמודדות אל מול הרשתות".
פוליטיקה
הפסקת האש הראשונה במלחמת סוכות נכנסה הבוקר לתוקפה, במסגרת ההסכם שנכרת מול חמאס לשחרור חלק מהחטופים שהבריח לעזה. הערב ב-18:00, גם אם ישתחררו 13 החטופים הראשונים כפי שהבטיח האויב, עדיין לא יהיה השש שאחרי המלחמה. ובכל זאת, עם בוא ההפוגה הראשונה בלחימה שבה הפוליטיקה (שלא חדלה לבעבע לרגע) אל מרכז הבמה.
אנה ברסקי מדווחת ב"מעריב", על סמך "גורמים מהמעגלים הקרובים לראש הממשלה", כי אם וכאשר ההפוגה הזמנית תהפוך לקבועה ייזום נתניהו מהלך דרמטי. "נשקלת האפשרות שנתניהו יודיע על כוונתו לפרוש מראשות הליכוד ומראשות הממשלה", כותבת ברסקי, "לאחר שיוביל ויסיים את המשא ומתן להסדר האזורי". במקביל, שוב לפי "הגורמים המעורים", "נושא הסדר הטיעון [במשפט הפלילי, א"פ] קם לתחייה ונשקל גם הוא בתור מהלך שייעשה במקביל להודעה על הפרישה בתום התהליך המדיני להסדר".
מטעם נתניהו נמסרה הכחשה גורפת. "המלחמה לא תיעצר", נכתב בשמו.
ראש הממשלה בנימין נתניהו, 22.11.23 (צילום: חיים גולדברג)
ב"הארץ" טוען יוסי ורטר כי על נתניהו להפקיד "בענווה ובכלימה מכתב התפטרות עתידי - שתוקפו יסומן בנקודת הסיום של השלב הראשון במלחמה". נתניהו מכוון, כך על פי מקורביו ובניגוד להכחשתו, רחוק הרבה יותר. לפי בלון הניסוי שמפריחה ברסקי מטעם "המעגלים הקרובים לראש הממשלה", נתניהו יפקיד, ככל הנראה לא בענווה ולא בכלימה, מכתב התפטרות עתידי שתוקפו יסומן בחציית קו הסיום של הסדר אזורי. לא רק לגבי עתידה של עזה אלא כזה שאולי גם יכלול הסכם עם סעודיה. ואם זה ייקח עוד 75 שנה? נתניהו יעמוד בעול.
לא צריך לקרוא את אמנון לורד כדי לדעת שנתניהו לא מתכוון ללכת מרצונו. אבל אפשר. במוסף "השבוע" של "ישראל היום" מחמיא לורד לראש הממשלה, שבמשך שנים קידם (כמו אחרים, אבל יותר מאחרים) מדיניות פייסנית מול חמאס, לחיזוק ארגון הטרור שהשתלט על עזה והחלשת הרשות הפלסטינית בגדה.
"ראש הממשלה בסופו של דבר כן הצליח להשתלט על האירוע, ולמגינת ליבם של רבים, הוא חטף את הצבא בחזרה למקומו החוקי: ככפוף למרות הממשלה. לא לבג"ץ, לא ליועצת המשפטית, לא לארגוני מחאה ולתקשורת מסוימת", כותב לורד. הפרשן הבכיר ב"ישראל היום" גם מפרגן לנתניהו על כך שכבר ב-7 באוקטובר הכריז שישראל במלחמה והחליט על "גיוס מילואים נרחב, שיצר תנופת גיוס והתגייסות אזרחית חסרת תקדים".
ועוד מוסיף ומציין לורד כי "רק נתניהו היה מסוגל לתחזק בליץ של ראיונות בתקשורת הבינלאומית ומפגשים חשובים עם מנהיגי המדינות בעולם" וכי "נתניהו גם הוכיח שהוא יודע להסתגל לשינוי קיצוני במצב, ולאחר מבצע נרחב וממושך של אש מהאוויר הוביל להחלטה הקשה להיכנס למבצע קרקעי לצורך מימוש מטרות המלחמה". לורד מצטט אלוף במילואים שאמר לו כי היתה זו "החלטה בסדר גודל בן-גוריוני".
בקיצור, רק מנהיג בשיעור קומה של נתניהו יכול לחלץ את ישראל מהתופת שאליה הובלה על ידי מנהיג כושל ואומלל כמו נתניהו.
נקמה
"שמשון, כמו נתניהו, פחות או יותר הסביר לפלישתים איך לחסל אותו", אומר הסופר ג'ושוע כהן בראיון לציפי שמילוביץ, שמתפרסם במדור "ספרים ותרבות" המוצלח שעורך אלעד זרט עבור של "ידיעות אחרונות". זו הבחנה יפה מאת הסופר שחיבר בין היתר את "הנתניהוז", אבל כדאי לזכור שבהקשר הישראלי שמשון הגיבור מופיע בזמן האחרון בשל חלק אחר בסיפור התנ"כי, זה שבו הוא אומר "ואנקמה נקם אחת משתי עיני" (רגע לפני שהוא מפיל את הבית על אלפי הפלשתים שבאו לחזות בו - ועל עצמו).
בשבוע הראשון שלאחר הטבח של ה-7.10 אפשר היה למצוא בעיתונים קריאות להשמדה המונית של העזתים. הבוקר נשארו בעיקר כינויי הגנאי ותוכניות הטרנספר. "הארגון העמלקי הפלשתינאצי", מגדיר עורך "בשבע" עמנואל שילה את חמאס. עמיתו רובי לוזון מעלון השבת "שביעי" מעדיף את התחדיש "הצורר הטרונאצי" (אגב, כפי שיודע כל חבר זוטר באקדמיה ללשון העברית, תחדישים מבוססי הלחם בסיסים נחשבים לנחותים).
תיבות דואר בקיבוץ ניר עוז, 21.11.23 (צילום: חיים גולדברג)
"הדבר היחיד שיכול לעבוד הוא שצה"ל ישלוט ביטחונית בעזה", כותב בועז העצני ב"מקור ראשון". "אבל שליטה על חבל ארץ רק באמצעות צבא, אפשרית רק אם אין שם אוכלוסיית אויב. כשחיים שם אזרחי אויב, אין סיכוי לשלוט ללא עשרות נקודות אחיזה אזרחיות. [...] על מי שיישארו בעזה צריך לשלוט ממשל צבאי ישראלי, ללא מעורבות של המחבלים מרמאללה. תוכנית הלימודים חייבת להשתנות ולהפוך לבלתי מסיתה, כחלק מפעולה של דה-פלסטיניזציה, כמו הדה-נאציפיקציה בגרמניה אחרי המלחמה. יש לעקור כל סממן של אסלאם קיצוני ושל לאומנות 'פלסטינית'. בהמשך אפשר יהיה להקים אוטונומיה בלתי עוינת, שלא כמו האוטונומיה העוינת של הרש"פ, שתתבסס על חמולות מקומיות".
יישום תוכנית שכזו, מעריך העצני, תוביל לכך "ששטחי עזה יהיו שקטים יותר מיהודה ושומרון". אה, אבל יש תוספת: "המלחמה חייבת להתנהל כך שלא יישארו ברצועה בתים עומדים ושמינימום של עזתים יחזרו".
ב"ישראל היום" צולל נטעאל בנדל לתולדות הצעות הטרנספר הישראליות, ובוחן את הסוגיה מהבחינה המשפטית. "השיח המחודש על אפשרות לעידוד הגירה של עזתים על ידי ישראל הציב נימוק חדש", הוא כותב. "עד היום הציגה ישראל את עידוד ההגירה מעזה כאינטרס ישראלי. כעת, על רקע רצחנותו של ארגון חמאס ומצבה החמור של עזה, התבהר כי הגירה כזאת תיטיב עם העזתים עצמם לא פחות, כאינטרס שלהם לחיים טובים של חירות ושגשוג, אם יבחרו בכך".
"באשר לקולות הקוראים לחידוש ההתיישבות היהודית בחבל עזה, ישראל לא יכולה להשלים לאורך זמן עם אפליית יהודים בהקשר זה, בהתחשב בזכות של כל אדם לגור בכל מקום - קל וחומר למי שיש לו זיקה עמוקה למקום", כותב מיכאל קליינר, נשיא בית הדין של הליכוד, בטורו הקבוע ב"מעריב".
מה באשר לזכויות הפלסטינים? "גם האוכלוסייה המקומית בעזה זכאית לחופש בחירה", מאשר קליינר. "[...] ראוי להעניק להם בחירה אמיתית בין שיקום ברצועת עזה לבין החופש להגר למדינה ערבית שתסכים לקלוט אותם. זו לא תהיה מצרים, גם לא ירדן. לעומת זאת, במערב עיראק – מדינה שצמאה לקליטת אוכלוסייה סונית, וגדולה מספיק לקלוט הגירה כזו, ניתן להקים קהילה מודרנית משגשגת בעלת איכות חיים מהמתקדמות בעולם, שתמשוך אליה תושבים ויזמים מכל רחבי המזרח התיכון".
"כל מי שאומר 'להרוג את כולם', לא כתגובה של כעס רגעי אלא כמחשבה אמיתית, כנראה לא עבר סבל", אומר ג'ושוע כהן לשמילוביץ בהמשך הראיון. "מי שבאמת חווה אובדן יודע שנקמה היא ההרגשה הכי רעה שיכולה להיות. להתנקם במישהו זה לא רק להתנקם בו, אלא גם במי שאנחנו היינו לפני שנפצענו ככה. אני חושב שעבור אנשים שאינם שבורים מוסרית, התגובה הזאת היא פשוט הלם וכאב, וגם תקווה שאם 'נהרוג את כולם' הבעיות ייעלמו. אבל אם את רוצה להרוג את כל האנטישמים תצטרכי להרוג את כל העולם, כי בכל מקום יהיה מי שישתמש ביהודים לצרכיו".
פשרה בלתי מוסרית
במוסף G של "גלובס" כותב יואב קרני על מרד זוטא שהתפתח לאחרונה בקרב עובדי מדינה אמריקאים ואנשי סגל בקונגרס. "הם מחו בפומבי נגד מדיניות ממשל ביידן במזרח התיכון", כותב קרני, "הם דרשו הפסקת אש לאלתר, וחלקם תקפו במילים חריפות במיוחד". 650 מהם חתמו על מכתב מחאה שהופץ בתקשורת. אחד מהם גם התפטר.
"שמו ג'וש פול (Josh Paul), פקיד במחמ"ד שעסק בפיקוח על עסקאות נשק", מציין קרני. "אחת ממשימותיו הייתה להבטיח שנשק אמריקאי לא ישמש לפגיעה בזכויות אדם. הוא חושב שנשק מועבר עכשיו לישראל 'בלי דיון הולם'. הוא התוודה במכתב ההתפטרות שלו, שבמשך שנים הוא חזר ועשה 'פשרות מוסריות לרוב', אבל הפעם זהו זה, לא עוד".
בעוד פקיד אמריקאי אחד מתחבט עם עצמו בלב טור פרשנות במוסף G של "גלובס", הכותרת הראשית בגיליון סוף השבוע של העיתון הכלכלי ומרבית התוכן המערכתי בשתי הכפולות הפותחות שלו הוקדשו לראיון שערך חזי שטרנליכט עם סמי קצב, "מלך הנשק של ישראל".
הראיון חיובי מאוד ("התעשיין שעובד סביב השעון כדי לעזור לצה"ל לנצח") ומדלג בקלילות מעל סוגיות לא נעימות כמו החשד נגד קצב בדבר מתן שוחד לאנשי ממשל באפריקה כדי לממש עסקאות ביטחוניות בהיקף של עשרות מיליוני שקלים. הפרקליטות אמנם סגרה את התיק ב-2020, אבל דווקא בשל כך אפשר היה להעלות את הנושא ולשמוע את עמדת המרואיין.
ההתעלמות מהחשד לשוחד מקרינה על התעלמות עקרונית יותר. קצב, בסופו של דבר, סוחר במוות. הוא אמנם מספק כלי נשק לצה"ל שהורגים אויב אכזר כמו חמאס, אך לפי הכתבה הוא גם מייצא נשק ל-50 מדינות בעולם. שטרנליכט לא מתעניין באילו מדינות מדובר והאם חלקן, אולי באפריקה, הן לא הדמוקרטיות המפותחות והמוסריות שהיינו רוצים לחשוב שהן. אלה שאלות מתבקשות בראיון עם איל נשק, אך הן כלל לא נשאלו ומכל מקום לא נענו ולא הובאו לידיעת הקוראים.
רק בשבוע שעבר פרסמה נטע סרוסי במוסף G של "גלובס" כתבה נרחבת על הסכנות בחלוקת הנשק הסיטונית שמקדם השר איתמר בן-גביר. מעניין היה לשמוע מה חושב על כך יצרן הנשק קצב ומעניין היה גם לקבל את תשובותיו לשאלה איך הוא ישן בלילה או האם הזדהה עם דמות סוחר הנשק ב"משולש העצבות". אבל כדי להגיע לשם צריך קודם כל לשאול על המובן מאליו: האם הוא יכול להיות בטוח שכלי הנשק שהוא עושה מהם את הונו לא משמשים לרצח המוני של מתנגדי משטר.
שאלות כאלה עלולות היו להביא לגניזת הראיון, אך זו משמעותה של עיתונות. בשביל לשמוע כיצד רכש איש עסקים מפעלים מהמדינה תמורת נזיד עדשים והפך אותם למכונות רווח ("במילה אחת - ניהול") לא צריך עיתונאי, אפשר להסתפק באיש יחסי-ציבור.
סימניה
שיר ראובן ביקרה באולפן "הפטריוטים" וכתבה את רשמיה ל"הארץ".
ענייני תקשורת
"שר התקשורת קרעי מבקש להטיל סנקציות על 'הארץ'", מדווחת יסמין גואטה ב"הארץ". "השר פנה למזכיר הממשלה בבקשה לקבל החלטה להפסקת הפרסום של לשכת הפרסום הממשלתית בעיתון, שאותו כינה 'תעמולה תבוסתנית'". "הצעת המחליטים של שר התקשורת שלמה קרעי נגד עיתון "הארץ" היא לא יותר מטוקבק משודרג", כתבו ב"העין השביעית" תהילה שוורץ-אלטשולר ואלעד מן.
בכפולה הפותחת של "הארץ" כבר מתפרסמת התגובה המערכתית - מודעה לפיה "כשהממשלה רוצה לסגור את הארץ, זה הזמן לקרוא הארץ". אמנם ההצעה של קרעי אינה קוראת "לסגור את הארץ", אולם המודעה מדויקת. ברור כי הממשלה אכן רוצה לסגור את העיתון, היא פשוט לא יכולה.
"הארץ", 24.11.23
איתן אורקיבי הלך לבקר את שלומי אלדר, כתב חדשות 13, וכתב על כך ל"ישראל היום".
ב-10.10 פרסם נחמיה שטרסלר, עורך בכיר לכלכלה וחברה ב"הארץ" (כותב טור פעם בשבוע), מאמר תחת הכותרת "נתניהו אשם. הוא חייב להתפטר". חמישה מאמרים שפרסם בשבועות שלאחר מכן נשאו את אותה הכותרת בדיוק, לצד מספור מתעדכן (2-6). בהמשך החליף שטרסלר את הכותרת (למשל "נתניהו הביתה. עדיף למיאמי" או "ביבי חלש ומפוחד. הוא חייב ללכת"), אך המספור המשיך עד שהבוקר כותרת מאמרו של שטרסלר קוראת "סינוואר מהתל בנוכל הפייסן (14)". מעניין מי יישבר ראשון.
אסף אוני מראיין למוסף G של "גלובס" את עו"ד טרוור אסרסון, שנאבק שנים נגד הסיקור האנטי-ישראלי של ה-BBC.
במוסף "יומן" של "מקור ראשון" מדייק את עצמו חגי סגל.
חגי סגל מדייק, הבוקר ב"מקור ראשון" pic.twitter.com/9nFqcGLe6F
— העין השביעית (@the7i) November 24, 2023
עמוד שלם במוסף "7 ימים" של "ידיעות אחרונות" מוקדש למודעת קידום עצמי. העיתון, שהמו"ל והעורך האחראי שלו נוני מוזס נאשם בשוחד אחרי שהציע לראש הממשלה בנימין נתניהו לגייס למענו את האמפרייה התקשורתית שלו וסחר באינטגריטי העיתונאי של מאות כתביו ועורכיו, מבטיח לקוראים "אמינות. בלי פייק, בלי שמועות. רק האמת".
"ידיעות אחרונות", 24.11.23